אחרי כמה שנים של שקט חוזר שלום גד להופיע עם חומרים חדשים לקראת אלבום חדש, והפעם המטרה להפגיז באנרגיות ולנער קצת את העדינות של "סוף המדבר". טל גורדון שמעה ממנו על מוזיקה, על אמונה ועל שורשים וגם מצאה נפש-תאומה לכמה אבחנות מוזיקליות מקוריות בתחום הרוק והשנסון.
כריזמה חרישית
מתישהוא ב- 1996 נשמע ברדיו קול אחר. "בסוף המדבר יש ים, יש ים בסוף המדבר". זה היה קול עדין ובאותה מידה בעל עוצמה, כזה שנותן תחושה של ריחוף, שנטוע, תאמינו או לא, עמוק באדמה (אוי איך שאני נהיית פיוטית כשאני מתלהבת...). "זה היה בסוף המדבר של שלום גד" אמרה השדרנית. שלום גד, הבסיסט לשעבר של פונץ’.
ארבע שנים מאוחר יותר. הופעת בכורה שלי עם רונה קינן בבארבי הישן בתל-אביב, ובמקום להיות עסוקות בהכנות ובהתרגשות אנחנו נשאבות למה שקורה על הבמה - לפנינו: המופע של שלום גד, "תנועות מטאטא מהירות" (בעקבות אלבומו השני), שפותח את המופע שלנו. לגד יש כריזמה חרישית, חודרת לאט ועמוק, בעדינות הזאת שכוח פנימי שזור בה.
ארבע שנים נוספות חלפו ועכשיו שלום גד חוזר, עם הרכב היהלומים שלו, למופע חדש, ומיד לאחר מכן הוא מתחיל בהוצאת הסינגלים מאלבומו הבא. ניהלנו שיחה, התירוץ היה המופע החדש. מהר מאד גלשנו למוזיקה שאנחנו אוהבים, ואם הייתי יכולה להביא את כל מה שנאמר בשיחה הזו , היו נדרשים לכך שלושים עמודים של התלהבות של שני אנשים שמגלים ששניהם חושבים שז`ק ברל הוא הרוקר הראשון בעולם ( למרות שלא הרבה אנשים אחרים מסכימים עם הקביעה הזאת), או שתום וויטס קורע להם את הנשמה לא רק בגלל שהוא `זמר בארים חרוך קול` אלא בזכות זה שהוא כותב ענק, בסדר גודל של קול פורטר. וכשהגענו לאלביס (הוא עדיין לא מעריך אותו כמוני, אבל חכו קצת ואולי גם זה יקרה) לא יכולתי יותר, והזמנתי אותו לקפה ותקליטים...
גד גדל במקור בתלמי אליהו, ולא במקרה מגיע משם גם אביב גדג`, סולן אלג`יר, ואחיו הקטן של גד. יש מן המשותף בין אלגי`יר והיהלומים, בין היתר, החיבור הזה בין קודש לחול שהאחים גדג`/גד מצטיינים בו כל כך, וגם, גיל פדידה, שמנגן בגיטרה ובכינור ביהלומים, ובבס באלג`יר.
עוד נכס שחולקים שני האחים הוא קול ששונה מתו התקן הסטנדרטי. כזה שלוקח אולי כמה שמיעות כדי להתרגל אליו וללמוד מאיפה לשמוע אותו, אבל כשמתרגלים, צריך להיזהר מהתמכרות אפשרית.
"ההורים שלי היו בסדר עם כולם"
- אז בוא נתחיל רגע מהמקום שאתה בא ממנו. דווקא בגלל שעניין הקודש והחול משותף גם ליצירה שלך וגם ליצירה של אביב, אחיך, מעניין אותי אם אתה רואה את הקשר בין המקום שאתם מגיעים ממנו ממנו ליצירה עצמה.
"אני קצת ברגשות מעורבים כלפי ההסבר המדויק לעניין הזה, כי כשעשינו את זה (אביב ואני), לא ראינו את עצמנו כמשקפים את האוירה של המושב. בעקרון יש למקום שאתה בא ממנו חשיבות גם ליצירה שלך, אבל אתה זה שהופך את זה לחשוב, כי זה תלוי הרי באנשים. המושב הזה, תלמי אליהו, הוא מעין מיקרוקוסמוס של כל הזרמים שיש במדינה. במקור הוא הוקם כמושב של פליטי סיקסטיז מצרפת, ובכל תקופה קרה לו משהו. היום אתה רואה שם שכבות כמו-ארכיאולוגיות של שאריות מכל תקופה, של עליות נוספות, של חוזרים בתשובה, של מפוני ימית. בתקופה שאביב ואני גדלנו שם המושב היה ממש סלט של כל הפלגים השונים שיש בארץ, כולל כל העימותים והסתירות הפנימיות: דתיים, אנטי דתיים, מזרחים, קיבוצניקים, דודות פולניות ואימהות תימניות, הכל ביחד.
אבל אני חייב להגיד משהו שהוא לדעתי מאד מהותי, והוא שהמשפחה שלנו הייתה היחידה שהסתדרה עם כולם. תמיד יכול להיות שיקפוץ מישהו שחי שם ויגיד שגם המשפחה שלו הייתה כזאת, אבל התחושה הייתה שאנחנו אלה שיושבים על הגדר בין כולם. היו לי הורים שרצו להיות בסדר עם כולם, ואהבו את כולם באותה מידה"
"רציתי לכתוב טקסטים דתיים בשפה של היום"
- אחרי ששמעתי את "העבד", האלבום שהוצאת בשנת 2000, הנחתי שאתה בסוג של חזרה בתשובה..
"קודם כל, חשוב לי להגיד שלמרות שאני כתבתי את השירים, `העבד` הוא פרויקט של כמה אנשים, ולא תקליט שהוא רק שלי, וזאת גם הסיבה שחומרים מהאלבום הזה לא ייכנסו למופע החדש, שמוגדר כערב של שלום גד והיהלומים.
`העבד` היה סוג של אתגר אמנותי שהצבתי לעצמי: השירים הראשונים שנכתבו בהיסטוריה היו שירים דתיים. בשלב מסוים התפתחו אמנות ושירה חילוניים, והמוזיקה המשיכה להתפתח. מה שרציתי היה ליצור מפגש מחודש בין המוזיקה כמו שאני מכיר אותה היום, אחרי שהיא התפתחה, לבין החזרה לעיקרון הישן של כתיבת טקסטים דתיים – אבל לכתוב אותם בשפה של היום, כלומר לא לקחת טקסטים מהתורה. לכתוב אותם כמו שאני חושב שהייתי כותב אותם היום אם לא היו המקורות. ברור שזה לא נעשה מתוך מצב של חוסר אמונה. זה נעשה בצורה כנה. זה עלול להישמע ציני, אבל זה לא.
מבחינה אמנותית ידעתי מראש שהעבד לא יוכל להיות הצלחה אמנותית באמת, מהסיבה הפשוטה שמי שמכיר את המקורות והתפילות והברכות שנכתבו במרוצת השנים יודע שאין שום סיכוי לכתוב משהו שיגיע לעפר של הקרסוליים של הדברים האלה, אבל אם לנסח את זה במשפט אחד: רציתי לעשות את המעשה גם אם אין שום דרך לעשות אותו כמו שצריך..
באופן אישי, לגבי התהליך שעברתי, באתי מבית שנחשב חילוני במונחים ישראליים. המשפחה הגיעה מצרפת, ושם אין דבר כזה חילוני או מסורתי, אם אתה יהודי אתה הולך לבית כנסת מדי פעם. יכולתי להגיד שבאתי מבית מסורתי אבל זה מצחיק קצת. מה, מי שאוכל קניידלך בפסח הוא מסורתי? אז לפי הסטנדרט הזה של הקניידלך באתי מבית מסורתי... אחר כך, במסגרת של חזרה בתשובה מסיבית שעבר חלק מהמושב שלי, ובגלל העובדה שעברתי לתל-אביב, שהיא עיר שמאוד מאפשרת לך לנסות דברים ולחפש, וגם החברים שלי היו כאלה שזה היה מקובל ללכת לתורה ולחפש שם, הייתה תקופה שבה חיפשתי ונכנסתי לעומק לנושא. קצת גם במובן של קיום מצוות. הייתי בשנות העשרים שלי, בגיל שבו מחפשים...
היום אני מאמין יותר מאי פעם בהמון המון דברים, אבל הם לא בהכרח עוברים דרך התורה ודרך היהדות. איזה קטע שאנחנו מדברים על רוקנרול ומדברים בעצם על אמונה..."
"בסך הכל רוק ישראלי"
- ויש היום לא מעט אמני רוק שאפשר לדבר איתם על הנושא הזה... עד כמה הנושא הזה של האמונה ממשיך להשפיע על המוזיקה שאתה עושה היום?
"אני יותר ויותר חושב שהקודש והחול צריכים להתערבב בצורה שבה כבר לא תראה קודש מול חול, אלא פשוט תראה את המציאות כמו שהיא. בגלל זה אני בוחר כרגע לא להתעסק בדת באופן ישיר בעשיה המוזיקלית. גם בחיים וגם בעשייה המוזיקלית אני שואף להגיע למצב שבו אין שחור ולבן, אלא מציאות שכוללת את שני הצבעים באופן שלא סותר אחד את השני".
- איך היית מגדיר את המוזיקה שאתה עושה?
"הייתי מצטנע ואומר שזה בסך הכל רוק ישראלי. בס, תופים, גיטרות, מנגנים שירים, זה כל העניין".
- ומה אפשר יהיה לשמוע במופע הקרוב?
"בערב יהיה חצי מהתקליט החדש (שעוד לא יצא), וחצי שיורכב מ`סוף המדבר` ומ`תנועות מטאטא מהירות`. זאת ההופעה שחלמתי לעשות בגיל עשרים, במובן שיש בה הרבה אנרגיה. זאת הופעה חסרת סבלנות... למרות שאי אפשר לדעת, כי כל פעם שאני חושב שאני עושה משהו לגמרי מכוסח באים אלי אחר כך ואומרים לי `איזה יופי, כל כך עדין ומלודי`... אבל זאת הופעה אנרגטית.
חשוב לי להדגיש את חברי `היהלומים`, אלי דראי, גיל פדידה וכמובן אלי שאולי (מפונץ’), שלדעתי הם במיטבם עכשיו. שלוש ארבע שנים לא הופענו, כי לא התחשק לי להוציא את הפרצוף שלי מהבית לפני שיש תקליט חדש ועכשיו מתוכננות עוד הופעות, וגם עוד תקליטים, כי בשנים האחרונות כשלא קרה בשטח כלום מבחינתנו, הצטבר הרבה חומר. יום אחרי ההופעה יתחילו הצעדים להוצאת האלבום החדש, ששמו `אהבה`, כמה נועז..."
- ומה עם פונץ’, להקת האם לשעבר?
"כשיצא האלבום האחרון של פונץ’, `דנה ראתה עב"ם`, עשיתי איתם כמה הופעות, אבל אני לא חלק מפונץ’ כבר מזמן, אני לא חבר רשמי. אני נורא מתגעגע אליהם אבל לא מצליח להסתדר שם. התרגלתי לשלוט... באמת. לא מזמן התווכחתי עם אלי שאולי על למה לא נשארתי בפונץ’, ובסופו של דבר הסיבה הנכונה היא שאני צריך יותר שליטה ממה שהיתה לי בפונץ’. אני בקשר עם בבליקי (יוסי, סולן פונץ’), אנחנו כל הזמן משווים דברים, אנחנו עובדים כמו שני חילות של אותו צבא, ויש לשנינו את אלי שאולי שהוא המרגל בעל אלף הפרצופים..."
"שסתום הלחץ של המשפחה"
-והעובדה שמאותו בית יצאו שני אחים מוזיקאים? יש אינטראקציה? תחרות סמויה? תחרות בריאה?
"במשפחה שלי, כבר שני דורות לפחות, שזה הרבה מאוד נפשות, כולם היו במהותם אמנים מתוסכלים, וכולם בחרו את המסלול ה`רציני` של החיים, של לוותר על זה ולמצוא עבודה נורמלית. אז אפשר לומר שעל אביב ועלי נפל הנטל של להיות שסתום הלחץ של כל המשפחה בנושא הזה.
ביני ובין אביב יש תחרות בריאה. הייתי אומר שאנחנו מאתגרים אחד את השני. מהרגע שאביב ידע לדבר, יש לנו שיחות לגבי איך צריך לכתוב שירים, איך צריך להפיק דברים, איך צריך לעשות כל דבר. יש בינינו כל כך הרבה אהבה וכבוד והערצה הדדית, אם יורשה לי להגיד, שכשאחד מאיתנו אומר משהו, השני לוקח את זה מאד ברצינות. לעתים נדירות אנחנו מתווכחים. אני למדתי לקבל ולאהוב הרבה דברים בזכות אביב. זה לא מגיע באמת לתחרות בגלל שאנחנו כל כך שונים בכל הגישה שלנו, בכל מה שאנחנו מנסים להשיג. יש איזה גרעין שהוא זהה: שנינו אוהבים את הדבר הזה שנקרא חדוות יצירה, אבל מעבר לזה לכל אחד מאיתנו יש את העולם שלו שהוא מאוד שונה, וכל אחד מאתנו רודף אחרי דברים שונים לגמרי".
טל גורדון
שלום גד והיהלומים יופיעו ב- 28 בדצמבר (ג`) , ב- 22:00 במועדון הבארבי בתל-אביב.לפרטים נוספים
25/12/2004
:תאריך יצירה
|