התגלמות הפליט
 
פסטיבל ברגנץ באוסטריה הוא מותג בין חובבי האופרה. אירוע שנתי הנמשך כחודש על גדת אגם קונסטנץ, מפגש הגבולות בין אוסטריה, גרמניה ושוויץ נמצא בלב האגם והעיר ברגנץ שוכנת לחופו המזרחי.
 
האירוע המרכזי בכל קיץ הוא הצגת אופרה המתקיימת על במה באגם, הקהל הצופה בה (7,000 איש) יושב באמפיתיאטרון על הגדה, שבנוי בחלקו כבניין. הפסטיבל המכיל אולמות שונים ובהם אולם סגור (כ-2,000 מושבים) המשמש לקונצרטים, לאופרות ולמופעים אחרים, עוד נעשה שימוש באולם תיאטרון אחר הנמצא בעיר, מרחק כעשר דקות הליכה מן האתר המרכזי.
 
השנה, כשעל הבמה המרכזית מוצגת מדי ערב הפקת "אאידה" של הבמאי האנגלי גרהאם ויק, החליט הבמאי דיוויד פאונטני, מנהלו האמנותי של הפסטיבל, לחפש נושא שיהלום את הנושא המרכזי באופרה של ורדי, הגלות, השהות בנכר (מצרים), של הנסיכה אאידה.
 
הוא החליט להקדיש את רוב אירועי הפסטיבל למלחין אחד, מייצ'יסלב ויינברג, שעליו, עלי להודות, לא ידעתי הרבה. את השם שמעתי בעיקר מן המוזיקאים יוצאי רוסיה שהרבו לדבר על המלחין המפורסם, ידידו של שוסטקוביץ'; אישיות אמנותית נחשבת. כאן  בישראל, עובדת היות ויינברג יהודי, לא השפיעה על מתכנני תכניות קונצרטים ולכן יקשה ביותר למצוא את יצירותיו בלוח העבודה בישראל.

פסטיבל ברגנץ (תמונת יח"צ)
 
פסטיבל ברגנץ 2010 החליט אחרת. הפסטיבל ופרסומיו השונים הוכתרו כולם בכותרת ראשית "מיאצ'יסלב ויינברג" וכותרת המשנה "בנֵכר". לא פחות מ-19 יצירות שלו הושמעו בפסטיבל, בכללן שתי אופרות, שלוש סימפוניות, רקוויאם, קונצ'רטות לחליל ולחצוצרה, מחזורי שירים ויצירות קאמריות.
 
ויינברג הוא במובנים רבים התגלמות הפליט. הוא נולד בוורשה נצר למשפחה שנרדפה כבר בפרעות קישינב בתחילת המאה העשרים, שם מצא את מותו אבי סבו הוא עצמו נולד כבן למלחין פעיל בתיאטרון היהודי בוורשה ועמד על סף קריירה פסנתרנית כשפרצה המלחמה.
 
הנאצים הרגו את הוריו ואת אחותו הוא ברח לבלרוס, משם בשנות המלחמה הוגלה לאוזבקיסטן ואחרי המלחמה, הודות להתלהבותו של שוסטקוביץ' מיצירותיו, הוא עבר להתגורר במוסקבה ונשא לאישה את בתו של השחקן שלמה מיכאלס (בתל אביב כיכר על שמו ליד הבימה). 
 
בשנת 1953 נעצר ויינברג והואשם בנטיות בורגניות וכן בכך שהוא יוזם הקמת רפובליקה יהודית בחצי האי קרים. מי שניסה לסייע לו אך לשווא, היה שוסטקוביץ', שבעצמו היה במעקב מתמיד של ה-נ.ק.וו.ד.. רעייתו של ויינברג שחששה שאף היא תיעצר הפקידה מסמך בידיו של שוסטקוביץ' שיקבל אבהות על בתם כדי שלא תגיע לבית יתומים. בסופו של דבר רק לאחר מותו של סטלין שוחרר ויינברג. הוא המשיך את חייו כיוצר פעיל עד מותו בשנת 1996  (בתו חיה בארץ ועובדת במשרד ראש הממשלה בירושלים). 
 
מעמדו המיוחד של ויינברג התבטא גם במעמדו האזרחי, במשך כל שנות חייו הוא היה מלחין עצמאי - מעמד בעייתי ברוסיה הסובייטית. מצד אחד אפשר לו מעמד זה לא להיות חבר המפלגה הקומוניסטית, מצד שני איש לא התחייב להזמין ממנו יצירות או להביא לביצוען. אבל איכות המוזיקה שלו והחברים הרבים שהיו לו בקרב היוצרים ואמנים הבמה של רוסיה, הביאו לכך שכל יצירותיו נוגנו והושרו ברוסיה. 
 
"הנוסעת" - תמונת במה מרתקת
 
היצירה המרכזית של ויינברג בפסטיבל הייתה האופרה "הנוסעת".  אופרה זו הוצגה בסך הכל פעמיים ולא זכתה לתהודה בינלאומית. כעת העלה אותה מחדש הבמאי דיוויד פאונטני. עלילת האופרה מתבססת על סיפור שכתבה הסופרת והמחזאית הפולניה זוֹפיָה פּוֹסמיש. סיפור העלילה, המבוסס על אירועים שקרו לסופרת עצמה, מגולל מפגש על סיפון אנייה, המשייטת מאירופה לדרום אמריקה, בין שתי נשים שכבר נפגשו בעבר באושוויץ -  אסירה פולניה וסוהרת נאצית.
 
ויינברג כתב את האופרה ברוסית לליברית של אלכסנדר מֶדוֶודֶב, פאונטני החליט לערוך כמה שינויים בליברית. להשאיר את השפה הרוסית לכל הדמויות הפולניות אבל הדמויות הגרמניות-נאציות שרות בגרמנית, והאסירות במחנה הריכוז שרות כל אחת בשפתה, חנה היהודייה ביידיש, איווט בצרפתית, וכל הלאה. המוזיקה של ויינברג מרובדת שכבות של ג'אז קליל מוזיקת סיפוני אניות, מוזיקה מופשטת ורמזים למוזיקות עממיות לפי מוצא האסירים. 

פאונטני ומעצב הבמה יוהן אנגלס העמידו תמונת במה מרתקת, אנייה שסיפונה העליון הוא לכאורה החיים הנורמליים של הנוסעים לדרום אמריקה בשנות השישים, אנייה לבנה, צוות לובש לבן וגם הנוסעים לובשים לבן. במישור האמצעי  נמצאת המקהלה שהיא בה בעת הצופה, הדוברת, הקהל, ובמפלס התחתון של הבמה חוזר מחנה הריכוז על מראותיו הקשים, התלבושות, הידיים הממוספרות, ההשפלה, המוות.

 
פסטיבל ברגנץ (תמונת יח"צ)

האם ניתן כלל "לכתוב שירה" (בלשון מטאפורית) אחרי אושוויץ, היא שאלה שהטרידה ומטרידה אמנים רבים והיא  מוצאת את ביטויה גם בדרמה המוזיקלית של ויינברג. השקט שבמהלך המלחמה, השקט ואי היכולת לדבר אותה לאחריה, מהווים רגעי שיא ביצירה. למעשה רגע השיא באופרה הוא רגע ללא מלים כלל, שבו אסיר יהודי מנגן אל מול תאי הגזים את השאקון מאת באך, היצירה החשובה ביותר לכינור שנכתבה על ידי גרמני ששייך לתקופה אחרת, לתרבות אחרת, כה רחוקה מן הנאציזם.
 
את הביצוע המוזיקלי הוביל המנצח היווני הצעיר תיאודור קוּרֶנטזיס, בהדגשות דרמטיות ובהקפדה על המוטיבים העממיים בקטעים התזמורתיים והסולניים. הוא ניצח על התזמורת הסימפונית וינה ועל המקהלה הפילהרמונית פראג. בסולנים בלטו אלנה קֶלַסידי, בתפקיד מרתה האסירה, ארתור רוצ'ינסקי הבריטון בתפקיד טאדאוש, חברה של מרתה,  וזמרת המצו הדרום-אפריקנית מישל בריט, בתפקיד (הקשה) של הסוהרת הנאצית, שצריכה להפגין איפוק מול הדרמה הגדולה שמתחוללת בנפשה היא. בין התפקידים הקטנים יותר בלטו טליה אור, הישראלית, בתפקיד איווט האסירה הצרפתייה, אגניישקה רליס בתפקיד היהודייה. 
 
"הדיוקן" ויצירות אחרות
 
האופרה השנייה של ויינברג בפסטיבל היא "הדיוקן"  על פי סיפורו של ניקולאי גוגול ( ראה אור בעברית בתרגומה של נילי מירסקי), על צָ'רטקוב, צייר רעב, שרוכש ציור דיוקן בחנות.  כאשר מגיע בעל הבית של הצייר לגבות את שכר הדירה, מטבעות כסף נופלות מן הציור. הדיוקן, לא רק מציל את צ'רטקוב מחרפת רעב, הוא הופך אותו לאדם עשיר. הוא נשבע להקדיש את חייו לטפח את כשרונו  אבל הופך בסופו של דבר לאמן מלחך פנכה בחצר הקיסרית בסנט פטרבורג. כשהוא מבין שבגד בכשרונו -  עולמו מתמוטט והוא מת.
 
את האופרה ביים בפסטיבל הבמאי האנגלי ג'והן פולג'יימס, כשהעיצוב הופקד בידיו של דיק בירד. במרכז הבמה קיר מראה ענק שעל רקעו מתנהלת העלילה כולה. הוא מאוכלס לסירוגין במסגרות שונות, דמויות ציורים, ובתוכן עלילות משנה בסרטי וידאו. ביניהן מתנהלים גיבורי האופרה.
 
חלוקת התפקידים באופרה היא שהצייר, זמר הטנור פיטר הור ומשרתו ניקיטה, הבריטון דיוויד סטאוט, הם התפקידים הראשיים ולמעשה כל יתר עשרים התפקידים הקטנים הרבים מתחלקים בין שבעה זמרים. הבימוי היה כבד מדי לעלילה הקריקטורית של גוגול ומוסר ההשכל על נאמנותו של האמן לאמנותו טבע בים המצאות הבמה.
 
שתי יצירות סימפוניות של ויינברג זכו אף הן לביצועים מרשימים. הסגנון המוזיקלי מתחבר למוזיקות הגדולות של מאהלר, ברוקנר ושוסטקוביץ'. יצירות מרשימות בכל קנה מידה ורק נותר להצטער שאין שומעים אותן בארץ.
 
עוד מפרי עטו של ויינברג שמעתי את הקונצ'רטו מס' 1 לחליל עם התזמורת הקאמרית של בית האופרה מנובוסיבירסק, יצירה ערנית ותוססת עם תזמורת צעירה שעליה ניצח בקלילות ובמרץ היווני תיאודור קורנציס עם הסולנית מריה פדוטובה.
 
בקרוב באופרה הישראלית?
 
על הפקת "אאידה" בפסטיבל אפשר להרחיב מאוד. חגיגת הבמה והמים של גרהאם ויק עם המנצח קרלו ריצי היא אירוע מומלץ בחום ( ימשיך לרוץ על סוף החודש) אלא שאני ורובם של הצופים באותו מופע פרשנו בהפסקה, כי על הקהל ועל הבמה ניתן מטר זלעפות. (ההסכם ברכישת כרטיסים למופע הוא שאם ראית ששים דקות מן האופרה,  כספך לא יוחזר.... באירופה מכבדים הסכמים כאלה עם כל כאב הלב והכיס הכרוכים בכך. בישראל, אני לא רוצה להתחיל לחשוב מה היה קורה אילו.....) 
 
מעורר קנאה לצפות כיצד מלחין יהודי פחות מוכר הופך לגיבור הגדול ביותר של פסטיבל מוזיקה יוקרתי. את הפרסום ליוו מאות עתונאים ואנשי תקשורת, מפיקים ואמרגנים שבאו לשמוע ולהתרשם ויש לכך גם תוצאות - שתי האופרות  תוצגנה בארצות רבות בעולם החל מן הסתיו הקרוב, ויש יותר מרמז שגם האופרה הישראלית תציג את "הנוסעת" בעונת 2013.
 
ויינברג  הוא מלחין ראוי. מבחינתי, העובדה שכל הכרטיסים לכל מופעי ויינברג נמכרו ושאנשים עמדו בפתחי האולמות עם השלט "מחפש כרטיסים" משרה אופטימיות. 
 
 אחד האנשים שפגשתי במקום הוא ריינהרד פלנדר, איש הוצאת התווים הגרמנית שמדפיסה את יצירותיו של ויינברג. פלנדר למד מוזיקולוגיה בישראל בהדרכתו של יוסף טל, מבכירי מלחינינו שנפטר לפני שנתיים והוא בן 98. לאחר שפע אירועי ויינברג, שאלתי אותו אולי בפעם הבאה יתמקדו ביוסף טל על האופרות, הסימפוניות היצירות הקאמריות שחיבר. פלנדר השיב בעברית "הלוואי".