ליצן במה אמיתי
 
ניצן זיצר (המוכר לילדים כ"יויו", הסייד קיק של רינת גבאי בתכניות הטלוויזיה שלה) הוא פרפורמר מזן אחר המוכר לנו על הבמות הישראליות.

על יכולותיו הבימתיות המופלאות כתבתי כבר כשתיארתי את תפקידו כמספר באופרה "סינדרלה". זיצר הוא ליצן במה אמיתי במובן הכי מחמיא של המילה, הניחוח הזר במבטא שלו מסגיר את המסורת הבימתית שעליה גדל, עולם של מיוזיקלס ואנטרטיימנט, ו"פיצ'פקעס", מופע קטן המתבסס על איש אחד והיכולות המופלאות שלו, היא הזמנה תיאטרונית לחוויה קצת אחרת מזו שמורגלים אליה הילדים.

הצגת יחיד היא פורמט תובעני בפני עצמו, הצגה שכזו לילדים, המצפים לרוב שיעניינו אותם בכמה שיותר אביזרים ושחקנים ובכמה שפחות רבדים, היא פורמט כמעט בלתי אפשרי, וזיצר עומד בה בכבוד גדול, כשהוא ממלא את הבמה בנוכחותו, כל גופו משחק להטוטנות, פנטומימה, העוויות פנים, סלטות קלילות באוויר ונחיתה מושלמת לשפגט. הפלאים שהוא עושה עם גופו הם לא הבקרוב אלא הדבר האמיתי.

את "פיצ'פקעס" – שעשתה את יריית הפתיחה שלה ב"תיאטרונטו" 2010 - כתב זיצר יחד עם נגה אלגום, והוא עצמו אף חתום על הבימוי. סיפור המסגרת מציג בפנינו את חנות החפצים הישנים של זיצר, מוכר בשוק המביא טעם של פעם ומציע עולם תוכן שונה כל כך מהעולם הדיגיטלי שבו אנו חיים באמצעות החפצים שבחנותו והסיפורים שעומדים מאחוריהם.

איש עסקים עצבני המתכנן לרכוש את החנות מאיים על המשך קיומה של "פיצ'פקעס" כשהוא מתכנן להפוך אותה לחנות מהסוג העדכני, איום שמתבטל בסוף, כמובן, כשגם איש העסקים מתוודע לקסם שמייצר המקום, כשהוא נתקל באחד מצעצועיו הישנים בחנות.
 
על במת צוותא 2 – מקום שמייצר תחושה שונה מזו שאנו מורגלים אליה בהצגות הילדים מעצם היותו אולם הופעות – ממאנות דלתות החנות להיפתח, מה שמוביל את זיצר לקטע ארוך בו הוא מסביר לילדים מדוע אנחנו מוחאים כף לשחקנים. על רקע מחיאות הכפיים שלנו נפתחת החנות הקטנה, מטר על מטר מלאים בבובות, שמלות, מטאטאים, תמונות, שעונים, טלפון ישן, פרחים מפלסטיק, בבושקות, משחקים ישנים ונוצות. "אני רוצה לגור שם", לוחשת בתי.

לאורך ההצגה זיצר נכנס לדמויות שונות ומשונות ומפליא להפיח בהן חיים. פעם הוא איש העסקים המבוגר, פעם הוא מייצר בקולו אשה שמתלוננת בטלפון שקנתה כד סדוק ומהווה טריגר לסיפור על הפגם שלפעמים הוא הדבר הכי מושלם, הוא רוקד היפ הופ, שר ראפ, מפליא לשיר ולנגן בחליל צד ויורד לשפגט, לרגעים הוא נראה כמו דמות מסרט מצויר, ומצליח לסחוף כל כך, עד שכבר באמצע השירים מצטרף אליו הקהל במחיאות כפיים מעודדות.

מכיוון שיכולותיו של זיצר שייכות, כאמור, למסורת בימתית שונה מזו שגדלנו עליה, עשויה עבודתו הבימתית להיראות לפעמים לקהל הישראלי האמון על מסורת ה"סחבק" כמתאמצת מדי, אולם גם אלה לא יוכלו שלא להיכנע לאהבה הבלתי פוסקת שהוא מפגין כלפי קהלו כשהוא נותן על הבמה מאתיים אחוז מהאנרגיה שלו. "בשביל כבוד צריך לעבוד", אומר תמיד סבה של בתי, וזיצר מה זה עובד.

מחמאות מגיעות גם לעדי כהן האחראי על המוזיקה המוצלחת והשירים המקוריים המשלימים היטב את התמונה שמייצר זיצר על הבמה.

נדמה לי שנכון יהיה לבוא למופע של זיצר עם ילדים בני חמש ומעלה (המופע מומלץ לגילאי 8-4), שיוכלו ליהנות יותר משלל הפרטים הקטנים הממלאים את סיפוריו, כפי שנהנים ההורים היודעים להעריך את הרבדים שהוא מציע. אני הייתי שמחה, אגב, לראות אותו גם במופע המוקדש כולו למבוגרים.
 
"פיצ'פקעס", מאת נוגה אלגום וניצן זיצר. בימוי וביצוע: ניצן זיצר.