הנוסחה המוכרת במוזיקה הקלאסית – והיום היא נכונה כמעט לכל מקום בעולם – היא שצעירים מנגנים לקהל מבוגר. יש בנוסחה הזאת הרבה פסימיות ואם ניכנס לפרשנות, נמצא סיבות להאשים מצבים, מוסדות, מדיניות בתופעה.
 
מנגד, כמי שמייצג בדרך כלל את החלק ה"קהלי" אני חייב לומר שבעצם ההתמודדות, ולו כמאזין, עם אמנים צעירים, יש עוצמה של "היות צעיר" שאינה נשארת על הבמה, משהו שעובר למאזין. אם נתבונן בצילומים של האמנים  המשתתפים בפסטיבל המוזיקה הקאמרית השנה, נאסוף את גילאי המשתתפים נגיע לממוצע שיהיה איפה שהוא באזור השלושים. זו עובדה סוחפת.
 
דויד קדוּש: "פסנתרני עבר מדברים אלי פחות"
 
דויד קדוּש בן ה-25, כבר הספיק ליצור לעצמו קאדר של מעריצים. "רוב המשפחה שלי בישראל ואני בכל זאת עדיין לא מדבר עברית..." הוא משחיל משפט מתנצל לשיחה. בפסטיבל הזה, כמו בכמה שקדמו לו,  קדוש מנגן מוזיקה קאמרית "בשביל זה מזמינים אותנו לכאן",  אבל זה רק פן אחד של מה שהוא מנגן במשך השנה - הרבה רסיטלים (שמספרם בישראל הולך ומצטמצם) וכמובן הופעות סולניות עם תזמורות.
 
קדוש נע מארץ לארץ אבל "אווירה של מקום" אינה משנה או אינה משפיעה על הנגינה שלו. הוא חש בבית במוזיקה רומנטית ובמוזיקה רוסית "למדתי לאורך שנותיי יצירות רבות, סגנונות שונים, אבל אני לא יכול לומר שסגנון אחד עדיף על משנהו. נראה לי שזה עניין של מצב רוח. כמובן שכאשר מדובר בקונצ'רטו לפסנתר, יש משא ומתן מול התזמורת שמזמינה או המנצח שאיתו מנגנים, אבל ברסיטלים שבהם אני חופשי יותר לבנות, הטעם האישי מצב הרוח, והאהבות העונתיות, לכל אלה יש מה לומר. אני בוחר יצירות בדומה לבחירת אוכל, להתאהבות".
 
אתה מנגן בפסטיבל שמנהלת אלנה בשקירובה אבל כמוה, שניכם למדתם אצל אבא שלה, דמטירי בשקירוב?
 
התחלתי ללמוד אצלו מזמן, כשהייתי בן 17 (אומר בן ה-25, לזה בדיוק מכוון צירוף המלים "הכל יחסי"). הוא לימד אותי להכיר את עצמי, כלומר לא ענייני טכניקה ואצבוע, אלא להשתמש בראש ככלי לדמות בו את המוזיקה שעתידה להישמע. לצורך זה ראש או לב זה היינו הך, אבל החשוב הוא שלך האמן תהיה תמונה צלילית של מה שתשמע ויחד אתך לקהל".


דויד קדוש (מקור:  Dlude Dore)

זוהי אם כך צורת ההקשבה שלך לאמנים?
 
"לכן פסנתרני העבר, גדולים ככל שהיו ויהיו, מדברים אלי פחות מאשר למשל, מרתה ארחריץ', שבכל נגינה שלה יש תחושה חזקה מאוד שהיא  מחברת את היצירה תוך כדי נגינתה. זה מה שאני מחפש אצל נגנים".
 
אתה משקיע בתרגול יומיומי או אחר?

"לא אוהב להשקיע בתרגול, אבל לעומת זאת אני מאוד אוהב מוזיקה, לאו דווקא זו שאני מנגן או עתיד לנגן בעתיק הקרוב, בהופעות שהתחייבתי לתת. אני שומע מוזיקת בארוק וג'אז".
 
איך אתה בעבודה על קונצ'רטו עם מנצח?

"היו לי עימותים עם מנצחים. העימותים נבעו, נראה לי בעיקר משום שאני צעיר והמטרה העיקרית שלי היא לנגן עם תזמורת ולי לא כל כך חשוב איך. אני התנגדתי נמרצות לכפייה ובסוף נוצרו יחסים טובים גם עם מי שנראו יריבים".
 
מה מושך אותך לשוב ולהופיע כאן?
 
"לזכות הפסטיבל עומדות חוויות של איכות שכמותן לא חוויתי קודם כמו נגינה קאמרית עם ניקולאי זניידר. ברהמס כזה מצדיק חזרה לירושלים, לפני כל סיבה אחרת....."
 
לטיצה הונדה-רוזנברג:  "החיים הם בית ספר שאינו חדל מללמד" 

לכנרת לטיצה הונדה-רוזנברג יש גם סיבות חוץ מוזיקליות להגיע לכאן. היא נולדה בברלין, בת יחידה לאבא יפני ולאימא קרואטית, שניהם מוזיקאים שנפגשו בגרמניה בלימודים. הצירוף הונדה- רוזנברג הוא שיקוף נאמן של ההורים (יפן קרואטיה) "לטיצה," היא מסבירה, "הוא בקרואטית עלה כותרת, העיטור הצבעוני של רוב הפרחים. "הילדוּת לא הייתה קלה. השמות המוזרים, החזות, שיער שחור, עינים מלוכסנות, השם שלילדים בגרמניה היה קשה להגייה".
 
בגיל צעיר התלהבה מנגינתם של פרלמן ושל צוקרמן וזרקה בבית משפט "אני רוצה להיות יהודייה" (כי פרלמן וצוקרמן.....כן.....). אבא אמר שלא אכפת לו, אם זה מה שהיא רוצה. אימא בינתיים לא אמרה דבר. כשהתחילו ללמוד בבית הספר הגרמני על השואה, אימא סיפרה שהיא יהודייה מקרואטיה ושהיא ניצלה כי הוסתרה על ידי העובדים הנוצרים בבית הוריה. בני משפחה אחרים נספו באושוויץ. גילוי זה העצים את רצונה לבוא לישראל וכאן היא פגשה את בן דודה היחיד של אימה ששרד.
 
לטיצה הופיעה כאן כנערה עם תזמורת הסימפונית הצעירה של חיפה ושבה לכאן מדי פעם. כשהיא נשאלת מי היו המורים שלה היא עונה: "המורה הראשונה דאגה שאני אלמד את הכלי ואשאר איתו. המורה השני היה הכנר הנודע טיבור ורגה, שביסס ותמך בי במשך עשור. המורה הבא מוכר לכם כאן בישראל, זהו זאכר ברון, (המורה של כמה כוכבי כינור גדולים, ביניהם מקסים ונגרוב). ההתלהבות שלו והרצון שלו להעניק, הניבו גם את  הרצון שלי לתת, להעמיק ולהשקיע. וישנו מורה רביעי. אלו הם החיים. החיים הם בית ספר שאינו חדל מללמד. וללמד זה מה שאני עושה היום במקום חשוב, בבית הספר הגבוה לאמנויות הבמה בברלין. יש לי תלמידים שאני חשה כלפיהם מחויבות ואחריות לא פחותים משחשו כלפי".
 
הגילוי שאת יהודייה הניב התייחסות אחרת לחיים?

"בהרבה מובנים כן, קירבה גדולה לישראל, לא במשמעות הדתית, אבל בהחלט חיפשתי את הנתיב הזה ואחד הדיסקים הראשונים שלי היו יצירותיו של המלחין היהודי ארנסט בלוך ובהן 'סוויטה עברית' ו'בעל שם'. אבל החיים משמעותם גם לדעת ולהיאבק במטען הגדול שאני כבת יחידה של ניצולת שואה נושאת על גבי. לדעת מתי ליצור הפסקות. אני חיה בברלין, אבל כשאני צריכה להכין תכנית חדשה, ללמוד יצירה חדשה. אני מסתלקת מן העיר הגדולה ורבת הפיתויים לעיר חוף בקרואטיה ומשקיעה בזה. אני מאוד אוהבת לבוא לכאן וכבר לימדתי במרכז למוזיקה במשכנות שאננים בירושלים  ובכלל אני אפילו מסוגלת לדבר עברית. למדתי".
   

לטיצה הונדה רוזנברג (מקור: אתר לטיצה הונדה רוזנברג)
  
נועה פרנקל: מוזיקה חדישה ומדע בדיוני
 
נועה פרנקל הגיעה לפסטיבל בעיקר כדי לשיר יצירה אחת. ביום שישי בצהריים היא תשיר את יצירתו של פייר בולז "פטיש ללא בעלים", מחזור שירים לזמרת ולהרכב כלי שעליו ינצח עומר ולבר. ההרכב כולל בין היתר הרבה כלי הקשה ובכלל "הפטיש" נחשב ליצירה קשה, לא רק לנגנים אלא גם לקהל שנדרש להקשבה אחרת.
 
פרנקל תישאר כאן אחרי הפסטיבל ותשיר עם התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון את הסימפוניה מס' 2 "התחיה" של מאהלר. נועה הישראלית מתגוררת בהאג שבהולנד. "אני מדי פעם מבקרת את הספרים שלי בבית, את העציצים מסרתי מזמן לאחד השכנים החביבים. אני מגיעה לשם אחת ל...כמה חודשים..."
 
מה מושך אותך ביצירה שכולם מגדירים כיצירה קשה?
 
"מאחר וכבר השקעתי בעבר בלימוד היצירה, בין היתר שרתי אותה עם קבוצת מוזיקה נובה כאן, ומאחר והיצירה כבר ברפרטואר שלי למה לא לחזור אליה מדי פעם".
 
למה יש לה דימוי של יצירה קשה?
 
"כי היא כתובה בשיטה הסריאלית (שיטת חיבור המוזיקה ש'הומצאה' על ידי שנברג ובה במקום מנגינה מסוימת המורכבת מסולם מקובל, המלחין ממציא סדרה אקראית של שנים עשר צלילים - י"ש). בשבילי זו יצירה מעולה, יפה ורומנטית, התפקיד שלי כזמרת עשוי לעילא ואני נהנית לשיר אותו.."
 
את מזוהה עם מוזיקה חדישה בכלל. איך גילית את התכונה הזאת?
 
"למעשה למן השנה הראשונה באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל-אביב, חברי ללימודים, תלמידי הקומפוזיציה חיברו יצירות ואני שרתי אותן והרגשתי שהדברים באים לי בקלות.
 
"יש זמרים ומוזיקאים בכלל שנצמדים למלודיה הקו השירי המזדמר שהוא הציר שעליו השיר או היצירה מתקדמים. אבל המוזיקה עשויה לא רק ממנגינות. יש בה צליל יחיד או גושים של צליל שהמלחין חושב עליהם ורושם אותם וגם הם מוזיקה.
 
"כאמן, אני מדמה את היכולת להתמודד עם המוזיקה הזאת למי שיש לו ראייה מרחבית,  מי שרואה את התמונה הכוללת.  זו מוזיקה שיש בה לפעמים מלודיה ומנגד גם קצב וצלילים עצמאיים".
 
שרת באופרה "אדמה" של חיה צ'רנובין בפסטיבל זלצבורג ובעוד מקומות, איך הגעת לתפקיד?
 
"עשו אודיציות, נבחנתי והתקבלתי. לא הכרתי את חיה צ'רנובין מן הארץ (ישראלית החיה כיום בארה"ב) אבל אם מזכירים אותה אז למשל בשונה מבולז שאני שרה כאן בפסטיבל, חיה צ'רנובין מפרקת גם את המלים לצלילים ומה שאנחנו שומעים הם צלילים בלבד. לא יותר. כך גם מלחין אחר שאני מרבה לשיר את יצירותיו האיטלקי לואיג'י נונו. נונו מפרק את המלים להברות, אפילו יותר מן ההברות הוא מפרק את המלים לעיצורים. לפייר בולז, בתשעת השירים שמרכיבים את היצירה, המילה ומשמעותה חשובים מאוד ולכן אני רואה בה רומנטיות."
 
תוך כדי לימוד יצירה  יש לא מעטים שפונים לאמנויות אחרות, ציור, שירה קולנוע. האם מי שאמונים על מוזיקה חדישה פונים לאמנויות אחרות?
 
"זה דווקא מעניין כשהסתכלתי סביבי בעבודה עם ה'ניו ווקאל סולויסטס' קבוצה משטוטגרט ששרה הרבה מוזיקה ומוזיקה חדישה ראיתי שרובם קוראים ספרי מדע בדיוני. גם אני. כנראה שזה הולך ביחד".
 
 איך זה לעבור מכאן לשיר את מאהלר?

"קודם כל מאהלר הוא מלחין שאני מאוד אוהבת ומעריכה ושרה אותו הרבה, מכאן אני נוסעת לצרפת לשיר את 'השיר על הארץ' שלו. הדימוי על השוני בין סוגי המוזיקה השונים מזכיר לי את אמנות הריקוד. מי שרוקד קלאסי, נועל נעלי אצבע, ורוקד על קצות האצבעות. כשאותו רקדן עובר לריקוד מודרני הוא ירקוד יחף או עם נעל אחרת. הוא נשאר אותו רקדן. כשחוזרים למאהלר או לקלאסיקונים אחרים מגלים שגם כאשר היצירה כתובה מדויק מאוד' ואולי דווקא משום שהיצירה כתובה כל כך מדויק, נותר הרבה מקום לפרשנות אישית".        

הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית ירושלים מתקיים עד יום רביעי, 8 בספטמבר (קונצרט שחרית שבת יתקיים בשבת, 11 בספטמבר) באולם הקונצרטים ימק"א בירושלים. כרטיס: 150 ₪ לקונצרט (הנחות למכירה מרוכזת לחבילות, לידידי הפסטיבל ולגמלאים). לפרטים ולהזמנות: 02-6250444