" ככל שארצה להיות אותנטי לא אצליח"
 
תכנית מיוחדת מכין לפסטיבל יחיעם הקרוב החלילן משה אפשטיין. אפשטיין היה בעבר חלילן ראשי בסינפונייטה הישראלית ובהמשך לאחר שהות ללימודים בחו"ל גם ראש הפקולטה לאמנויות הביצוע באקדמיה למוזיקה בירושלים שם גם שימש כמנצח על תזמורת האקדמיה. במשך יותר מ-20 שנה מנהל משה אפשטיין קריירה בינלאומית כמורה בכיר בבית הספר הגבוה לאמנויות הבמה בהמבורג, גרמניה. כשהוא מחלק את זמנו בין חופי הים הבלטי, המבורג לבין חופי הים התיכון, תל אביב. הוא אורח קבוע בפסטיבל בישראל, כפר בלום, עין הוד ואחרים לפסטיבלים אחרים בצפון אמריקה וברחבי אירופה.
 
אפשטיין ינגן תכנית מיוחדת בהחלט,  כל היצירות לחליל יחיד, חליל סולו. התכנית כוללת יצירות של טֶלֶמן, יוהן סבסטיאן באך, בנו קרל פיליפ עמנואל באך וגם וריאציות של "השיגעון מספרד",  יצירה שנקראת בתכניות המוזיקה "לה פולייה" שרבים מאוד התלהבו ממנה וכתבו לה (ועדיין כותבים) עוד ועוד וריאציות.
 
העניין הרב שמעוררת תכניתו של אפשטיין נובע מהעובדה שהוא מנגן את הרפרטואר המוקדם הזה בכלים שהם בני למעלה מ-100 שנה -  כלים "מבוגרים" שאינם אותם חלילי צד עתיקים, "טראוורסו", שהטהרנים בחוגי המוזיקה האותנטית מקפידים בהם כשומר מצוות המקפיד על קלה כחמוּרה. 

"אני לא מנגן את באך כאילו המוזיקה היא מוזיקה רומנטית. הדרך שבה אני מטפל בחומרים היא דרך שעבדתי עליה במשך שנות מחקר של הכלי וההבדל הוא בין לנסות לנגן כמו בימיו של באך לבין יצירת 'אפקט מוזיקלי' של נגינה שתישמע כמו נגינה באותה תקופה".
 
"לא תיתכן אותנטיקה", ממשיך אפשטיין ומסביר "מכיוון שבני האדם כבר אינם אותם האותנטיים של אז. אנחנו חיים בעידן אחר, השקט שאפף את בני האדם בימיהם של באך ובניו לא קיים. השקט שלנו לא מורכב מכרכרות, צניפות סוסים, מים מבעבעים על תנור לוהט וציוצי ציפורים. השקט שלנו טעון אוושות מכשירים חשמליים, מנועי מכונית ואופנועים, מטוסים, רעשי מזגנים. ככל שארצה להיות אותנטי לא אצליח".

 
משה אפשטיין (תמונת יח"צ)

"זה לא היה חליל זה היה דחליל"
 
"כל מה שנותר לי החלילן לעשות הוא לנגן אחרת בחליל המודרני", אומר אפשטיין. "צריך לזכור שהכלים העתיקים העמידו בעיות של הפקת צלילים מסוימים כמו  צלילי הביניים (למשל סי במול שנמצא בין סי לבין לה), שנשמעו חלש לעומת הצלילים השכנים. כל זה השתנה כאשר תיאובלד בֶּהְם הזכור לטוב המציא את מנגנון השסתומים לפני כמאה ושישים שנה".


כשהוא נכנס להיסטוריה כאבי החליל המודרני היחס לכלי השתנה?

"כלל וכלל לא. הרי המוזיקאים ידעו היטב את חולשתו של הכלי, ומיעטו לכתוב לו. מוצרט בעל השמיעה המעולה סבל מאי הדיוקים של הכלי. באך באחד הלהיטים הגדולים לחליל, הסוויטה השנייה, למעשה כתב סוויטה לתזמורת שאחד הכלים בה הוא החליל. כיום אנחנו רגילים שהחלילן נעמד בחזית התזמורת ומשמיע את קטעי הסולו. אבל כל אחד יכול לבדוק מה נכתב לחליל ומתי ולגלות שיש הרבה מאוד כתמים לבנים במפת המוזיקה לחליל".
 
על אילו בעיות אנחנו מדברים?
 
"הכלי מוגבל, אם נשווה אותו לכלי הקשת שמסוגלים לנגן הכל ללא הגבלה, הכלי הישן היה מאוד מוגבל. המנעד שלו מוגבל, העוצמה מוגבלת -  זה לא היה חליל זה היה דחליל".
 
מתי בכל זאת חלה התעוררות וסקרנות?
 
"כמה עשרות שנים אחרי שכלוליו של בהם. הראשונים שהבינו שהחליל החדש הוא כבר יצור פוסט טראומטי ויכול לדברים רבים, היו הצרפתים. לקראת סוף המאה התשע עשרה, ובהמשך בתחילת המאה העשרים, התגלה הכלי במלוא הדרו. האחרים היו יותר סקפטיים ורק אחר כך נסחפו..."

משה אפשטיין ותלמידה (תמונת יח"צ)
 
בעשרות השנים האחרונות אנחנו עדים לשילוב, חלילני תזמורות שולפים חליל עץ (המנגנון הוא תמיד ממתכת) כשהם נדרשים ליצירות מוקדמות

"רוב התזמורות מחזיקות שתי מערכות כלים. החליל המודרני הוא מתכתי - יש חליל כסף וחלילי זהב, וחלילים מתכת פחות יקרה ויש חלילי עץ. הנגנים גילו שיש יתרון בלנגן מוזיקה רומנטית מובהקת, יצירות של שומן, ברהמס או מאהלר בחליל עץ. הכלי מקבל צליל אחיד עם חבריו למשפחת כלי העץ - האבוב, הקלרנית והבסון. הכיוון נעשה קל יותר. הכיוון של כלי המתכת בין כלי העץ יצר בעיות".
 
נגינה חריפה ומתוקה
 
יש שוני בגווני הצליל של החלילים?

"כן. לאורך השנים במסורות השונות נוצרו כלים המפיקים גוונים שונים של צליל. החליל האנגלי ישמע יותר רך, צבעיו כמו צבעי אדמה. אם נחזור לרגע לעניין הגוון הבארוקי הרי שהוא דורש גם התייחסות שונה - מה שטוב לאולימפיאדה, חזק יותר, מהר יותר, גבוה יותר, תופס גם כאן, אבל במינון נמוך מעט יותר".
 
האם לא חשוב באיזה אולם תנגן בחליל יחיד, הרי אחת הסיבות שהחליל המודרני הומצא נבעה מגודל האולמות?

"יש עניין של נגינה נכונה. אני יכול לנגן בכלי העתיק שלי עם צ'מבלו בהיכל התרבות הגדול ולהישמע היטב בכל מקום. הכלי יכול להישמע מצוין בכנסייה, אני כמובן צריך לבדוק קודם בעצמת ההדהוד (המכונה בעגה "צליל רטוב") ואז אני בנגינה איטית יותר עם הקפדה על הפקת צליל מדויקת, הכנסייה יכולה לספק צליל נפלא.
 
"אני זוכר נגינה באולמות שונים בארץ, כל אחד עם האקוסטיקה שלו, ובכל אולם היה לנגינה אפקט אחר. הפעם אני אנגן במצודת יחיעם. אני בחלק הסגור והקהל בחלקו בחלק הסגור ובחלקו בחלק הפתוח. לקח לי זמן להגיע לשיטת הנגינה הזאת, זה היה לאחר שהות ממושכת בחברתם של גדולי נגני האותנטיקה, בהם פרנס ברוכן ותזמורת 'עידן ההארה', וניקולאוס הרנונקור. שם ניסיתי גם אני לנגן על טרוורסו (חליל העץ העתיק).
 
"מכל ההתנסויות האלה זכורה לי במיוחד נגינתה של רייצ'ל בראון, אנגליה שמראה צנוע ועמידתה צנועה עוד יותר ממראה. ואז היא נעמדת ומניחה שפתיים על הכלי העתיק ולמשמע הצלילים האלה, המושלמים והיפים לא יכולתי שלא להיזכר באחד מחשובי הכותבים על המוזיקה, בעצמו איש חליל, יוהן יואכים קוונץ, שספרו משמש את כולנו עד היום. הוא כתב שהנגינה בחליל צריכה להיות חריפה ומתוקה. לא נגינה מתוקה ששומעים היום בשפע".
 
ובתחום הזה שהוא בעצם העברה של טכניקת נגינה בכלים יחסית חדשים למוזיקה שהיא יחסית עתיקה יש מתעניינים?
 
"יש, ולא מעט, אני מעביר סדנאות וכיתות אמן בכל רחבי אירופה וצפון אמריקה. כשהמטרה העיקרית היא להגיע לאידיאל הצלילי. לשלמות הנולדת מתוך מוגבלות הכלי".
 
החלילן משה אפשטיין יגיש בפסטיבל הרנסאנס ביחיעם תכנית בארוקית לחליל סולו. הקונצרט יתקיים ביום שני, 27 בספטמבר 2010 ב-16:00 במבצר יחיעם. לפרטים ולהזמנת כרטיסים : מוקד הפסטיבל – 04-9521175.