האופרה הקאמרית של משה זורמן זכתה להפקה בימתית מרשימה ולביצועים משכנעים
חוויה ויזואלית
"פונדק הרוחות", מחזהו הפיוטי של נתן אלתרמן, הציב אתגרים למי שביימו ועיצבו את המחזה לאורך שנים.
העובדה שאלתרמן מדבר במחזה על מצוקת האמן וחייו דומים בדרך זו או אחרת לחיי המחזאי והמשורר; המוזיקה והלחנים של גארי ברתיני; תפקידה הבלתי נשכח של חנה מרון כפונדקית והופעתם של צמד הדודאים כבני לוויה בהצגה – כל אלה סייעו לטקסט של אלתרמן להתקבע בתודעתו של הציבור.
הפקתם החדשה של המלחין משה זורמן והבמאי דן ארליך למחזהו של אלתרמן, הפעם כאופרה, היא ללא ספק אירוע חשוב.
עלילת המחזה מתארת את חננאל האמן העוזב את נעמי, על מנת לממש את שליחותו בחיים, להביא את אמנותו בכינור לפסגות שלא נודעו. נעמי, האישה המושלמת, מניחה לו לצאת למסע ההרפתקאות, קוצבת זמן עד לשובו, שתים עשרה שנים. היא מחזקת את המתת החברתי-רוחני בסכום כסף משמעותי בעוד היא יוצאת לעבוד בעבודה פיזית קשה. חננאל יוצא לעולם, כספה בידיו, והוא מתחיל לכבוש את העולם בזכות כשרונו, אבל אחרי ההצלחה בא שלב מילוי ההתחייבות. חננאל שב לביתו אבל מאוחר מדי.
הבמאי דני ארליך הצליח להעמיד הפקה מרשימה. התפאורה של אורי און, מהפכנית בדרכה, מיקמה את התזמורת מעל לזמרים וכל זאת בבמה הקטנה יחסית של אולם רקנאטי במוזיאון תל-אביב. התאורה המשמעותית של זיו וולושין והתלבושות של ברק אביעם איש שלום ושירה זיו יצרו חוויה ויזואלית מרתקת.
"פונדק הרוחות" (תמונת יח"צ)
גם ההעמדה הכוריאוגרפית של הזמרים: שינוי מיקום ושינוי זווית העמידה של הכסאות, כדי לתת לנו לחוש בשינוי אתר ההתרחשות, והתנועה הכמעט בלתי פוסקת על הבמה - מסייעים לתפוס את חליפות העתים, את רצועת הזמן ההולכת ומתקצרת.
בדפוסי התיאטרון המשוכללים של ארליך וחבריו הרגישו הזמרים בבית וזה ניכר בתפקידו הקשה של חננאל שזכה לביצוע משכנע ויותר מזה, גם בקול וגם בנוכחות, של גיא מנהיים. מרב ברנע ניתבה את יכולתה הדרמטית המתפרצת, לרגעי המפתח באופרה החדשה וברוח זו שרו גם עדית זמיר המפתיעה בתפקיד הפונדקית, עם חנחונים דרמטיים ומוזיקליים ואסף לויטין בתפקיד עתיר הפנים של המנהל האישי, האמרגן של חננאל, על עיסוקיו השונים, הממיר את זהויותיו אחת באחרת.
לכך הצטרפו גם יאיר גורן בתפקיד בן החלפן, מְענה הנשים וכן שני השחקנים איתי דור והדס פישר-אורן, כדמויות לא מדברות מאירות/משכפלות את ההתנהגות האנושית מכיוונים בלתי צפויים.
מוטיבים חמקמקים
באשר למוזיקה - כאן הייתה חלוקה בין התפקידים הקוליים והכליים. לעתים נדמה היה שאנסמבל הנגנים, מקבל את תפקיד ההובלה והזמרים, בעיקר בתפקידים של נעמי וחננאל משמשים כרקע רצ'יטטיבי.
"פונדק הרוחות" (תמונת יח"צ)
התחושה של מוטיב מלודי מוביל או מזהה של דמויות ומצבי רוח הייתה חמקמקה בתפקידים הראשיים ובולטת יותר בנגינת האנסמבל. לעומת שני האוהבים, הרי שתפקידה של הפונדקית הפתיינית היה ברור יותר מוזיקלית וכמוה גם של האמרגן המחליף זהויות. רגעים מבריקים של הקלה קומית סיפק זורמן בקטעים של מקהלת רוחות התיאטרון, כאשר הזמרים עוטים על פניהם מסכות אחידות.
הנגנים בניצוחו של רוני פורת היו אנסמבל מרתק ואיכות העבודה הסולנית והמשותפת השלימו היטב זה את זה, כאשר לכנרית הראשית זוהר אלון, לנגנית האקורדיון אתי תבל ולנקשנית בר אבני – היו קטעי סולו מבריקים, שיכולים לשלש בסיס לסוויטה תזמורתית.