המלכה הרעה מחוללת פלמנקו

אל להקת הפלמנקו הישראלית המצוינת COMPAS בראשותה של הכוריאוגרפית, המנהלת האמנותית והרקדנית הראשית בלהקה, מיכל נתן, התוודעתי כבר בהזדמנויות קודמות ומוצלחות במיוחד בהפקות של הלהקה לקהל המבוגרים. הפקת הלהקה לסיפור שלגיה שהוא אחד האהובים על קטינת הבית, היוותה הזדמנות מצוינת בעבורנו לעשות את הצעד הראשון בהיכרות עם המחול הייחודי והעוצמתי, שאותו טרם הספיקה הקטנה להכיר.

השאלה המסקרנת הייתה על מה תשים נתן את הדגש בשילוב שבין הסיפור המוצג לבין המחול והתשובה שניתנה על במת סוזן דלל הייתה שהדגש הושם דווקא על הצד הסיפורי וקצת פחות על הצד הריקודי לו ציפיתי.

כמו בכל דבר שבו נתן נוגעת, גם הפעם מדובר בהפקה מושקעת, מכובדת ומוקפדת, אבל זו לא חפה מבעיות שיצרו פער בין אותה מוקפדות לבין בוסריות מסוימת ותחושה של קצוות רופפים במה שקשור לכתיבה ולמשחק.

עקרונית, יצרה נתן פרשנות חדשה ומרעננת לסיפור המוכר, ובנתה נרטיב השם דגש על המלכה הרעה – בגילומה – שבנה, הנסיך אנטון, מתאהב בשלגיה. המלכה תעשה הכל כדי להפריד בין השניים, עד שתנסה להרוג את שלגיה כשתגלה ששום תרגיל אחר לא עוזר לה בדרך להשיג את מטרתה.

שלגייה ושבעת הגמדים (מתוך האתר www.flamenco.co.il )

לעזרתה של שלגיה מתייצבת לבנה, הפייה השומרת על כל הילדים – גם היא בגילומה של נתן -  וכמובן הגמדים, שרגעי השיא הבימתיים נרשמים בכל עלייה שלהם לבמה. מעשית מתגלה בעייתיות קלה בבחירה לשים את הדגש על קטעי המשחק, ומצד שני לשים אותם בפי אמנים שהאמנות שבה הם מצטיינים במיוחד היא מחול ולא משחק. גם הדיאלוגים, על אף ההומור המאפיין אותם והפוטנציאל הטמון בהם, סובלים מדלות מסוימת, הבולטת על רקע המקום הגדול הניתן להם בהפקה הבימתית.

הבחירה של נתן לאפשר לילדים להתמודד לראשונה עם הפלמנקו באמצעות אגדה מוכרת, תוך שהיא מוסיפה לה תשוקות ועוצמות חדשות, בהחלט מעניינת ומאתגרת. אם היה מוזר קצת לצפות בשלגיה, על בגדי הוולט דיסני שלה, פוצחת בצעדי הפלמנקו, הרי תפקיד המלכה הרעה – על שיער הפחם שלה ושמלתה הארוכה הזרועה באדום עז – כבר התלבש בול על הג'סטות הדרמטיות של המחול הספרדי.

המוזיקה נעה בין קטעי פלמנקו קלאסיים לבין קטעים ממחזות זמר (בתמונות הגמדים) וקטעים קלאסיים מוכרים (בקטעי הפייה הלבנה). הצבעים הבימתיים עזים, כיאה לעולם הפלמנקו, והתמונה הבימתית שנוצרת בקשר שבין הפרמטרים הוויזואליים, התלבושות והתנועות, מרשימה.

כששדוני היער מתעוררים באמצע הלילה לריקוד שאמור להפחיד את שלגיה, גם בתי מכסה את העיניים באימה מעוצמת התמונה. הפייה הלבנה קצת מבלבלת את הילדים שמצפים לנרטיב המוכר, וכך גם העובדה ששלגיה מוצגת כמשרתת בתחילת ההצגה, מה שגורם לבתי לחשוב שמישהו שם התבלבל עם סינדרלה, אבל היא מוכנה לוותר בקלות וליהנות מהריקוד החדש והיפה.

שלגייה ושבעת הגמדים (מתוך האתר www.flamenco.co.il )

ומהריקוד הזה, שבו טמון הכוח האמיתי של להקה מסוג זה, רצינו הרבה יותר. התחושה של עוצמת הפלמנקו הקבוצתי שיודעת לייצר להקה מצוינת כמו COMPAS, קצת הוחמצה כאן. הגמדים רקדו ריקוד "רגיל" והפלמנקו קיבל את הבמה בעיקר בריקודים סולניים שהתבססו על מקסימום שלושה אנשים, ולי אישית חסרה נוכחות גדולה יותר של חברי הלהקה בריקודים אלה. התחושה הייתה שניתן לנצל תמונות כמו אלה של הגמדים ושל שדוני היער לטעימה משמעותית יותר מהפלמנקו, שהוא הערך המוסף של הפקה כזו, שהרי את שלגיה גרידא נוכל לראות בכל הפקת ילדים ממוצעת.

על החסר הזה פיצה סיום מקסים בדמות סדנת פלמנקו קטנה אליה מוזמנים הילדים בידי נתן. הם מתקרבים לבמה, לומדים לרקוע ברגלים ולמחוא את מחיאות הכפיים האופייניות, ומבינים בכל זאת שזכו להכיר משהו שונה מעט מזה שהם מכירים בהצגת שלגיה רגילה.