במרכז אירועי המוזיקה בסתיו כאן בברלין, עמד ה"מוזיקפסט ברלין", פסטיבל שמתקיים באולמות הגדולים של העיר בשיתוף התזמורת הפילהרמונית ברלין.
85 ללוצ'יאנו בריו ולפייר בלוז
אחת התזמורות שהתארחה כאן הייתה הסימפונית הממלכתית של בוואריה, שאינה את תזמורת האופרה במינכן שעליהן היה מופקד במשך שמונה שנים, זובין מהטה. כיום המנהל המוזיקלי הוא קנט נגאנו האמריקני, שעתיד להגיע השנה לנצח על הפילהרמונית הישראלית. בשורה גדולה מן הקונצרט שעליו ניצח כאן נגאנו - אין.
הפסטיבל הוקדש רובו ככולו למוזיקה של המאה העשרים ובמרכזו ציון ימי ההולדת ה-85 של שניים מחשובי המלחינים, שהיו חברים קרובים מאוד בשעתו: האיטלקי לוצ'יאנו בריו, שהלך לעולמו לפני שבע שנים והצרפתי פייר בולז שממשיך להופיע ולנצח על יצירותיו ולקדמן לצד ניצוח על יצירות של אחרים.
על הקונצרט הראשון שנפתח בקונצ'רטו לשני פסנתרים של לוצ'יאנו בריו, ניצח כאמור נגאנו. את הקונצ'רטו חיבר בריו לפני יותר מחצי יובל שנים ואז אִתגר למעשה את מושג הקונצ'רטו. אין טעם, הוא טען באותן שנים, להישאר נאמן לתפיסת הקונצ'רטו הקלאסית, כשהעולם מתנהג אחרת, חושב אחרת, חש אחרת. כך למשל הקונצ'רטו נפתח בנגינה של שני הסולנים כשהתזמורת יושבת וממתינה כאשר מצטרף כלי לבסוף הוא אינו אלא פסנתר שלישי, כאחד מכלי התזמורת. בהמשך, בחלק מהקטעים פסנתר אחד מלווה את רעהו, במקום אחר צץ קטע סולני לכינור וכך הלאה.
היצירה מרתקת ושני הפסנתרנים, הצמד אנדריאס גרַאוּ וגֵץ שומכאכר, היטיבו לנגנה. הדיאלוג הכפול, בינם לבין עצמם וזה שבינם לבין התזמורת, היה בהיר ומרשים. ביצירה השנייה נותרו על הבמה 23 קשתנים שניגנו את "מטמורפוזות", אחת היצירות האחרונות של ריכרד שטראוס. זו יצירה דרמטית ומרגשת, השונה מאוד מן הצליל השטראוסי המקובל, עמוס תצורות הביטוי והכלים.
פייר בולוז (צילום: קאי ביאנרט)
את הקונצרט חתמה הסוויטה "פטרושקה" של סטרווינסקי. בסיכום: תזמורת מבריקה בעלת נוכחות ועם חסרון בולט במישור הרגשי, הודות לעבודתו המייגעת של המנצח. חבל.
בולז מנצח על בולז
על אותה במה התייצבה תזמורת הבית, הפילהרמונית ברלין לביצוע שתי יצירות: explorante-fixe לחליל סולן, למוזיקה אלקטרונית live ולעוד שני חלילים ואנסמבל ולאחריה - האופרה "הזמיר" של סטרווינסקי בנוסח קונצרטי.
פייר בולז שניצח על התזמורת שב ליצירה זו בפעם השלישית. נוסחה הראשון הופיע כחלק ממחווה של קבוצת מלחינים לציון מותו של סטרווינסקי בשנת 1971. היצירה נועדה להרכב מצומצם והתבססה בעיקר על אלתור, סביב רעיון מרכזי אחד ואת השם שאל בולז מכתביו של אנדרה ברטון, מי שחיבר בשעתו את מנשר הסוריאליזם. היצירה נערכה מחדש לפני שנים לא רבות לנוסח בלווי אנסמבל של כעשרים נגנים. היסוד המרכזי ביצירה בנוסחה הראשון היה יסוד האלתור בהקשר המבני המרכזי, דף תווים הנחייתי בסיסי.
בנוסח התזמורתי הייתה הליכה של בולז אל ה"מקובל" כשאת יסוד האלתור החופשי הוא הותיר למרכיב ביצירה המכונה "live אלקטרוני". במסגרת הפסטיבל התמודדה הפילהרמונית ברלין לראשונה עם יצירה זו כשהחלילן הסולן הוא עמנואל פאהוד, חלילן ראשון בתזמורת, ואמן בעל שיעור קומה (מוכר בארץ מהופעותיו בפסטיבל המוזיקה הקאמרית הבינלאומי בירושלים).
מה שנותר למאזינים היום, כמעט ארבעים שנה אחרי שהיצירה נכתבה ודפוסי חשיבה מוזיקליים לרבות דפוסי האזנה השתנו ללא הכר, הוא להודות בעובדה שהיצירה לא התיישנה, היא יוצרת חוויה אקוסטית מסקרנת כשהתחושה היא בהחלט תחושה של קונצ'רטו לחליל ולעוד שניים, שתיים בקונצרט זה, מריון ראלינקוּר וסופי שֶריֶיה.
הצליל האלקטרוני סופק על ידי צוות של ה- IRCAM (המכון למחקר מוזיקה בת זמננו, פריז), ארבעה מוזיקאים-אלקטרונאים שישבו בקהל והשמיעו את האלתורים שלהם כשהאולם מואפל כמעט לחלוטין, ושוב, לקהל של היום שבע האפקטים המוזיקליים בקולנוע ובמחול הדברים נשמעו, בביצוע מוקפד של כל המשתתפים כאירוע מוזיקלי מוצלח.
הזמיר של סטרווינסקי
החצי השני האופרה "הזמיר" של סטרווינסקי היה מעדן פסטיבלי. עשרה זמרים סולנים, מקהלה גדולה (מקהלת הרדיו, ברלין), והתזמורת הפילהרמונית ברלין שגויסו כולם לביצוע אחד ויחיד של האופרה שחיבר סטרווינסקי על פי סיפור האגדה המפורסם של אנדרסן "הזמיר של מלך סין". די ברור שלחובבי המוזיקה בישראל סיכוי קלוש ביותר לחוות חוויה דומה.
סטרווינסקי החל בחיבור האופרה בשנת 1908 ולאחר הצגת הבכורה בפריז כעבור שש שנים, ערך את היצירה מחדש בשנת 1962. לבולז ששמע את היצירה לראשונה בשידור רדיו בשנות הארבעים של המאה שעברה, שימשה "הזמיר" כהיכרות ראשונה עם המוזיקה של סטרווינסקי. הוא שב אליה וניצח על ביצוע שלה לפני כחמישים שנה.
יצירה מוקדמת זו של סטרווינסקי היא מצד אחד שופעת מוזיקה לכאורה עממית, רוח האגדה בנוסחה הרוסי מצד אחד והרוח הסינית בייחוד בקטעים בהם שרה הציפור המלאכותית. סוד קסמה הגדול של היצירה הוא המינון, האיפוק שגוזר סטרווינסקי על כל מרכיבי היצירה, והדברים אינם כה מובנים מאליהם בשלהי עידן תזמורות הענק של וגנר, מאהלר וריכרד שטראוס או הפגנת הזמרה הדרמטית של זמרות הסופרן הגדולות.
גם הזמיר, תפקיד ווקאליזי (שירה ללא מלים) מובהק, שומר על עידון כיאה להיותו ציפור שיר קטנה.
בהפקה בברלין הפליאה לשיר אותו זמרת הסופרן ברברה הניגאן, הזמר הליטאי אדגאראס מונטווידאס (החליף את איאן בוסטרידג', המתוכנן שחיכיתי מאוד להקשיב לו), שר את התפקיד הדייג במעט כובד. סטפני וייס הייתה טבחית משעשעת ורומן טרקל, קיסר סין אצילי ונכבד. הפקה שבשמחה הייתי צופה בה במלואה, כולל תפאורה ותלבושות היאים לאגדה קלאסית כמו זו.
את הפסטיבל סיים דניאל ברנבוים שחזר על יצירות בולז שעליהן ניצח בירושלים לאחר ראש השנה.
בראונשטיין, גרוס וויזנברג עם הפילהרמונית ברלין
באותו ערב באולם הקאמרי ב"פילהרמוני" החלה הסדרה הקאמרית למנויים בהשתתפות שמונה קשתנים נגני הפילהרמונית ברלין, עם ייצוג נכבד לישראלים: הכנרים גיא בראונשטיין, מאיה אברמוביץ', כריסטופר הוֹראק וכריסטוף שטרולי, הוויולנים עמיחי גרוס ומדלן קארוּצוֹ, והצ'לנים לודוויג קוואנט וסטפן קוֹנץ.
התכנית נפתחה בחמישייה לכלי קשת ק' 515 של מוצרט, שנוגנה בהתלהבות סוחפת, - זה היה בהמשך הטון של הערב כולו – אם כי הביצוע הזה העמיד באורח בולט את תפקיד הכנר הראשון (בראונשטיין) כמעט כסולן כשיתר הארבעה מלווים, למעט סולו ויולה אחד.
רושם זה תוקן מייד בשלוש היצירות הבאות שאותן נגנו כל השמונה. שני קטעים לשמינייה של שוסטקוביץ', אופ' 11 שלא הכרתי, יצירה שבהחלט ראוי שתיכנס לרפרטואר של התכניות הקאמריות. ה"מחווה למנדלסון" יצירתו של מנחם ויזנברג, הייתה השלישית בתכנית ומיקומה לפני השמינייה הנודעת של מנדלסון יצר חוויה אקוסטית מרתקת שהמחישה את מערך ההקשרים בין מנדלסון לויזנברג.
הביצוע המבריק של השמינייה הברלינאית, על ההגייה המעולה של כל המשתתפים, על המוזיקליות הצרופה ויכולת העבודה המשותפת הביא את הקהל המקומי להודות ממושכות ובאורח נלהב למדי לא רק לנגנים אלא גם למלחין הישראלי שנכח במקום.
השמינייה של מנדלסון, שהחלה בשבריר היסוס הלכה מיד אחר כך מחיל אל חיל כשהפרק האחרון יכול היה לרשום לא רק שיא מוזיקלי אלא גם שיא "גינס" בניסיון לרוץ עליו במהירות מסחררת, כמעט בלתי נשלטת. אבל המהירות העצומה לא האפילה על אחד הערבים הקאמריים המרשימים ששמעתי בשנים האחרונות. ולמותר לציין שבמגרש המשחקים הזר בברלין, היו חסרים אולי דגלוני כחול לבן לנפנף בהם – כמקובל במגרשי הספורט – כי שני הישראלים בראונשטיין וגרוס הובילו ערב מנצח.
האופרה הגרמנית פותחת עונה
בברלין גם נפתחה עונת האופרה הגרמנית עם שתי אופרות בערב אחד: "קסנדרה" של האיטלקי ויטוריו נֶקי ו"אלקטרה" של ריכרד שטראוס. שתי יצירות השואבות מן הטראומות שלאחר מלחמת טרויה. ויטוריו נקי הוא בן דורם של פוצ'יני וריכרד שטראוס הושפע מאוד מן הצליל התזמורתי של וגנר וממשיכיו והיה חלוץ לקו מוזיקלי שהתרחק מן השדרה המרכזית של האופרות האיטלקיות של תקופתו שעוצבה על ידי פוצ'יני, מסקאני וליאונקוואלו.
"אלקטרה" (צילום: ברברה אומילר)
שתי היצירות עמוסות מוזיקלית בתיזמור עשיר שבהפקה זאת היה מופקד עליה בהצלחה מרובה המנצח דונלד רניקלס, המנהל המוזיקלי של האופרה הגרמנית. שתי היצירות מתמקדות בעיקר במונולוגים (אריות) ארוכים מעט ובכניסות של אנסמבלים וצירופי קולות. התפקידים הראשיים התובעניים נענו בשירה מצוינת של ג'וליה בנצינגר (קסנדרה) ותֶרֶזה מֶשה קיזארט בתפקיד קליטמנסטרה באופרה של נקי ואווה ג'והַנסון כאלקטרה ומנואלה אוּהל בתפקיד כריסוטמיס באופרה של ריכרד שטראוס.
אמנם נגינת התזמורת הייתה מצוינת, אך הבעיה הגדולה של הערב הייתה הבימוי. הזמרים והזמרות נאלצו להתרוצץ על במה מכוערת ולדלג מעל גבעות אבני חצץ שחור.מה עשו סיפורי יוון העתיקה לבימאית קירסטן הַרמס, שככה הענישה את צוות הזמרים שלה? על הרקע הכהה הזה, והשמלות השחורות הקטנות של הזמרות הובלטו מעשי ההרג בדרמות בדמויות צבועות אדום.
בסיומו של ערב מפרך נותר לברך את הצד המוזיקלי בעיקר את הזמרות שבלטו, שבו השתתפה גם הילה פחימה שעושה עונה ראשונה כזמרת בחו"ל ובבית האופרה הזה.