"סוטרה" – נזירי שאולין בפעולה
הכוריאוגרף הבלגי סידי לרבי שרקאווי, בן לאב ממוצא מרוקאי מוסלמי ואם ממוצא קתולי פלמי, הגיע לפני כשלוש שנים אל מקדש שאולין בסין, ולאחר שהות של חמישה ימים בחברתם של הנזירים, שעמם חש "בבית" כצמחוני שאינו שותה ואינו מעשן, החל לגלגל את הרעיון ליצור אתם מחול. הנזירים אמנם אינם רקדנים אך הם מעורים באמנות הלחימה קונג פו.
הוא גייס את המעצב הבריטי אנתוני גורמלי, שהכיר מקרוב את הבודהיזם, ואת המלחין הפולני סיימון ברז'וסקה ויצר מופע מרהיב שיש בו חגיגה של פיסול, מוזיקה ותנועה. הצעדים הראשונים שעשה הכוריאוגרף בכיוון עיצוב התנועה של קבוצת הנזירים היו בעבודה עם הצעיר בחבורה, שבקושי מלאו לו עשר שנים, דונג דונג.
דמותו של צעיר זה, שאותה מגלם יאנדונג, פרח-נזירים גמיש, יחד עם דמות האמן הזר – שאותה רקד בעצמו בהופעות הראשונות וכאן כבר מחליף אותו הרקדן הנפלא עלי בן לופטי תאבט – הם המוליכים את המחול, ככל שמילה זו יכולה לתאר את היצירה המיוחדת שבה מככבות 21 תיבות עץ, שאורכן פי ארבעה מרוחבן, והנזירים מגיחים מתוכן, או נשכבים בהן לסירוגין, מניעים אותן ממקום למקום ויוצרים פסלים ומצבים הכוללים חומה פרונטלית, רחובות, מבוכים ואפילו פרח לוטוס שעליו נפתחים.
21 הנזירים שהחיו את הבמה הגדולה במשכן לאמנויות הבמה גויסו ממקדש השאולין שעל ההר הקדוש סונגשאן במחוז הנאן בסין. אמנויות הלחימה קונג פו וטאי צ'י הן חלק מפעילותם היומיומית ותנועתם הטבעית הנובעת מכך התמזגה להפליא עם הרעיונות הכוריאוגרפיים שנבנו בהתייחסות לתנועת התיבות ועל רקע המוזיקה המרגשת-מלנכולית שבוצעה חי על ידי חמישה נגנים בפסנתר, כלי הקשה, כינורות וצ'לו.
הפן המרתק במיוחד ביצירה היה במבנה הסיפורי שלה, כאשר האמן הזר והנזיר הילד בונים למעשה את מהלכי היצירה במין משחק קוביות ביניהם המתרחש בקדמת צדה השמאלי של הבמה, וממנו הם נשאבים אל התנועה הגדולה, המקבילה, של הנזירים והתיבות.
שניהם מוליכים את המסע שהוא מבוך של סיפורים קטנים שבכל אחד מהם הנזירים מתגלים באור חדש, ואפילו ממירים את בגדיהם המסורתיים בחליפות מערביות בחלקה האחרון של היצירה, בקטע שבו התיבות מוצבות כנוף אורבני, והנזירים נדמים לאנשי עסקים הממהרים אל משרדיהם. באחד הקטעים המרשימים הם בונים קיר בן ארבע קומות של תיבות מאוזנות שבו הם נשכבים, כבקיר קבורה, או במעון שינה, או אפילו ארון ספרים.
קטעי המחול הטהורים, עד כמה שניתן להגדיר זאת כך, הם אלה שמבצעים עלי בן לופטי והילד יאנדונג בתוך תיבה אחת, כשהם משקפים-מכפילים זה את תנועתו של זה, או כאשר בן לוטפי מתייצב מתעמת כביכול עם הנזירים.
"סוטרה" אולי איננו מחול בהגדרתו המסורתית, או אפילו החדשנית-רדיקלית, אך דווקא משום כך הוא מצליח לענג וליהנות, במשך 60 דקות רצופות, ולהסתיים באקורד מפתיע שמחדד את ההרגשה כי מבעד לטכניקה השואבת ממזרח ומערב גם יחד ניצבת אמירה אנטי-מלחמתית רבת עוצמה.
"סוטרה", צילום: אנדריי לנטיר
"אקרו ראפ – סיפורים קטנים.קום" - היפ הופ וסלפסטיק
יצירתו של הרקדן-כוריאוגרף קאדר אטו, ממוצא צרפתי-אלג'ירי, דומה ל"סוטרה" במידה מפתיעה בהיותה מסע העובר דרך תמונות קצרות, אבסטרקטיות ומפתיעות.
בכך גם נגמר הדמיון כי כן מדובר במופע שמהותו נרמזת כבר בשם הלהקה "אקרוראפ", המשלב בין מחול מודרני לבין אקרובטיקה של קרקס, קטעי ראפ והיפ-הופ, וסלפסטיק, שלדברי הכוריאוגרף שואבים מיצירות קולנועיות שונות ובין השאר מ"זמנים מודרניים" של צ'פלין.
הסיפורים מתארים מגוון נרחב של מצבים ושל רגשות, וחמשת הרקדנים מדגימים, חיים או משתוללים להנאתם ולהנאת הקהל בווירטואוזיות מרתקת.
"אקרו ראפ", צילום: יח"צ
מחול מדרום קוריאה - עפרה חזה בפסקול
השילוב המלא ביותר בין רעיונות המחול המערבי לבין מסורת התנועה של עמי המזרח בא לידי ביטוי בערב המחול שהגיע לכאן מדרום קוריאה. היצירה הראשונה בערב הזה "ללא תגובה", יצירתו של שין צ'אנג-הו, הועלתה לפני כמה שנים כעבודת הגמר שלו לתואר שני, ומאז היא מייצגת בפסטיבלים רבים את המחול הקוריאני העכשווי.
זו יצירה לשמונה רקדנים גברים, אנרגטית מאוד, שיש בה עוצמה אלימה לצד רוך מרגש. היצירה נפתחת כשאחד הרקדנים ניצב ומכה על חזהו מכות קצביות בנוסח "אשמתי, פשעתי", ולעומתו אחד הרקדנים בולטים בקבוצה מתחבט בתנועתו. בזה אחר זה מצטרפים אליהם שאר הרקדנים, יוצרים הרכבים שונים, קטעי סולו, דואטים, ובעיקר קטעים קבוצתיים גדולים, שבאחד מהם כולם מכים על החזה באותה תנועה.
בסיום היצירה, המלווה במוזיקת עולם הכוללת יצירות סוחפות של עלי מולה וגורן בוגדנוביץ', ואחרי שהרקדנים שברו את המחיצות ופרצו לקטע מחול אחרון בקרב הקהל, הם שבים לבמה, ולרגל הופעתם כאן משלימים את המופע בקטע מפתיע, שבו שוב ניצב אותו רקדן המכה על חזהו, ומתחיל להישמע קולה הזך של עופרה חזה בלהיט הגדול "אלוהי".
הרקדנים יוצרים מסע אלכסוני ארוך, על נהר אור, שבסיומו הם נעלמים מהבמה, ומתוך אחורי הקלעים הם משליכים אליה את כל בגדיהם בזה אחר זה, כאילו הלכו למקווה טהרה. התשואות הרמות שקידמו אותם בצאתם לקידה, בתחתונים שחורים, העידו כי המחווה, כמו המופע כולו, נעם לקהל המארח.
לאחר הפסקה הועלתה יצירה סקרנת מאוד "גוף מתנגש עם רגש" שבו המסורת הקוריאנית מעצבת למעשה את התנועה המערבית. את הכוריאוגרפיה, על רקע מוזיקה קוריאנית מסורתית, יצרה קים ג'ין-מי שגם רוקדת את התפקיד המרכזי של נסיכה או כוהנת, המתעמתת בסיוען של שלוש מלוות, עם הגבר הפולש לעולמן.
העיצוב התנועתי ועיצוב התלבושות העניקו ליצירה יופי אסתטי מיוחד, שזיכה את הכוריאוגרפית בפרסים רבים, בהם פרס מנהל סוזן דלל, יאיר ורדי, כששפט בתחרות הכוריאוגרפיה בסיאול.
"גוף מתנגש עם רגש", צילום: יח"צ
"גויה" – אסתטיקה חזותית
יצירתו של הכוריאוגרף הספרדי מיגל אנחל ברגה הנחילה לי אכזבה מסוימת מהולה בהתפעלות מההפקה החזותית שלה. מדובר למעשה במחול עלילתי, שנוצר כמחווה לצייר פרנצ'יסקו גויה, ובעיקר לסדרת התחריטים והרישומים שלו, החל ביצירתו הסמלית והידועה ביותר "תרדמת התבונה מולידה מפלצות".
התחריטים והרישומים של גויה מוקרנים בסרטי וידיאו מיוחדים ויוצרים את הרקע, או נקודת המוצא, לפרקים השונים של היצירה האמורה לייצג את חלומותיו של איש צעיר המתנהלים בפיקוחן של שתי מפלצות המלוות אותו בכל אשר ירקוד.
להבדיל מהתאורה המשוכללת, קטעי הווידיאו, התפאורה ובעיקר התלבושות, שהעניקו תחושה של שואו מרהיב, הכוריאוגרפיה עצמה נותרה בסיסית מאוד, כשבמיטבה היא נגעה במקצבי הפלמנקו.
"גויה", צילום: יח"צ
מיגל אנחל ברגה עצמו מככב במחול הזה והוא מתגלה כרקדן נפלא, ובהתאמה מלאה למוניטין שלו. תנועתו תמיד מושלמת, גופו נענה בגמישות לכל רעיון, רגליו מטופפות-מתופפות בווירטואוזיות, זרועותיו חותכות את האוויר כסכינים, אצבעותיו פורטות נפלאה בקסטנייטות, ודמותו הופכת להיות זו של מטדור, ולרגעים גם זו של השור הניצב מולו. איכותו בלטה בקטעי סולו, בדואט מרשים, וכמנהיג של קבוצת הרקדנים.
הבעיה עם היצירה הזו שלמרות יופייה החזותית אין היא מצליחה ליצור מקבילה בימתית לעוצמת התחריטים של גויה, והיא נראית כמין תרגום או מימוש פשטני שלהם ושל הדמויות המפלצתיות המצוירות בהן.