"התאהבתי בו מהיום הראשון ששמעתי אותו"

שילוב כוחות של פרויקט "עבודה עברית" ו"פסטיבל תל אביב למוזיקה" הוביל להוצאתו של "רישומי פחם בצבע", אלבום מחווה לאלבומו של מאיר אריאל  "רישומי פחם", ובעקבותיו מופע המחווה שיפתח את הפסטיבל ביום רביעי הקרוב.

את "רישומי פחם" הוציא מאיר אריאל בשנת 1996 בכוחות עצמו כאלבום אינטימי בהפקה מינימליסטית שלא זכה לחשיפה גדולה בזמן אמת. כעת, כשעוצמתו של אריאל ז"ל, איש המילים המופלא, בשיאה, יוצא אלבום המחווה המכנס משתתפים כ"אוי דיוויז'ן", בני בשן, ברי סחרוף, לוס כפרוס, נעם ענבר, נעם רותם, עמיר לב, רונה קינן, שאנן סטריט ושלומי שבן שמעניקים פרשנות וגוונים חדשים לשירי האלבום המקורי, בעיבודים ובהפקה מוזיקלית של איל תלמודי – מי שיזם את הרעיון כולו – ובן הנדלר.

את הדיסק, כמיטב המסורת של פרויקט "עבודה עברית", תמצאו כרוך בספר מהודר המעניק הפעם, כמתבקש, את המקום העיקרי ואת הכבוד הגדול למילותיו של אריאל באמצעות מאמרים שכתבו בעקבות השירים ובעקבות המשורר אנשי תרבות ורוח, ביניהם יהושע סובול, פרופ' נסים קלדרון, אהוד בנאי, יואב קוטנר, אורי ליפשיץ, רוני סומק, וכן הלשונאי והסופר רוביק רוזנטל, שתרם לאלבום את המאמר "מאיר אריאל, אלכימאי לשון", המאיר את החירות הלשונית והשכלול המילולי הווירטואוזי המאפיינים את אריאל.

"עם מאיר דיברתי באופן אישי פעם אחת שתי דקות", מספר רוזנטל, "אבל ההקשר קצת מעניין כי אני אמנם ילד עירוני, תל אביבי, אבל המשפחה שלי היא משפחה של קיבוצניקים, רובם מכפר סאלד שהיה הבית השני שלי, אז קודם כל אני זוכר את תרצה (אריאל, רעייתו של מאיר – ט.ג.) כילדה. תרצה הייתה בקבוצה של בן דוד שלי, דן שביט, הסופר, והייתה פעם אחת שבאתי לבקר בסוף שנות השמונים בכפר סאלד, וישבתי עם דני, ומאיר היה שם, ודן הציג אותי, 'זה בן דוד שלי שמאוד אוהב את השירים שלך', ומאיר ככה הביט אליי במבט אריאלי כזה והודה לי בשקט. אבל לפני כן ראיתי אותו ב'הסימטה', ממש כשהוא נחשב אמן שוליים ומעט מאוד בכלל התייחסו אליו, והתאהבתי בו מהיום הראשון ששמעתי אותו".

בוא נפרט קצת את נקודות ההתאהבות הזו, במיוחד מפיך, כלשונאי וכסופר

"המילים היו אמנם חלק מהעניין, אבל בעיניי המכלול שנקרא מאיר אריאל מורכב מארבעה דברים: מילים, לחן, ביצוע, והדבר המסתורי הזה שנוצר מהחיבור שלהם. לא רק שזה חד פעמי, אלא שבקונטקסט הזה, בקבוצה הזו של מי שיוצר שלמות כזאת של כותב-מלחין-מבצע, מאיר אריאל הוא היוצר הכי גדול בזמר העברי, וקצת קשה לפרק את זה לגורמים".

"רישומי פחם בצבע" (תמונת יח"צ)

ס'אוחתו אפעס

ובכל זאת, מאיר אריאל זה קודם כל מילים, ומילים זה אתה, אז בוא ניכנס קצת למהות המאמר שלך שהוא חלק מאלבום המחווה החדש

"כיוון שהיה לי מעט מקום, והציפייה לא הייתה למחקר מקיף, מה שלקחתי זה פשוט את כל התופעות שיש בשירי האלבום הזה, שהן תופעות שחותכות לכל אורך השירה שלו. קראתי לזה 'אלכימאי לשון', ואני מדבר כרגע על הצד הלשוני ולא על יתר ההיבטים שלו, ואני מתכוון לאלכימיה במובן של לקחת חומרים לשוניים מסוגים ומקורות ומשלבים שונים – משלב זה מרכיב של השפה שמתאים ונועד לסביבה מסוימת – והיכולת הזאת לקחת אותם, לערבב אותם ולא להסתפק רק באחד אלא ליצור מזה יצירה חדשה שבה אתה כבר לא רואה את התפרים אלא הכל מתחבר, לזה אני קורא האלכימיה של מאיר אריאל".

מה שכמובן דורש מהיוצר שליטה מושלמת בשפה על כל רבדיה

"שליטה מושלמת בוודאי שהייתה לו, ויחד עם זה הוא יכול היה להגיד 'ס'אוחתו אפעס', שזה גם אלכימיה. הוא חיבר את המילים האלה, זה לא צירוף קיים. אפעס זה ביידיש, ס'אוחתו זה כבר ישראלי, כי הקללה הערבית יותר רחבה כמו שאת יודעת אז הקיצור הזה הוא כבר ישראלי, אז השילוב הזה שאני מדבר עליו הרבה בהרצאות שלי, הערבוב הזה של יידיש וערבית זה סיפור תרבותי, זה לא איזה ערבוב מכל הבא ליד. כמו ש'יאללה ביי' זה ערבוב תרבותי יותר של ימינו, הערבוב של ערבית ויידיש זה הדור של המדינה והשפה האלטרנטיבית שהוא יצר.

"יש למאיר לפעמים משפטים של שיחה, כמו 'שמעתי שאת נמצאת בהמתנה', זאת אומרת, הוא מדבר עם מישהו, מאוד פשוט, מאוד בגובה העיניים, וזה כולל מילות סלנג לכל אורך היצירה שלו, 'להוציא זהב מבררה', 'מייצרת חרא', אבל הסלנג הוא בתוך סביבה הרבה יותר גבוהה ולכן הוא מקבל פתאום איזה מעמד חדש.

"או כל הנושא הזה של להמציא מילים חדשות או צורות חדשות שלא קיימות בשפה, כמו למשל 'סוויס איירה', הוא לוקח חברת תעופה ומרביץ עליה את ה' המגמה, כמו 'הביתה', 'תל אביבה', כלומר החופש הלשוני, אבל לא בצורה מופרזת, פה ושם, זה לא איזה תרגיל בשפת סתרים שהוא כותב לך".

איך הוא באמת הצליח באמצעות הכתיבה הכל כך ייחודית ומתוחכמת שלו להגדיר כל כך הרבה אנשים שונים שלא כולם בהכרח קוראי השירה הקלאסיים?

"בהיבט מסוים הוא מאוד מזכיר לי את הגששים. גם הם היו אלכימאים. הם לקחו המון היבטים של השפה, המון מקורות, לקחו סלנג, שפת דיבור, אבל הם שדרגו את זה ויצרו את זה בתוך סביבה חדשה ונוצר משהו נפלא, ואחר כך הם החזירו את זה למקום שממנו זה בא, לציבור הדוברים, לעם, והעם זיהה את עצמו בטקסטים המשודרגים האלה, ולכן התאהב בהם, ולדעתי אצלו קורה אותו דבר.

"הוא לוקח מהמון מקורות של השפה, נותן להם את העיצוב המיוחד הזה, את האלכימיה הזו, ומחזיר את זה לשומעים שמזהים שם את עצמם למרות שאלה טקסטים מאוד מתוחכמים. בשעה שרוב רובם של כותבי הטקסטים כידוע, מה שחשוב להם זה קודם כל שיבינו אותם מיד, כלומר הפשטות, שגם היא לפעמים גאונית, ראה נעמי שמר, מאיר אריאל הוא מאלה שבוחרים ללכת עם האמת הלשונית שלהם, עם החיבור המיוחד הזה, אבל יש בזה דבר כל כך נכון ומדויק, שבסופו של דבר הוא מתקבל אפילו אם הוא לא תמיד מובן. יש משהו במוצר הכולל שחוזר למאזינים והם מזהים את עצמם בתוכו, וזה דבר שיש בו סוג של גאונות.

"מה שאני כותב בסוף הקטע, ובעיניי הוא דבר מאוד חשוב, זה שמאיר אריאל יכול היה ליצור את כל היצירה שלו בשפה גבוהה, מלוטשת ומדהימה ביופייה, כמו שורות רבות שיש לו, אבל הוא העדיף את השילוב והערבוב. הוא העדיף לערבב את זה עם סלנג, לערבב עם שפת שיחה, לערבב עם שפה של עורכי דין, ואז כל אחד מהמרכיבים האלה מקבל את ההבלטה ואת הכוח שלו".

 
                         מאיר אריאל, מקור: www.meirariel.net 

קלאסיקה בהתהוות

בין הכותבים של היום אתה מזהה מישהו שיש בו את הניצוצות של החד פעמיות השפתית הזו?

"אני שומע את הכותבים של היום, לא יכול להגיד שהרבה מאוד אבל שומע. קודם כל מאיר הוא חד פעמי, אי אפשר לחקות אותו, והוא גם עם נתונים להפוך לקלאסיקה, ויכול להיות שהוא כבר קלאסיקה, זאת אומרת משהו שנשאר לדורות, ואת זה קשה מאוד לחזות. יש הרבה טובים מאוד אבל אין מישהו שאני שומע ומרגיש שיש לי כזה חיבור אליו או שיש לי כזאת תחושה של גדולה. אני למשל חושב ששלמה ארצי עשה משהו מאוד מיוחד, מאוד שונה ממאיר אריאל, ואני לא רוצה לדרג למרות שיש לי דיעה, אבל שלמה ארצי זה עדיין בני הדור של השישים. מבין הדורות של בני הארבעים אני לא מזהה אבל זה לא אומר שאין".

נדמה שמאיר אריאל של היום קוטף את הפירות שמאיר אריאל החי לא הספיק לקטוף

"חלק מהגדולה שלו זה שלא מיד זיהו את זה. זה לא שיר שאתה ישר קולט, נדרש זמן, ואני בטוח שאם לא הייתה הזוועה הזאת של מוות בטרם עת הוא היה קוטף את זה גם בחייו, ויכול להיות שהיו משכנעים אותו לתת פחות ריאיונות לעיתונאים, כי מסתבר שבתוך האלכימיה שלו הוא גם ידע לדבר שטויות...

"בעיניי אמן שחוזר בתשובה זה לגיטימי לחלוטין אבל זה גומר אותו. הוא מאבד את הקהל שלו והוא לא מרוויח קהל חדש. ואצל מאיר, במקום שהוא היה בו אני חושב שזה היה מקום נכון, מקום שגם אני יכול לקבל אותו. הצעד הנוסף שעשו כמה וכמה אמנים כשהלכו עמוק עמוק לשם מאוד פגע בהם כי בעצם השיחה איתם נגמרה. אני מאוד מקווה שזה לא היה קורה לו, אבל אין אפשרות לדעת".

דווקא ממקומך כאיש המילים מעניין לשמוע איך הרגשת כששמעת את אלבום המחווה
"ההרגשה היא מעורבת. יש דברים שאהבתי יותר ויש שפחות. לקאבר תמיד יש פרשנויות חדשות למקור, כך שלמי שמכיר את המקור לפעמים יש בעיה עם קאברים, ואני מכיר היטב את המקור. יש אצל מאיר אריאל איזה אלמנט של חום שקצת חסר לי בקאברים".

"רישומי פחם בצבע", אלבום חדש ומופע הפתיחה בפסטיבל תל אביב למוזיקה,
יום רביעי, 20 באוקטובר, 21:00 במשכן לאמנויות הבמה.