קבוצת הצעירים החדשה של תיאטרון חיפה יוצרת ומתגוררת בעיר. שיחה עם הבמאי ארי רמז על הגשמת חלום
דיאלוג יצירתי עם הקהילה
"החיפאית", קבוצת תיאטרון הצעירים החדשה של תיאטרון חיפה מביאה אל במת התיאטרון את יצירת הביכורים שלה, "תופעות לוואי", המתמודדת עם התערערות מושג האושר בעידן שבו אין למה לצפות ואין לדעת מה לרצות, על רקע תחושה מתמדת של חוסר סיפוק והיעדר תחושת שייכות.
"תופעות לוואי" נוצרה בתהליך של יצירה משותפת של חברי הקבוצה בניצוחו של במאי הקבוצה ומנהלה, ארי רמז. חומרים אישיים של שמונת החברים בקבוצה (קרן אור, סיון הכוכבי, מעיין ויסברג, רביע חורי, יונתן מילר, אסיה נייפלד, רון ריכטר ויונתן שוורץ) נמזגו ליצירה אחת.
אל תהליך היצירה הזה מביא רמז את תפיסת עולמו התואמת את הבסיס עליו הוקמה הקבוצה, שכל חבריה מתגוררים בחיפה, מקיימים דיאלוג יצירתי עם הקהילה הסובבת אותם, והופכים בעצמם למעין קהילה קטנה בתהליכי עבודה קבוצתיים, ארוכים ומקיפים מהרגיל. "המטרה של הקבוצה היא קודם כל לגרום לסיטואציה שבה היצירה מתבצעת כאן בחיפה", מספר רמז, "כי במשך זמן רב תיאטרון חיפה הפך להיות אולם שיש לו כמובן הפקות בית משלו, אבל החזרות מתקיימות בתל-אביב, ורצו שתקום כאן קבוצה שגם תיצור כאן, שתהיה מחוברת לקהילה שאליה מחובר התיאטרון, שתהיה מחוברת לעיר.
"הודענו בתחילת השנה שנפתח קבוצה, הגיעו 250 שחקנים לאודישנים ומתוכם בחרנו שמונה חבר'ה שכולם עם ניסיון מאוד מגוון ושונה, קבוצה מאוד הטרוגנית, חבר'ה ממגוון גילאים, בעלי הכשרה שונה, ניסיון אחר, דיסציפלינות עבודה שונות.
"תופעות לוואי" (צילום: כפיר בולוטין)
"לצד זה שהם שחקנים מאוד מוכשרים הם מאוד מחויבים לרעיון של הפרויקט, שהוא באמת גם החיבור המקומי וגם תהליכי עבודה שהם לא התהליך של להתכנס לצורך עבודה אחת מסוימת, אלא קבוצה שעובדת לאורך זמן רב, שממשיכה תהליך של אימון כל העת, חמישה ימים בשבוע עם שיעורים והמשך תרגול כל העת, כך שתהליכי העבודה על ההצגות הם תהליכים יותר ארוכים שבהם ניתן לחקור יותר. במקום לקחת מחזה ולהרים אותו במשך כמה שבועות, נכנסים יותר לחיפוש ואז אפשר להציע חומרים שהם לא סטנדרטיים".
חיפוש חורים שחורים בחלל
מה שמוביל אותנו ל"תופעות לוואי", הפקה שיצרתם באמצעות חומרים אישיים של חברי הקבוצה
"נכון. חשוב לציין פה שהם לא מגלמים את עצמם בהצגה. התהליך היה באמת של כתיבה משותפת, כלומר נכנסנו לחזרות תשעה אנשים בלי טקסט, ובגלל שזו גם הפקה ראשונה שלהם זה גם היה תהליך של היכרות הדדית של מה כל אחד מביא איתו מבחינת תפיסת עולמו, איך הוא רואה את עולמו, מה מציק לו, ומפה מצאנו את היצירה המשותפת שלנו".
באיזה תהליך התגבשה אמירה אחת מחומרים שמביאים תשעה אנשים?
"מה שקרה זה שבמין תהליך של היכרות הדדית התחלנו לגלות שיש איזו תחושה משותפת, משהו שמציק לכולנו, שהתקשינו מאוד לתאר במילים. התחושה הזאת קיבלה ביטוי בתהליך העבודה דרך דימויים שאנשים הביאו, רגעים מהחיים, הרבה מאוד תרגילי אימפרוביזציה שעשינו, ולאט לאט התחלנו לראות שבעצם יש פה איזה סוג של משבר זהות שאנחנו מתמודדים איתו, שמאפיין את הדור הזה של האנשים.
"תופעות לוואי" (צילום: כפיר בולוטין)
"כשהבנו שאנחנו לא מצליחים לתאר את התחושה עצמה במילים אלא רק את הדברים שמסביב לה, זה הוליד את הרעיון של מה שאנחנו מכנים 'תופעות לוואי', כשבעצם תהליך העבודה שלנו היה דומה קצת לחיפוש חורים שחורים בחלל. כשהאסטרונומים מחפשים חורים שחורים בחלל, החורים השחורים לא נראים. התהליך שבו האסטרונומים מוצאים אותם הוא כשהם מביטים על ההתנהגות של הגופים השמימיים שמסביב לאותו חור שחור, וזה מה שמעיד על קיומו. כשרואים את התנועה של כל הגופים שנמשכים למקום שמעיד שיש שם חור שחור בעל כוח כבידה כל כך חזק שהוא מושך אליו גופים אחרים.
"החור השחור הזה הוא כמו החור שאנחנו מרגישים בבטן. תחושה שאנחנו לא מצליחים לראות, לתאר או להסביר, אבל כולם יודעים במה מדובר. החלטנו לבטא את זה על ידי זה שנציג – בהקבלה לאותם גופים שמימיים שמקיפים את החור השחור – מצבים שהם מעין תופעות לוואי של בעיה מרכזית שאותה אנחנו משאירים בדיוק ברווח הזה שהקהל יוכל לחוש אותו. אחרי כל התהליך נולדו לנו שמונה דמויות שלכל אחת יש סיפור משלה, שהם חיים כמעין חבורה, בעלי הקשרים שונים ביניהם ומערכת הסיפורים שלהם מתארת עולם כפי שאנחנו רואים את הזמנים שלנו כעת.
"תופעות לוואי" (צילום: כפיר בולוטין)
"עולם שבו יש איזשהו קושי לדעת מה לרצות, ולכן מושג האושר הוא מאוד מעורפל. כי אושר בדרך כלל נמדד ביחס לציפייה לרצונות מאוד מסוימים, ופתאום גדל כאן דור של אנשים שמרוב זה שההורים שלהם לא השאירו להם למה לצפות ומה לרצות, אז איך מתמודדים בעולם כזה. מה מודל הצלחה, איך יוצרים קשר עם אנשים. ובאמת זה הולך ונהיה עולם שאתה חש בו מבודד יותר. זה נשמע נורא ערטילאי אבל בעצם אנחנו מתארים משהו שמאוד לקוח מהחיים עצמם.
"הסיפורים עצמם מתארים מצבים יומיומיים. זו הצגה מאוד קומית וקלילה. אני מדבר על חורים בבטן, מצוקות ותחושות, אבל בסופו של דבר מדובר כאן בהצגה שיש בה עלילות לשמונה דמויות, שקורית במשך קצת יותר משעה, ואפשר להבין שזה עוסק יותר בהקרנה הדדית בין הסיפורים מאשר בסיפור אחד מרכזי. סיפורים שכולם, כמו שתיארתי את הגופים השמימיים האלה, מקיפים איזה חור שחור שאנחנו רוצים שהקהל יחוש אותו".
"תיאטרון הוא קודם כל אירוע פוליטי"
את דרכו אל הבימוי סלל רמז, 38, בוגר החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, באמצעות שנים רבות של ניסיון בתפקידים שונים מאחורי הקלעים, כמפעיל סאונד, מעצב תאורה, עוזר במאי ומנהל הפקות. בשנת 2007 זכה בצל"ש בפסטיבל עכו על "המאה השלושים", עיבוד שיצר על פי שירת דוד אבידן, הצגה אותה גם ביים. ב-2008 ביים את "המכוער" בתיאטרון חיפה, וב-2009 את "סכינים בתרנגולות" באנסמבל עיתים/הקאמרי. לצורך פרויקט "החיפאית" עבר גם הוא, עם משפחתו, מהמרכז לחיפה.
"אני יליד ירושלים, את מרבית חיי הבוגרים ביליתי בתל-אביב, ואני כבר שנים אומר שמדיניות התרבות בארץ טועה בענק בזה שהצורה של לעודד עשייה מחוץ לתל-אביב נעשית דרך מימון אירוח של מופעים תל-אביבים מחוץ לעיר, במקום לדאוג שיצירה תקרה מחוץ לתל-אביב.
"ברגע שניתנה לי האפשרות המדהימה הזאת ממשה נאור, המנהל האמנותי של התיאטרון, לבוא ולעשות את זה, ישר קפצתי על ההזדמנות, כי זה סוג של הגשמת חלום, לעבוד עם צוות קבוע של אנשים בתנאים מהסוג הזה. זה יוצא מן הכלל, ועברתי לצורך הדבר הזה לחיפה עם המשפחה שלי, ובינתיים העיר הזו נפלאה. כיף לגור פה.
"יש כאן איזשהו דיאלוג נורא יפה שרק פרויקט כזה היה יכול ליצור. לפני כמה שבועות, כשעלינו עם ההצגה, יצא לי לשבת עם פרלמנט שכונתי פה בבית קפה, שבו אנשים שראו את ההצגה המשיכו לדבר על המשמעויות שלה, והתנהלה שיחה מאוד ערה, גם של אוכלוסיה מעורבת, יהודית-ערבית, שזו בכלל חוויה חזקה כי גם בזה אנחנו מטפלים במפגש הזה, כחלק מהתכנים של ההצגה.
"אני בכלל חושב שתיאטרון, מעצם קיומו, הוא קודם כל אירוע פוליטי. ואני לא מתכוון פוליטי במובן של ימין ושמאל או איזה פתק לזרוק בקלפי, אלא שהוא באמת עוסק תמיד במפגש של האינדיבידואליסט עם החברה שמקיפה אותו. בעצם התיאטרון תמיד מעמת את היחיד עם השאלות של מה אני עושה כשאני נמצא בחברה, כי אנחנו באים לאירוע שבו יושבים עשרות, מאות, אלפים של אנשים באותו מקום, וביחד מסתכלים ברגע חי ועוברים משהו ביחד, וזה אירוע שהוא כשלעצמו פוליטי. אתה בעצם מייצר מדי ערב קהילה של אורך ההצגה, ואני מאמין שבתיאטרון לא באים להתבדר. באים לחוש שאתה לא נמצא לבד.
"אתה מגיע לתיאטרון כדי להרגיש שאותו דבר שהציק לי מציק גם לאחרים, אני לא לבד בעולם. ואולי זה יהיה תמים מצדי לחשוב את זה, אבל באיזשהו שלב זה אולי יכול פעם להוביל גם ל'אז בואו נעשה עם זה משהו, לעזאזל'. אני לא שייך למקום התמים הזה, אני לא חושב שתיאטרון מוביל בהכרח לפעולה, אבל הוא בהחלט מוביל לחוויה הזו של לשבת בקבוצה ולחוש שיש משהו שמציק לכולנו יחד. זה יכול להיות מה מציק לנו ביחד כבני אדם ומה מציק לנו ביחד כישראלים בפרק הזמן המאוד מסוים הזה, ואני מקווה שאנחנו מצליחים לגעת בטווח הרחב של הדברים שמטרידים אותנו".
"תופעות לוואי" תעלה בתאריכים 28-26, 30 באוקטובר ב-20:30 בתיאטרון חיפה.