יוסי שיפמן ביקר אמש בקונצרט של הפילהרמונית בניצוחו ג`ורג` פהליבניאן, עם הצ`לנית הסולנית סוניה וידר-אתרטון. הסיום הברהמסי המוצלח הותיר רושם טוב.
פסגות צליל אצל ברהמס
נתחיל מן הסוף - הסימפוניה הרביעית של ברהמס, אחת היצירות היותר מנוגנות ברפרטואר הסימפוני, זכתה לביצוע סוחף ומלהיב.
פהליבניאן, בן בית על במת הפילהרמונית בשנים האחרונות, מצטייר כבן דמותו הרחוק של הכנר פגניני. בתנועות יד מצוירות ובשפת גוף עשירה, שכשלעצמה היא נטולת משמעות מוזיקלית, הוא מצליח לדברר את נגני התזמורת ולהביא אולם להעפלה לפסגות צליל מרנינות.
בתחילת הקונצרט נוגנה "פנטסמה" של המלחין האמריקני כריסטופר ראוס, וקדמו לה כמה מילים של המנצח. פהליבניאן דיבר על קבוצות כלים בתזמורת הנחשפות בזו אחר זו, ביצירה של ראוס. זה אולי נכון לגבי ראוס אך אפילו נכון שבעתיים לתיאור ביצוע הסימפוניה של ברהמס שבו העמיקו המיתרים בצליל עשיר, אם בקשת ואם בפריטה. כלי הנשיפה ממתכת קרנו בצליל נוכח, התוף והמשולש חגגו ובסיומה של חגיגת ברהמס צייד אותנו חלילו של יוסי ארנהיים בנעימה מעודנת שנשרקה על שפתינו גם בלילה התל-אביבי הקר.
דרושה דיאטה טרמינולוגית
אלא שברהמס הוא כאמור רק חלקו האחרון של הקונצרט. קדמה לו יצירתו של כריסטופר ראוס, יצירה קלילה אווירתית בשלושה פרקים שנתנה לתזמורת אפשרות להפגין יכולת נגינה וצבעוניות. ביצוע טוב ליצירה בלתי משמעותית.
במילות ההקדמה שלו ליצירה זו נזקק פהליבניאן לעולם המטאפורי של האוכל, וגזר גזרה שווה בין קונצרט ערוך היטב לארוחה בת כך וכך מנות בלשונו, "ארוחה אינה רק סטייק, יש מנות מקדימות ויש אחריו קינוח וקפה".
מוזיקה, כידוע, היא האמנות המופשטת ביותר. אמני המוזיקה חוצבים את יצירותיהם מחומר חולף, גל קול, שהולך ונעלם. כשאנחנו מנסים להסביר אותו, איננו יכולים שלא להיעזר במערך דימויים עשיר. הלשון הטכנית המתארת צלילים וסולמות היא מנשא משמעות רק למי שמצויים בעגה המוזיקולוגית. ככל שמערך הדימויים המגיע ממקומות שונים יתעשר, כך תועשר תחושתנו כקהל מאזינים. גם במיזמי קידום המכירות שלה נזקקת התזמורת הפילהרמונית לאחרונה ללשון פרסומית שנלקחה מעולם ההסעדה. כמאזין, הייתי שמח שהמנצח והתזמורת יגזרו על עצמם דיאטה מן השימוש בטרמינולוגיה המוגבלת הזאת.
צ`לו תקוע
מה נותר? הקונצ`רטו לצ`לו של סן-סאנס, יצירה רומנטית, בנויה היטב. סן-סאנס מאזן במידה נכונה את עושר המנעד של הצ`לו בעל הקול החם, הרך והאנושי בתבניות תזמורתיות עשירות ובה בעת בציטוט של צליל מחול עתיק מאופק והכל בנשימה אחת מתמשכת שאמורה לקחת אותנו איתה.
התזמורת והמנצח עשו את שלהם, אבל סוניה וידר-אתרטון, הפיקה מן הצ`לו צליל יפה, אבל תקוע, היא לא הצליחה להתגבר על מחוברותה לאדמה. הצליל לא התרומם אפילו פעם אחת. גם בקטע ההדרן, פרק נוגה לצ`לו ללא לווי של באך, לא שינה כהוא זה את הרושם הראשון.
לפרטים נוספים
יוסי שיפמן
10/01/2005
:תאריך יצירה
|