להקת בית האופרה מקייפטאון מגישה גרסה קלילה ונעימה ליצירת המופת של הגרשווינים
אופרה ופולקלור
בקטע הסיום של "פורגי ובס", “אני בדרך לארץ המובטחת", לא היה אפשר להתעלם עוד מההקשר הפוליטי של ביצוע היצירה הנפלאה הזאת במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב על ידי הלהקה האורחת מקייפטאון. כל חברי הלהקה הניפו את אגרוף יד ימין בתנועה המוכרת מימי המאבק על ביטול האפרטהייד בדרום אפריקה, הם השלימו בכך את המסר של המסכים והכרזות שבתוך ההפקה עם דיוקנאות פעילי תנועת המחאה המוכרים של סטיב ביקו, נלסון מנדלה, וויני מנדלה ואחרים.
זה היה סיום נאות ויפה, אפילו מרגש, להופעה שהגיעה לכאן למרות הקולות המשמעותיים והתקיפים, של מנהיגם הרוחני חתן פרס נובל לשלום הארכיבישוף דזמונד טוטו ושל רבים אחרים, כנגד המסע לישראל. משום כך, אי אפשר שלא להכיר תודה לראשי הלהקה שהתעקשו לקיים את התחייבותם ולהגיע לכאן, ולהסכמתם הגורפת של אמניה שלא ליפול אל מלכודת החרם.
עד אותו רגע הייתה זו הפקה טובה למדי של האופרה העממית שהאחים ג'ורג' ואיירה גרשווין כתבו באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת יחד עם מחבר הרומן שעל פיו נכתבה האופרה, דו בוז הייווארד ואשתו דורותי. עלילת האופרה מספרת על אהבתם הבלתי אפשרית של פורגי, נכה הרגליים, ובס, נערתו של קראון, הבריון השכונתי, שאיננה עומדת בקסמיו ובקסמי ההרואין שמספק לה בהנאה סדיסטית הסוחר הערמומי ספורטין' לייף.
"פורגי ובס", צילום: יח"צ
המונח “אופרה עממית", מעיד אולי יותר מכל תיאור על אופייה של היצירה מבחינה מוזיקלית, ועל כניסתה לרשימת נכסי התרבות האמריקאית המקוריים והנפוצים ביותר, בסיועם של להיטיה הגדולים, החל ב- Summertime הפותח אותה. זוהי מוזיקה הפולשת לעולמות מנוגדים של אופרה ושל פולקלור, באמצעות הרעיונות המלודיים הבהירים והתזמורים העשירים הנפלאים של ג'ורג' גרשווין.
ההפקה כולה נראית טבעית מאוד בבימויה הטוב של קריסטין קרוז, עם כוריאוגרפיה מצוינת, תלבושות עממיות ותפאורה יעילה הבנויה על פי מציאות החיים ברובע השחורים בסווטו. המשחק הקבוצתי הוא הכוכב האמיתי של ההפקה הזאת, שעוצב בדרך כלל בישירות ופשטות שהבליטו כמה רגעים חזקים בעלילה.
"פורגי ובס", צילום: יח"צ
מבין הסולנים ניתן לציין בעיקר את קסוללה סיקאבה, זמר שקולו רב העוצמה בתפקיד פורגי חיפה על פשטות היתר של משחקו, ולעומתו ויקטור ריאן רוברטסון, שמשחקו הקליל ותנועתו בתפקיד ספורטין' לייף חיפו על קולו הקטן והצילו את שני להיטיו It Ain't Necessarily So ו-There's Boat That's Leaving To New York.
קרסטין פייפר בראון הייתה בס, שקולה התייצב והתחזק בהדרגשה ככל שהדרמה והמוזיקה תבעו ממנה ביטוי ריגשי, והיא הייתה מצוינת בדואטים עם פורגי, במאבק עם קראון, ובכניעה לספורין' לייף. פליסה סיבקו שרה בקול נפלא ומלא את Summertime וארלין ג'פתה קרעה את הלב עם My Man's Gone Now.
"פורגי ובס", צילום: יח"צ
חבל רק שעל ההנאה הבימתית העיבה התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון שבניצוחו חסר ההשראה של דוד שטרן נשמעה רוב הזמן שטוחה, בעוצמה מוגזמת וללא איזון עם הסולנים והלהקה.