מוזיקה - אמש באופרה: "הליצנים"

הפקת האופרה היוקרתית של "הליצנים", מבית היוצר של פרנקו זפירלי, ללא ספק מספקת את הסחורה בתחומי הבימוי והעיצוב, אבל דווקא הסולנים הראשיים והנחשבים הותירו את יוסי שיפמן מאוכזב.

אופרה מהחיים

"ליצנים" או "פליאצ`י" כמו שמכנים את היצירה בציון המתחדשת, היא יותר מסתם אופרה. היא סמל לתקופה, יותר מזה - היא מנשא לתקוותיהם של כל זמרי הטנור מאז שהיא נכתבה. האריה "צחק ליצן" טעונה מטען כפול. הראשון, הטקסט והמוזיקה מגלמים את ליצני הבמה, מאז ומעולם, הליצן העצוב שממשיך להצחיק את הצופים, גם כאשר נפשו מרה, לבו שותת דם, ועולמו חרב עליו. המטען השני הוא כבר עניין היסטורי, אחת ההקלטות המסחריות הראשונות היתה של האריה הזאת, עם זמר הטנור האגדי, אנריקו קרוזו, שהכיר אישית כמובן את מחבר האופרה הזאת כמו גם את בני תקופתו ובראשם פוצ`יני. זו הייתה גם ההקלטה הראשונה בהיסטוריה שנמכרה ביותר ממיליון עותקים.

נחזור לסיפור. ליאונקוולו, כבני תקופתו, החליט לחפש יצירה שתביע "אמת" על הבמה האופראית. סיפורם של בני מעמדות נמוכים היה לעניין שבאופנה, מאז כיכבה כרמן הפועלת הצוענייה באופרה של כרמן. הכל נסחפו בגל הזה, ולפתע שטף את הבמות מעמד "מציאותי" מה שנקרא בתיאטרון "חתיכת חיים" ובמינוח האופראי "וריזמו". איכרים מסציליה ב"אבירות כפרית" של מסקאני, סטודנטים רעבים בעליית גג פריזאית ב"לה בוהם", וב"ליצנים" הגיע שיאה של הסוגה האמנותית – זה איננו רומן ריאליסטי שעובד לבמה, או גחמה נטורליסטית של מחזאי צעיר ומרדני, אלא מעשה שהיה.

הקומדיה הסתיימה..

אביו של ליאונקוולו, כך מדווח בספרות, היה שופט שצריך היה לגזור את דינו של מנהל תיאטרון שהרג תוך כדי הצגה את אשתו, שניהלה רומן מהצד, ואת מאהבה. כל הסיפור מתרחש במשך כמה שעות בעיירה איטלקית. תיאטרון ליצנים מגיע העירה. הליצן טוניו, מחזר במרץ אחרי נדה, אשתו של מנהל התיאטרון, קניו. היא דוחה אותו. ליבה נתון לסילביו. טוניו הפגוע, מספר לבעלה הקנאי על הרומן, וסוחב אותו כדי שיראה את החיזור במו עיניו.

מכאן הדברים מתגלגלים במהירות. בסצנה השניה, לנוכח עיניו של הקהל המשתאה, קניו שומע טקסט דרמטי כאילו היה המציאות. באמצע ההצגה שבה הוא מגלם בעל קנאי, הוא מסיר את המסכה, ותוקף את רעייתו. היא מנסה לשמור על שפיות. ברגע מסוים, הוא רודף אחריה עם פגיון שלוף, שטוניו שם בידיו. הפגיון נוחת בעוצמה בבטנה של נדה, הצונחת ללא רוח חיים. סילביו, מאהבה, רץ אליה והפגיון ננעץ בגופו. טוניו, שהפיק את מחזה המוות הזה, מודיע לקהל "La commedia e finite", שתי גופות, רוצח, משטרה, מסך.

הצהרה על הז`אנר

ליאונקוואלו, לא הסתפק בעלילה הדרמטית הדחוסה ובמתח, הוא הפך את האופרה למסמך הצהרתי, לטקסט מוזיקלי המסביר את הז`אנר. בפרולוג לאופרה הוא מסביר לקהל את האמת האמנותית מאחורי ההצגה שהוא עתיד לראות: "..המחבר בחר בכוונה לצייר בפניכם פיסת חיים קטנה. הוא דוגל ברעיון שהאמן הוא אדם ולכן עליו לכתוב עבור בני-אדם. ורק מהאמת לספוג השראה.. ואתם, במקום לחשוב על תלבושות הליצנים שלנו, חשבו על הנשמות שלנו כי אנחנו בני-אדם, בשר ודם וכמוכם, גם אנו נושמים בתום, אותו אוויר עולם יתום.." (תרגום באדיבותו של ישראל אובל).

זהו הסיפור. המוזיקה לרגעים יפהפייה, האריה של נדה עם זיכרונות ילדות וערגה לציפורים הנודדות,
הסרנדה המופלאה של ארלקינו, המוזיקה של סצנת שלפני הרצח הכפול. ובתוך כל זה תפקיד חשוב ומרכזי לקהל, לתושבי העיירה שבה מתרחשת העלילה. המוזיקה התוססת של המקהלה הופכת גם היא לחלק מהמותג ה"ווריזמתי" שיגיע לשיאו במעמדי הקהל באופרה "טוראנדט" של פוצ`יני.

הרחוב האיטלקי במלוא הדרו

וכעת להצגת ליל אמש. השם פרנקו זפירלי די בו כדי למשוך קהל והרבה ודי בו כדי לעורר בנו צפיות לתיאטרון גדול, רב משתתפים עתיר פעלולים. לרבים מאיתנו מוכרת גם הגרסה שביים זפירלי עם השלישייה המובילה תרזה סטראטאס, פלסידו דומינגו וחואן פונס, ב"לה סקאלה" בניצוח ז`ורז` פרטר.
גרסה יפה ומופלאה כשלעצמה. זפירלי לקח דברים מן ההפקה ההיא ושחזר אותם על הבמה, למעשה את כל התמונה השניה.

הוא בחר למקם את העלילה בעיירה איטלקית ולהזיז את השעון קדימה אל עידן ה"ווספה" והטלוויזיה, ולא לתת לגיבוריו מנוחה על הבמה. הם למעשה אף פעם לא לבד. אפילו ברגעים האינטימיים של סילביו ונדה, עוד שלושה זוגות מנהלים מערכות יחסים במקביל, אולי להראות שהכל הוא חלק מן החיים. בכל הקשור לבימוי ולעיצוב זפירלי מספק את הסחורה. זפירלי, מי שהיה לצד לוקינו ויסקונטי ברגעי הקולנוע הגדולים שלו ונשם את אווירתו של פדריקו פליני העמיד את הרחוב האיטלקי במלוא הדרו, על זונותיו, סוחריו, הלוליינים, השוטרים הילדים שבו, אפילו בת דמות נמרצת לגרדיסקה עתירת הממדים מ"זכרונות" מקפצת על במת המשכן וממלאת בו תפקיד מרכזי. מי שראה את המערכה השניה ב"לה בוהם" של אותו במאי לפני שש שנים ידע למה לצפות!

בעיה סולנית

ובכל זאת באים לאופרה לשמוע זמרים ולראות מנצח בפעולה. אם התזמורת מעידה על המנצח, הרי שהתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, נשמעה היטב, באיזון המורכב בין כלי הנשיפה בעלי הנוכחות העודפת בחלק מן המעמדים ובקטעים הסימפוניים הרגישים בפתיחת שתי הסצנות של האופרה הקצרה, וגם בפרקי הסולו לנגנים השונים. מקהלת "זמרי פילהרמוניה" ומקהלת הילדים "בת קול" ואיתם כל הניצבים, והלוליינים, השלימו את החוויה.

נותרנו עם הזמרה, וכאן יש לי בעייה סולנית. נוצ`ה פוצ`ילה, שהרשימה אותנו כמימי ב"לה בוהם" וכ"קטה קבנובה" על הבמה הזאת, נשמעה מוזיקלית ומדויקת, אבל לא מרגשת. וכאישה שיודעת שמשהו השתבש ביחסיה עם בעלה, שהבינה שהיא כבר כנראה גדולה עליו ועתידה לעשות את הצעד הגדול בחייה תוך כמה שעות, היא נשמעה אדישה לטקסט. פיצוי מה היה בסצנה האחרונה.

האכזבה הגדולה היה אלברטו קופידו, בתפקיד קניו, קול טנור במינעד הנכון אך שטוח וקר. ביצוע קונצרטי של גבי שדה לפני חודשים לא רבים, אפילו שהיה בו פספוסון, היה טוב ומרגש הרבה יותר. ואלו כמובן התפקידים הראשיים. אפילו מחיאות הכפיים לשתי האריות הגדולות של שני הכוכבים, נמשכו שניות בודדות ולא הרימו את גג האולם כמקובל בהצגות "ליצנים" מלהיבות.

יתר הזמרים, גיאורג טיחי כטוניו, ריקרדו בוטה כבפה היו טובים וטוב מכולם היה טומי הקלה בתפקיד סילביו.

חגיגת תיאטרון איטלקי

עניין אחד מטריד שלא חשבו עליו וחבל היה מיקומה של במת המשחק בסצנה השניה בשמאל במה, ואגף שלם ביציע מנוע מלראות את המתרחש.

ואף על פי כן - מצפה לכם חגיגה גדולה של תיאטרון איטלקי וצוות ענק של מקהלה, ניצבים ולוליינים שיודעים היטב מה לעשות בכל שניה ומבחינה זו הכל דופק. התזמורת כאמור במיטבה, והזמרים? קוו להגיע ערב מוצלח מזה שאני נוכחתי בו.

מוזר ככל שזה יישמע, אני מוכן לחזור ולשמוע מחדש את סמי בכר בסרנדה של ארלקינו, כפי שהוא היה בהפקה הקודמת של "ליצנים" באופרה הישראלית, הפקה שמיתגה היטב את האופרה הישראלית החדשה בדעת הקהל בארץ.

"ליצנים" מוזיקה ותמליל מאת רוג`ור ליאונקוואלו, מנצח: מרקו זמבלי , במאי ומעצב תפאורה: פרנקו זפירלי, בסיוע מרקו גנדיני, תאורה: ג`ואן סליון גנת` חידוש: פליס רוס.

זפירלי מבטיח: "איש לא יישאר אדיש לפליאצ`י"
מועדי מופעי האופרה