"פורטיס הוא האדם הכי שפוי במדינה"

"אנ'לא רוצה להיות בשר לתותחים שלה/ אנ'לא מוכן להיות מסמר לפטישים שלה/ לא כסא חשמלי לעצבים שלה/ או-ווא/ אנ'לא מוכן להיות אקססורי לאוסף שלה/ לא מוכן יותר לטבוע בגלים שלה האדישים שלה// (...)// ובזמן שאת קוראת את דוסטוייבסקי אני שוכב מתחת חלונך/ ברדיו מנגנים שירים של פורטיס/ ואני בעולמי שמתהפך" ("תסחטי אותי", מילים: קוואמי ופורטיס, לחן: רמי פורטיס)

האוזן הרגישה תזהה את הערבוב היפה שנוצר בין קוואמי (אייל פרידמן) לבין הפורטיסיות התזזיתית בעלת החיתוכים המאפיינים שמביא רמי פורטיס לחבילה המשותפת שיוצרת את "זרים במאה ה-21", האלבום החדש של קוואמי והחלבות בהפקתו של פורטיס.

הערבוב הזה מגיע לשיאו ב"תסחטי אותי", הסינגל החזק שכתבו וביצעו השניים, המוביל את האלבום למקום מצוין ברדיו. שיתוף הפעולה הזה מעלה לא פעם תגובת שמחה על שובו של פורטיס למרכז הבמה, מה שאומר שהקשר בין השניים מיטיב עימו לא פחות מאשר עם קוואמי.

"נחשפתי לפורטיס כשיצא 'סיפורים מהקופסא', כשהייתי ילד", מספר קוואמי. "למרות שהכרתי ואהבתי כבר את 'מינימל קומפקט', עדיין, כשזה עבר לעברית, זה נשמע לי כמו שפה מוזיקלית חדשה. לא הכרתי משהו כזה קודם. במשך השנים והקריירה שלו והדברים שהוא עשה, תמיד עקבתי אחריו כמעריץ הכי אדוק ופשוט הוקסמתי מהחופש שלו ומזה שתמיד הרגשתי שכל מה שהוא עושה נעשה כדי לעשות את המוזיקה שהוא רוצה, בדרך שהוא רוצה, ולהופיע כמו שהוא רוצה, ואני מניח שזו אחת הסיבות שבגללן קראו לו במשך השנים 'פורטיס משוגע'. לא בגלל שהוא משוגע אלא בגלל שהוא כזה חוצן לתרבות פה.

"לדעתי, בכל אופן, הוא האדם הכי שפוי במדינה. ובגלל שהוא כל כך שונה מאיך שאנשים רגילים לתפוס פה פרפורמנס וכתיבת מוזיקה וביצוע מוזיקה, אז מישהו הגדיר אותו פעם כמשוגע וזה נדבק, אבל זה בכלל לא מה שהוא. הוא פשוט אינדיבידואליסט, ולדעתי אינדיבידואליזם בישראל הרבה פעמים מתפרש כשיגעון, כי אנשים כל כך אוהבים להרגיש שהם חלק מאיזה נורמה ומאיזו תבנית, ולהרגיש שהם הולכים במסלול שהוא נכון, ופורטיס פשוט בחר מסלול שהדרך היחידה להגדיר אותו זה 'מסלול פורטיס'.

"אני נוטה להאמין שגם אני לא בדיוק הבנאדם הכי שייך והמוזיקה שלו היוותה כזאת השראה בשבילי במשך כל השנים. הרבה פעמים אם אני עצוב ויש הופעה של פורטיס אני הולך, כי זה ממלא אותי בכל כך הרבה השראה, רעיונות חדשים, אנרגיה, שזה נראה לי כמו הפנטזיה הכי מדהימה באמת, שהמוזיקאי הנערץ עליי יראה לי דברים שלא ידעתי שיכולים להיות ביצירה שלי".

בלדות על המשמרת

בדיעבד,  מה באמת קיבלת מהקשר המוזיקלי ביניכם? איזה דברים אתה מרגיש שהצלחת להביא לידי ביטוי רק בזכות העבודה עם פורטיס?

"אני חושב שקודם כל הוא נתן לי המון אומץ לשיר, ולא רק לעשות ראפ. הוא ממש נתן לי את האומץ לעשות את זה. כשבאתי אליו להשמיע לו את האלבום הקודם שלנו, 'מלחמת פופ', כי גם בו פורטיס השתתף, הוא ישב והוא השפריץ מחמאות, שזה היה כזה כיף, ואמר 'תקשיב, תקשיב, באלבום הבא שלך תעשה כמה שפחות ראפ. אתה רק צריך לשיר'. ואמרתי, 'אני?!', והוא אמר, 'אתה. אתה צריך לפתוח את הפה ולשיר.' וזה שבא הבנאדם הזה, ומאמין בזה יותר ממני, אז זה עשה המון לתקליט הזה".

"הוא נתן לי גם אומץ לעשות בביצוע דברים שלא עשיתי קודם, וזה בעיקר בלהיות עדין וחשוף. אני חושב שהעבודה הכי חזקה שלו איתי הייתה על הבלדות בתקליט, 'אף אחד' ו'רושם', כי אלה השירים שהכי פחדתי מהם. ממש פחדתי מזה, כי העדיפות שלי, בעיקר בשירים האלה זה לצעוק או להיות יותר מדי כוחני, פומפוזי, כי זו המסכה שלי, שם ההגנה שלי, ופורטיס כל הזמן אמר לי, 'בשקט, בשקט, תוריד את כל הצעקות שלך'. אני ניסיתי קצת להגדיל, והוא הקטין. כל הזמן עמד שם על המשמרת ואמר, 'תוריד, תהיה הכי עדין, אני רוצה לשמוע אותך קרוב קרוב בתוך האוזן שלי'".

שזה בכלל נשמע די מפתיע כי מוזר לחשוב על פורטיס בתור דמות מכילה, שזו תכונה די נדרשת אצל מפיק

"הוא מכיל המון. לגמרי. הוא היה צריך גם להכיל את המוזיקה שלי וגם את כל הפחדים שלי, והוא עשה את זה".

כשחושבים על זה, כמו שלך מאוד מתאים לשיר ולא רק לעשות ראפ, ככה לפורטיס מתאים להיות ראפר עם כל האנרגיות התזזיתיות שלו

"לגמרי. בגלל זה גם נוצר בינינו הקשר מלכתחילה. הוא לא הכיר אותי אישית, ובתקליט הראשון שלי יש שיר שנקרא 'הכל פה זה קומבינה' וחשבתי שיהיה נורא מגניב שבשיר ההוא, שהוא פיור היפ הופ, יהיה מגניב שהוא יעשה ראפ. ככה נוצר הקשר בינינו, והוא עשה ראפ כמו גדול, וככה התחברנו, כי אני חשבתי שהוא הראפר הכי לא ממומש בעולם, והוא משום מה חשב שאני זמר, אז זה הסתדר..."

תקליט שנוצר מחור בלב

"ובזמן השבעה אני רוצה שתחייכו ותצחקו/ כשאתם נזכרים בי, אולי אני אפגוש את אמא שלי/ את סבא שלי/ את חבר שלי איל/ אני ממש רוצה לפגוש/ פערים להשלים, נתפוס ראש, אני צריך להביא אלכוהול איתי/ לא יהיה דבר הרבה יותר מוזר/ בשבילי מלנוח על משכבי/ יהיו שירים חדשים, תקליטים – מי יביא/ לי לשמוע/ אני אתגעגע/ בטוח" ("סוף הדרך", מילים: קוואמי, לחן: נדב רביד וקוואמי)

דיברת קודם על היכולת של פורטיס לחבר אותך למקומות הפגיעים יותר שלך, וגם בטקסטים הרשית לעצמך להביא את כל הפגיעות שלך למרכז, כלומר היית כבר לגמרי בשל להתמודדות עם המקום הזה

"רוב השירים לאלבום הזה נכתבו כשהייתי כולי עצב אחד חשוף אחרי שעברתי איזו שהיא פרידה שממש טלטלה את עולמי. הייתי באמת במקום שרוב השירים נכתבו בכזאת סערת רגשות, ובכלל לא במטרה לכתוב. זה פשוט יצא.
"לפני זה כתבתי כמעט תקליט שלם ש'ניגשתי' לכתוב אותו.  אמרתי, אם אני לא אכתוב עכשיו זה כבר לא יקרה, והכרחתי את עצמי לכתוב. וכל הזמן עיכבתי את התקליט ההוא ולא עשיתי איתו שום דבר, ורק אחרי שכתבתי את התקליט הזה, שכן הקלטנו, הבנתי למה הייתי צריך לדחוף את התקליט ההוא במגרה. כי לא ממש הייתי מחובר אליו. כתבתי אותו קצת כמו מי שמשקיף מהצד על החיים וכותב את רשמיו. אז אולי עשיתי לעצמי איזה סוג של תרגיל בכתיבה, אבל זה לא הייתי אני. והתקליט הזה נוצר מכזה חור בתוך הלב, שהכל נשפך ממנו".

"כמה שיותר אנשים יעמדו בפתח ויצעקו, זה יותר טוב".

"רק כי רוב המדינה הולכת בשורה אחת לא אומר שזו השורה הנכונה, רק כי טעם התיעוב הוא טעם העונה לא עושה אותו טעים – נה נה נה, מי באמת רוצה לתמוך בזה, בסוף לומר הכרתי/ ת'יום שישראל יישמה את מה שמק'קרתי עשה לארצות הברית בשנות החמישים/ תתנו לזה יד? תישארו אדישים?" ("מכשפות", מילים ולחן קוואמי)

קצת קשה להזכיר היום את האלבום שלך בלי להגיד באותה נשימה את השם ליברמן, וזה כיף לשמוע סוף סוף אנשים מדברים פה, בלי פילטרים, על הכאן ועכשיו, למרות שאני חייבת להגיד שיש אנשים, כמוני למשל, שכמה שהם מנסים לכתוב על ה"מצב", זה פשוט יוצא להם כחרא של שיר, למרות הרצון הטוב

"אני ממש חושב שאנשים נוטים לדבר על לכתוב על פוליטיקה בישראל כאילו זה עניין של שחור ולבן. לא כל אחד מצליח לבטא את עצמו בתחום הזה ולא לכל אחד יש מה להגיד בתחום הזה, ואני למשל ממש לא שייך לזן האנשים שחושב שאמנים חייבים לכתוב על פוליטיקה. אני כן חושב שאני באופן אישי פשוט לא יכול אחרת. זה בוער בדם שלי והדרך שאני חושב שהיא הכי טובה להביע את זה במוזיקה שאנחנו עושים, ואני חושב שאני אחטא לעצמי אם אני לא אעשה את זה.

"מבחינתי לא לשיר על זה זה בעצם לשקר. וליברמן, ואנשים אחרים שאני מדבר עליהם בתקליט הזה, זה אנשים שנהנים מאוד מזה שלכולם פה נורא נוח לשקוע בבתים שלהם ובחיים שלהם וב'תעזבו אותי בשקט' וככה להמשיך ולנהל את העולם שהם יוצרים. המדינה הזאת היא כבר מזמן לא מדינה של אנשים פשוטים. היא הפכה להיות העולם של הפוליטיקאים והאנשים שעובדים איתם, ואני חושב שכמה שיותר אנשים יעמדו בפתח ויצעקו, זה יותר טוב. אפילו רק כדי להסב תשומת לב, אפילו רק כדי לגרום לכמה אנשים לחשוב על למה מישהו שר דבר כזה, או אפילו כדי שמישהו יוכל למצוא את הקול של מישהו כמוני בתוכו, וזה ייתן לו את האומץ לעשות משהו, לשיר, לדבר, לזעוק. נראה לי שזה חשוב".

שילוב של מופנמות ומוחצנות

מי שהכיר את קוואמי כאייל פרידמן, עשוי היה להיות מופתע מהמעבר של איש הרדיו הרציני והמוערך ("עסק שחור" בגל"צ, "הקצה" בגלגל"צ), לפרונטאליות הנחרצת והמוחצנת שמפגין האלטר אגו שלו, כמתבקש מחוקי הז'אנר בו הוא פועל.

"המעבר לא היה קשה בגלל שהייתה עוד תכנית שעשיתי בזמנו, 'עסק שחור', שהייתה תכנית הראפ הראשונה בישראל בעצם, וזו הייתה תכנית פשוט משוגעת, ועשיתי אותה עוד לפני שעשיתי את 'הקצה', ושם האישיות הרדיופונית שלי הלכה ונהייתה יותר קיצונית כך שלפעמים על הבמה אני אפילו יותר מתון מאז", אומר פרידמן, "אבל אלה שני חלקים בתוך השלם שבמקרה הוא אני. זה לא שני קצוות שהולכים אחד נגד השני. אני חושב שאני שילוב של מישהו שיש בו גם ביישנות ומופנמות וגם סוג מסוים של מוחצנות, אולי ברמת הפרפורמנס וההבעה. בארץ זה נורא מוזר, כי או שתהיי ביישנית ושתרצי למות בגלל שאת לא מאמינה בעצמך, או שתרצי להיות הכוכבת הכי גדולה בעולם ותעשי הכל כדי להיות סלב. אבל זה לא צריך להיות ככה. אנחנו מורכבים, וזה בסדר. ככה זה צריך להיות".

משנת 2000 ועד היום פרידמן מגיש בגלגל"צ את תכנית המוזיקה האלטרנטיבית היחידה בתחנה, "הקצה". בימי שלישי משדר את התכנית נדב רביד, שהפיק את השיר האחרון באלבומו החדש של קוואמי. את רביד תמצאו גם בין האורחים הרבים במופע ההשקה של האלבום שיתקיים בבארבי ב-13 בינואר.

"זה באמת יהיה וואחאד קרקס. בעשר וחצי יעלה החימום, להקת היפ הופ שקוראים לה תכלס, אנחנו נעלה מייד אחריה, ונארח את אביטל תמיר, הסולן של 'בצפר' שאני בשיא הרצינות חושב שהוא אחד מזמרי הרוק הכי טובים שהיו אי פעם בישראל. יופיעו גם כמה ראפרים חברים שלי שאהובים עליי, קוטג', קאשי, שחר סוויסה, נדב רביד שותפי ל'הקצה', ערן סיגל, גיטריסט של להקת דת' מטאל שקוראים לה 'אבורטד' ומישהו שקוראים לו רמבם, שהוא המתופף הקודם שלנו והיום הוא מתופף בלהקה שקוראים לה 'כוח המחץ'. פורטיס הוא האורח המרכזי שלנו, וזה יהיה חתיכת שינדיג משוגע". 

קוואמי והחלבות יופיעו ביום חמישי, 13 בינואר 2011 ב-22:00 במועדון הבארבי בתל-אביב.