שיח קוצני ביער ירוק

את הצפייה "האגדה על השיח הקטן" של תיאטרון אורנה פורת התחלנו מנקודת פתיחה אופטימלית כשהילדים ראו בכניסה לאולם את תמונת המופע וגילו לשמחתם שמדובר בספר שהם מכירים היטב מהגן, מה שהצדיק את השורה "על פי ספרה רב המכר של אסנת ישפה". אני, לעומתם, לא מכירה את הספר כך שכל מה שנותר לי הוא להתמסר למתרחש על הבמה ללא השוואות וציפיות.

"האגדה על השיח הקטן" מתמודדת עם הקושי שלנו לאהוב את עצמנו בדיוק כפי שאנחנו והמחשבה שעדיף היה לנו להיות מישהו אחר. באופן מוצלח ויפה בחרו בתיאטרון אורנה פורת להתחיל את ההצגה דווקא עם סיפורו של דני, המשחק עם אחיותיו הגדולות לפני השינה, ובריטואל הזה שלפני ההירדמות מספר לאמו שהיה רוצה להיות מישהו אחר, מה שמוביל אותנו לנושא בו מטפל הספר בצורה מוחשית ביותר לקהל הילדים.

אמו של דני מגיבה לדבריו באמצעות האגדה אותה היא מספרת לו, על שיח קוצני קטן שצמח ביער ירוק, בין העצים הגבוהים, ולא אהב את עצמו. "אני סתם שיח דוקרני חסר פרחים ומכוער", חשב. "אפילו ריח אין לי". שמע שר היער את בכיו של השיח הקטן והעניק לו במטה קסמים עלי זהב במקום קוצים. עלי הזהב הנוצצים הביאו עליו שודדים שהותירו אותו עירום. שוב ושוב הפעיל שר היער את קסמיו, אך כל ניסיון של השיח להשתנות נגמר במפח נפש, עד לסוף המקווה בו מבין השיח שהוא במיטבו בדיוק כפי שהוא.

דני, אמו ואחיותיו הופכים גם הם למישהו אחר כשהם מגלמים את הדמויות המככבות באגדה, כשהם נעזרים באמצעים בימתיים פשוטים אך אפקטיביים. הבמה בסיסית ועירומה בפתיחת ההצגה, כך שכל עץ שנוסף ממלא אותה כוח ועוצמה, התאורה והמוזיקה משלבות ידיים ומייצרות את האווירה המדויקת לכל תמונה בימתית ומשרתים היטב את אווירת הקסם שדרכו מייצרת האם יער אמיתי בחדר השינה. התלבושות היפהפיות משתפות פעולה עם השימוש של השחקנים בג'סטות גופניות שנוגעות כמעט במחול כשהן ממלאות את הבמה תנועה וצבע.

החיבור בין נושא הספר לדרך בה הוא מומחש על ידי סיפור המסגרת שלא נמצא בספר, כפי שטוענת, לפחות, בתי, שעדכנה אותי בקורות העלילה אחת לכמה זמן ("גם בספר שלנו יש שודדים אבל רק שודד אחד!!!"), מוצלח, כאמור, במיוחד.

"האגדה על השיח הקטן" (מקור: אתר תיאטרון אורנה פורת)


לאחר שנשדד מעלי הזהב שלו מבקש השיח משר היער משהו "ששודדים לא אוהבים". "זכוכית!", צועקים כל הילדים, שמכירים היטב את הספר. פה מסתבר שבהצגה החליטו לוותר על עלי הזכוכית, מה שמרגיז מאוד את הקטנה ומעצבן גם את שאר הילדים, אבל אלה נשבים מהר בהצגה שלפניהם ומחליטים פה אחד כי הם אוהבים אותה מאוד, והיו שמחים לחזור ולצפות בה שוב במשך שבועיים ("ובהצגה השנייה שישימו את עלי הזכוכית", מבקשת הקטנה).

בין השחקנים בולט לטובה במיוחד משחקו האמין והמדויק של דני (יניב חן). "אני מאמין לו", מודיע האב שבחבורה בהחלטיות. משחקן של האם והאחיות (דניאל שמשוני, אפרת קדם, רותי בורנשטיין) קצת מתיילד  מיידי בעיניו.
את ההתיילדות אפשר כנראה להבין על רקע הרצון של אנשי התיאטרון להעביר משהו ברור מאוד, פשוט וקליל מתמיד, שכן את "האגדה על השיח הקטן", כמו גם את "מחסן השטוזים של דתיה", מייעד התיאטרון לבני השלוש וחצי, ארבע ומעלה, גילאים רכים מאלה שהם פונים אליו בדרך כלל.

התחושה שלי היא שהצורך של ילדים לחוות מין טקס כזה שבו הם צופים בסיפור המומחז לנגד עיניהם הוא בסיסי וראשוני, לפחות על פי מבטיהם המרותקים של שוכני האולם, ומשחק אמין וקטן ממש מספק את הסחורה בלי שום צורך להגזים ולהתיילד.

"האגדה על השיח הקטן", על פי ספרה של אסנת ישפה. כתיבה יאקי מחרז, בימוי ותנועה: איריס לנה, תפאורה ותלבושות: רוני כרמל, מוזיקה: אורי וידיסלבסקי, תאורה: אינה מלקין ומישה צ'רנייבסקי.