סופת טורנדו
 
יהוא ירון הוא הדבר הלא ברור הגדול ביותר בפופ הישראלי הנוכחי, אך מי שעתיד להיות סרגל הכלים האמנותי לפיו הוא יוגדר להבא. בדיוק כמו שכרגע הניסיון לתאר ולהגדיר את האמנות שלו חייב להשתמש בשמות של יוצרים מוכרים אחרים – משלומי שבן דרך ערן צור ועד רמי פורטיס. שמות שנושאים בחובם מטען של אנרגיות, ורבאליות גבוהה וחוש תיאטרליות מפותח.
 
הדבר האחרון שאפשר להגיד על יהוא ירון, נגן קונטרבס, פסנתר ומה לא, הוא שהוא זמר. כלומר, הוא לא. כלומר, הוא כן, אבל לא בפרמטרים המוכרים כרגע. כי הוא לא יפה קול, לא לפי הכללים, גם לא מנסה לשאת חן, וגם (מהמעט שהספקתי לראות אותו על במה, כאורח של אחרים) הוא לא הפרפורמר השכיח.
 
ירון הוא סופה. עמוד טורנדו שמסתחרר, סוחף ובולע פנימה, את כל הנקרה בדרכו האמנותית. הוא יותר משורר שמגיש את שיריו, הלא מחורזים בהכרח, בדרכו האקספרסיבית המיוחדת עד מאוד. מתיז את המלים. לא מתעלס איתן. אונס ומכופף אותן לצרכיו, ועדיין שומר על כבודן, כמו שרק מי שמאוהב בשפה ובהגשה יכול לעשות. כאילו שלא חשוב לו איך זה נראה, העיקר מבחינתו הוא רק איך זה נשמע.
 
גם מוזיקלית ירון הוא כור היתוך יוצא דופן, שהרוק'נרול משמש לו כמקור אנרגיה, אך לצנטריפוגה נשאבים מכל הבא ליד. ובגלל הזיקה הגבוהה של לתיאטרליות ולקברטיות, וכל שיר שלו נשמע כמו הפקה בימתית שהוא הבמאי, המפיק והמבצע שלו, דומני שהוא היוצר הישראלי הכי קרוב ששמעתי לקורט וייל הגרמני (במיוחד ב"דגל שחור" הקדורני-ברכטי), ואני מוכן להתערב שהוא יצמח להיות מלחין תיאטרון משובח.
 
12 קטעים באלבום הבכורה שלו, 39:12 דקות. קטעים? כי הם לא שירים במובן המקובל, בטח לא להיטי רדיו, למרות שהם עשויים מחומרים נכונים. היחיד שמזכיר להיט הוא הקטע הנועל "קיים ונעלם", בלדה פסנתר עם נגיעות מענגות של אקורדיון, שלקוחות כאילו מתקופה אחרת ומאווירה של טרום שאנסון של שנות החמישים. הם גם קטעים מפני שירון הוא יוצר ענייני ותכליתי, לא חרטטן ודאווינר. כמחצית השירים קצרים, לא עוברים את השלוש דקות וחצי. כלומר, הוא חותר להגיע במהירות לפואנטה ולסגור עניין. חסר פשרות והתייפייפות, נותן לדמיון להמשיך לעבוד ולרעב להמשיך לכרסם. 
  

גם את יונתן גוטפלד, לא אישיות כריזמטית ופורצת דרך כיהוא ירון, אפשר להגדיר דרך אחרים. וכנגן פסנתר לא מפתיע למצוא אותו על הקו שבין אריק ברמן (שעמו עבד), הודות למילוליות העתירה שלו, לבין בן ארצי, בטון המבויש והחסר-בטחון לכאורה והרגישות בהגשה, כשגם יוני בלוך, אריאל הורוביץ ודניאל סלומון נמצאים בקבוצת ההתייחסות והתמיכה שלו. האחרון הוא המפיק המוזיקלי של אלבום זה.
 
גוטפלד הוא איש של פסנתר ותריסר היצירות ב"המטוס של העתיד" (43:16 דקות) נושאות אופי בלדיסטי מובהק של פסנתר (דניאל סלומון כבר אמרנו?), גם אם פה ושם הן יותר קצביות. הטון הוא דכאוני בדרך כלל, עם טעם חמצמץ של לוזריות ומפסידנות, שלו וגם שלה, במערכות יחסים לא מוצלחות, לא מפותחות, לא מבושלות. סיפורים מהעיר הגדולה, שגדולה על האנשים הקטנים שחיים בה (כמו ב"שלום זה יונתן" הקודר משהו), וגם חונקת אותם. ולא בכדי כנראה, השם, הדימוי והשימוש במטוס כפלטפורמה לבריחה, להסתלקות, להרחיק, להגביה עוף (שבאים לידי ביטוי גם בשיר קרקעי לגמרי כמו "תעיר אותי", דואט עם מאיה בלזיצמן). 
  

אני לא בטוח אם גוטפלד עצמו נחוש לבחור בזמרה כקריירה. הרושם כרגע שהוא מנסה את מזלו, מגשש את דרכו. אין ספק ברגישותו, אבל היא חד-מימדית, לא עשירה בניואנסים, ואחראית לכך שהאלבום נשמע חזור לעצמו וארוך מכפי שהוא. וגם תיבול במוטיבים ובמהלכים ג'אזיים, כמו ב"לולה", "את לא מפסידה כלום" או ב"גבר ירושלמי", בו הוא הולך בעקבות לו ריד, עם כלי נשיפה בגוון ביג בנדי, לא מחלצים אותו מהרגשה זו.
 
אפילו לא שני שירים חריגים משהו, בעלי אופי חברתי ביקורתי, כמו "הפוגה", שנכתב במהלך מלחמת לבנון השנייה, על המירוץ המטורף של חיינו, או "10$", על חייה של עובדת זרה בתל אביב. הם מגבירים עוד יותר את הבלבול והתהייה ביחס לגוטפלד.
 
והעברית? לפחות אליה אין טענות.
 
יונתן גוטפלד. המטוס של העתיד (התו השמיני)

רגישות וענווה
 
ב"קעקוע", אלבום הבכורה של נגן הגיטרה אדם בן אמיתי, מתמזגים לכאורה שני האלבומים לעיל, בזכות השתתפותם בהקלטות של יהוא ירון בנגינת הבס ושל דניאל סלומון בנגינת הפסנתר. כאילו אותה סביבה משפחתית מוזיקלית. אלא שבן אמיתי בא מהרוק, שכבר הספיק על אף גילו הצעיר לשמש כנגן ליווי והקלטות של כמה ממאורות נוכחיים כשלומי שבן, אפרת גוש, יוני בלוך ומרינה מקסימיליאן בלומין.
 
"קעקוע" הוא אלבום מפתיע, משום שאינו מתיישב לכאורה עם המוזיקאי שיצר אותו. הוא מפתיע בפיצול האישיות שהוא מייצג, בהפרדה הגמורה שבין הגיטריסט לזמר המבצע. מפתיע ברגישות ובענווה שבו. שכן בן אמיתי הוא לא הזמר הטיפוסי, אבל הוא מצליח לבטא את עצמו בדייקנות וברגישות, שיש בה ביישנות מקסימה והרבה רוך ועדנה.
 
עשרה שירים באלבום (41:50 דקות), מלים ולחנים שלו. שירים קטנים ויפים, רכים ונוגים משהו. נוגעים בעצבים שכבר שכחו מה זה להיות חשופים. שירים עירוניים, באווירה של בית קפה, חצי רכילות, חצי התעניינות, כשמרחב המחייה הוא הזוגיות ובחינתה. "את מרגישה שלפעמים", הוא מפליא לדייק בשיר הנושא, "החיים הם מפריעים לנו לחיות". וב"השתיקה" הוא שר: "לא לאט אני נמס אל תוך הכוס/ ומתעפר (לא מתאפר?) על רצפה/ והשתיקה שותה אותי לשיעמום/ פתאום בינינו אין עוד כלום". איזה יופי.