בהתחלה לא ידעתי איך לאכול את זה, אחר כך הייתי צופה מרחוק, זוכרת לה באהבה את החיילת הבלונדינית ששרה בלי לחייך את "שיר לשלום" בטלוויזיית ילדותי ומתרשמת מעוצמת גרונה שלא דהתה עם השנים, בסוף מצאתי את עצמי לוקחת את הילדה, ומתיישבת ממש ליד הבמה המאולתרת של מירי אלוני בנחלת בנימין, משלמת כמו שמגיע לזמרת אדירה כמותה וצופה בהופעה שלה, בכבוד הכי גדול שיש.

בסוף השבוע הקרוב תוכלו גם אתם ליהנות מאחת הזמרות היותר גדולות שלנו כשהיא מתארחת במועדון הזמר של המנחה והזמרת אילנה כץ, "ערבי זמר במרכז הבמה" בגני תקווה ומבצעת את להיטיה הגדולים מלהקת הנח"ל ("הבן יקיר לי אפרים", "בהיאחזות הנח"ל בסיני" וכמובן "שיר לשלום"), שירים ששרה כסולנית הלהקה המיתולוגית "אחרית הימים", שירים שכתבה נעמי שמר במיוחד עבורה ("לשיר זה כמו להיות ירדן", "בארץ להד"ם"), נכסי צאן ברזל כמו "שיר לערב חג" ("כבר ערב, האופק אדום ויגע, אתה בוודאי לא יודע, אתה בוודאי לא שומע, שהערב ערב חג", שאת מילותיו כתבה תרצה אתר) מפסטיבל הזמר 1973, שירי ברכט וקורט ווייל שביצעה לאורך השנים, וכן את השיר "עד כלות" אותו הוציאה לרדיו בשנת 2008.

"נורית הירש הוציאה אותי מהמגרה"

"היה לי אז חלום/נשאר רק געגוע/ פרחה יונת שלום/ נותר לבי פצוע/ גם אהובי הלך/ כמעט עבר שבוע/ קמלו כבר שושני/ אבד להם ניחוח/ הייתה לי אז תקווה/ נותרתי בלי מנוח/ עם בוקר אתעורר/ אך בגופי אין כוח/ עלה נשר מעץ/ נשא אותו הרוח/ פרחו כל גוזלי/ אין ציץ ואין תפוח/ ורק שני מיתרי/ נוגנים בלי הרף/ אותו ניגון ישן/ מזכיר לי את הדרך" ("עד כלות", מילים: מירי אלוני, לחן: נורית הירש)

"זה שיר שכתבתי את המילים שלו", מספרת אלוני, "לזכרה של אמא שלי שנפטרה ב-2006 וסבלה קשות בשנותיה האחרונות, ואני פשוט לא הבנתי מאיפה היא לוקחת את כוח הרצון לחיות, וככה נולד לי השיר הזה שאומר שגם אם אנחנו קמים בבוקר ולא מבינים מאיפה ניקח את הכוח ליום החדש, אף פעם אסור לנו לאבד את התקווה והחלום. אלה שני הדברים שמחזיקים אותנו, תקווה וחלום. את השיר הזה הלחינה נורית הירש, והיום רוקדים אותו בריקודי עם. אדם בשם טוביה טישלר שהוא מחבר ריקודי עם ותיק מאוד עשה לו ריקוד זוגות יפהפה ורוקדים אותו בכל החוגים בארץ וגם בעולם ואנשים נורא אוהבים אותו".

זה בעצם שיר ראשון שאת מילותיו את כתבת, לא?

"אני כותבת כל החיים, אבל למגרה. אמרתי לנורית הירש שהיא הוציאה אותי מהמגרה, לא מהארון... כשיש נעמי שמר ויורם טהרלב ואהוד מנור ודן אלמגור, כותבים כאלה טובים, אני לא מרגישה מספיק בטוחה להוציא את הדברים שלי, אבל זה די חלום שלי לעשות דיסק עם דברים שאני כתבתי. אחרי השיר הזה אנשים אומרים לי 'תמשיכי להוציא שירים שלך, את כותבת נהדר'. זה נורא כיף שמילים שיוצאות לך מהלב מתחברות ללבבות של כל כך הרבה אנשים אחרים".

איך ייראה החיבור עם אילנה כץ בערבי הזמר הקרובים?

"זו לא הפעם הראשונה שאני מתארחת במועדון זמר של אילנה. בפעם הקודמת זה היה בהיכל התרבות של ראשון לציון. אני מופיעה כאמן אורח בלא מעט מועדוני זמר. זה כר נרחב להופעות של אמנים ששרים שירי ארץ ישראל היפה, כמוני.


מירי אלוני (צילום: עמנואל ילין)


"בדרך כלל המתכונת בערבי זמר מהסוג הזה, זה שאת החלק הראשון נותן מי שמעביר את מועדון הזמר, ובחצי השני יש הופעה של אמן מקצועי. אני אשיר בליווי נגנים שלי, שני קלידנים שנשמעים כמו תזמורת שלמה כי היום מקלידים אפשר להוציא כלים שונים ודגימות, אז שני קלידנים מכסים לי תזמורת שלמה. מקסים סבטלוב שגם מופיע איתי באירופה, וממש עכשיו חזרנו מהופעה בארגנטינה במקום שנקרא סן מיגל דה טוקומן, שזה האזור שבו נולדה מרסדס סוסה. זה היה מופע לכבוד הקהילה היהודית בסן מיגל שחגגה מאה שנה לקיומה, בנוכחות שגריר ישראל בארגנטינה ואשתו והרבה אורחים חשובים מכל ארגנטינה, וגם אחיה של מרסדס סוסה השתתף באותו מופע. הקלידן השני שלי הוא ג'וני קורן, בחור צעיר שאני האמן המקצועי הראשון שלקח אותו כמלווה, והיום הוא עובד גם בהרכב של קובי אוז".

את ואילנה גם שרות משהו ביחד?

"לאילנה יש נוהג כזה שכל אמן שהיא מארחת שר איתה משהו ביחד אז החלטתי לעשות איתה מחרוזת של שירים שהייתי שרה עם בת כתה שלי בסמינר הקיבוצים בשנות הנעורים. נהגנו להופיע לפני הבנות בכיתה כצמד והיינו שרות את השירים של הצמדים של אז, 'הדודאים', 'אילן ואילנית', 'הפרברים', אז הצעתי לאילנה שנעשה מחרוזת כזאת שעושה לי את הדז'ה-וו לשנות התיכון של סמינר הקיבוצים, שקראנו לו 'המנזר של חוף הירקון' כי לא היו שם בנים... זה היה בית ספר נהדר. הייתי מגיעה אליו מגבעתיים כל בוקר בשני אוטובוסים. לפעמים בבוקר, בדרך לתל אביב, הייתי נרדמת ומתעוררת קצת אחרי רמת אביב במקום בתל אביב, אבל הדרך ברגל בחזרה הייתה נהדרת. אז עוד לא היה שיכון ל', שיכון ז', כל הדרך הייתה כר דשא יפהפה, היה כיף ללכת ברגל".

אמרת קודם שמועדוני זמר הם כר נרחב ל"אמני ארץ ישראל היפה, כמוני", ואני חייבת להגיד לך שאני תמיד מחזיקה ממך זמרת רוק אדירה. ב"אחרית הימים" נתת ביצועים מדהימים של שירי רוק מהטובים בארץ, וגם את "שיר לשלום"  ו"הבן יקיר לי" ששרת בלהקת הנח"ל ביצעת, לטעמי, כמו זמרת רוק קלאסית

"אני גדלתי על רוק ומאוד אוהבת רוק, אבל המפגש שלי עם רוק היה די קצר. בלהקת 'אחרית הימים', וגם ב-87 כשהוצאתי תקליט שהפיק לי בן זוגי, שמוליק אומני ועשיתי בו כמה שירי רוק. אני מאוד אוהבת לשיר רוק וגם לשיר שירי תיאטרון כמו שירי ברכט שעשיתי וזכיתי עליהם לביקורות סופרלטיביות מכל המבקרים.

"אבל בסופו של דבר כשאת צריכה להתפרנס ממה שאת עושה – ואני אף פעם לא עשיתי שום דבר אחר – אז  אתה בסופו של דבר עושה את מה שמצפים ממך, את מה שהקהל יותר מזהה אותך איתו, ושום דבר לא ישנה את זה שאני לעולם – גם כשאני אהיה בת שמונים -  אהיה בעיני הקהל זו שיגידו לה, 'אני זוכר אותך מלהקת הנח"ל'. האמת שאני ילדת רדיו ילידת תחילת שנות החמישים, אז השירים שגדלתי עליהם הם שירי הלהקות הצבאיות, התרנגולים, הצמדים של אז, זה הכל שירים שאני גדלתי עליהם ואני מכירה אותם ואוהבת אותם מאוד".

"מה יותר נכון מאשר להופיע בכיכר אמנים"

"זו דרך התקווה/ זה החלום של פעם/ ידעתי אל נכון/ כי לחיים יש טעם/ זו דרך התקווה/ זה החלום של פעם/ עד כלות נשימתי/ אשיר לו רק הפעם/ מאיפה זה הכוח/ לחלום עוד לקוות/ בכל כוחי הדל/ אני אשיר עד כלות/ מאיפה זה הכוח/ לחלום עוד לקוות/ גם אם לא אשמע/ אני אשיר עד כלות" ("עד כלות", מילים: מירי אלוני, לחן: נורית הירש)

סיפרת קודם על המופע בארגנטינה, וחשבתי על זה שמרוב שנושא ההופעות שלך במדרחוב נחלת בנימין עשה רעש, אולי לא יודעים מספיק על הופעות אחרות שלך. איך בעצם התחילו ההופעות בנחלה?

"כבר שנים שאני מופיעה במדרחוב, פעמיים בשבוע, לא יום יום. אם יש גשם אני לא מגיעה, ואם נורא נורא חם אני לא מגיעה. אני לא דופקת שם כרטיס ולא חתומה על חוזה עם אף אחד. זה התחיל מזה שהייתה הפגנה גדולה של אמנים בפברואר 2003 כי היו אז קיצוצים בתקציב התרבות ומאות ואלפים שחקנים מהתיאטראות הממוסדים הפגינו והביאו ארון קבורה כזה, מטפורה לאמנות שמתה, והניפו שלטים 'אתם הורגים את האמנות', ואני באותה הפגנה עשיתי קריאת ביניים ואמרתי שהאמנות לא מתה ולא תמות אף פעם, אמנים יוצרים גם כשהם רעבים ללחם, יש דוגמאות כאלה לכל אורך ההיסטוריה.

"רוב האמנים - ואני מדברת על האמנים האמיתיים, בעיקר אמנים פלסטיים אבל גם מוזיקאים - הם לא עשירים ולא משופעים בפרנסה. ואז אמרתי שאני הולכת לעשות הפגנת יחיד ברחוב, מתוך הזדהות. והאמת היא שהיה לי את האומץ לעשות את זה כי באותה תקופה בדיוק חזרתי לארץ אחרי שלוש וחצי שנים במטרופולין אירופאי מאוד גדול שנקרא ברלין, שזו עיר מאוד קוסמופוליטית, ושם ראיתי את התופעה הזו בהמון המון מקומות בעיר, של אמנים שמופיעים ברחוב, מתפרנסים מזה, והקהל מאוד מכבד אותם.

"לימים ראיתי את זה גם בשדרות רמבלה בברצלונה. אמני הרחוב בפריז, בלונדון, בניו יורק, זה תופעה מאוד שכיחה וידועה בכל הערים הגדולות, אבל בברלין אלה היו אמנים שממש הכרתי ועבדתי איתם, שבימים שלא הייתה להם עבודה הם היו תופסים להם מקום באיזה כיכר או מקום שיש בו אקוסטיקה טובה, ומופיעים ועושים השלמת הכנסה.

"בארץ זה לא מקובל. יהודים יש להם נורא קונוטציה של 'מה יגידו', 'כמה אני מרוויח', 'אני עני', 'אני לא עני', דעות קדומות, אפיונים של מקום קטן, ויכול להיות שאם לא הייתי חיה בברלין ורואה את זה לא הייתי עושה את זה, אבל החלטתי לצאת בהתחלה מתוך הזדהות עם ההפגנה הזאת, כהפגנת יחיד. אז עשיתי את זה בפעם הראשונה בכיכר דיזנגוף, למעלה, איפה שהמזרקה האיומה הזאת של אגם. אני אהבתי את הכיכר שהייתה שם פעם..."

כיכר צינה

"אז קראו לזה 'כיכר צינה' והיום נושבת מהכיכר הזאת צינה. ונוכחתי לדעת שהכיכר הזאת מתה. אין שם אנשים. שאלתי איפה יש קהל בתל אביב, כי זה היה אחרי כמה שנים שלא הייתי פה ולא הכרתי את המקומות החדשים, אז אמרו לי שיש יריד אמנים כל יום שלישי ושישי בנחלת בנימין ושכדאי לי להופיע שם. אמרתי, מה יותר נכון מאשר להופיע בכיכר אמנים, כי זאת התופעה כמו שהיא קורית בכל העולם. ירידי אמנים שבהם מופיעים אמנים שעושים את האמנות שלהם ברחוב. היריד הזה מאוד מיוחד כי זה לא סוחרים שמוכרים סחורה שהם קנו בסין אלא אמנים יוצרים. והתחלתי להופיע שם והתקבלתי בברכה".

5 מחברות מלאות במכתבי אהבה

מה בעצם גרם לך להמשיך עם זה כל כך הרבה שנים אחרי אותה הפגנת יחיד ראשונית?

"התאהבתי בזה. הייתה תגובה כל כך חמה מצד הקהל וגיליתי את היופי של הקשר הבלתי אמצעי עם קהל, כי אין פה גרם של ריחוק ממנו".

וזה בדיוק מה שמצטייר לי כהתמודדות קשה כל כך, שאין טיפת ריחוק

"אז לי זה לא קשה. זה בדיוק מה שאני אוהבת עד היום בכל הקטע הזה. כי יש לי את ההופעות על הבמה, הופעתי עשרות שנים על במה בפני קהלים גדולים של עשרות אלפי אנשים, וטעמתי מכל סוגי ההופעות, והופעה כזאת בלתי אמצעית של קשר כזה בלתי אמצעי עם קהל לא היה לי כל החיים. ודווקא העובדה שאני מוכרת ואהובה עוזרת לי בקטע הזה ויוצרת תופעה מאוד מיוחדת, ויכול להיות שאמנים אחרים לא יכולים לעמוד בדבר הזה".

נדמה לי שלא, וזה די מחזיר אותי לשיר שכתבת שמדבר, כמו שאמרת, על הכוחות שאנחנו צריכים לאסוף לקראת כל יום חדש.

"וכולם מתחברים למילים האלה. כל אחד מאיתנו צריך לקחת כוחות ליום החדש. כולנו עוברים דברים. זה לא שהחיים שלי היו קשים במיוחד. לכולם החיים קשים. אפילו לשרי אריסון יש את הבעיות שלה. אני אומרת על כסף דבר אחד: יש שני דברים שכסף לא קונה, אהבה אמיתית וכבוד אמיתי. בדרך כלל לאמנים יש את ההגנות של במה גבוהה ותאורה והקהל נרתע מלגשת, ולי אין את ההגנות האלה בהופעה ברחוב, ואני דווקא אוהבת את זה. אני זוכה שם לטונה של חיבוקים ונשיקות ואהבה שבהופעות רגילות אתה לא מקבל מקהל.

"בשמונה השנים האחרונות קרו לי שם כל כך הרבה תופעות מרגשות שחשבתי איך להנציח את זה והחלטתי שבכל פעם שמישהו בא ואומר לי מילים יפות, 'מירי, גדלנו עליך, את הזמרת שלנו, את נשמעת היום יותר טוב מפעם', אני מבקשת ממנו לכתוב לי את זה במחברת זיכרונות, והיום יש לי כבר חמש מחברות מלאות במאות מכתבי אהבה כאלה של אנשים ברחוב שבאים ואומרים לי דברים נהדרים ואני אומרת להם, רגע, את מוכנה להתחייב על זה בכתב?... היא אומרת כן, ואני מגישה לה את המחברת שתכתוב את מה שהיא אמרה.

"במלחמת 73 ביקשתי שישלחו אותי להופיע בהתנדבות בפני החיילים בדיונות של סיני. הופעתי במקומות הכי מסוכנים, עם הגיטריסט יגאל חרד, והגענו ערב אחרי הפליטים של הפצועים מהחווה הסינית וביקשתי מהמפקד שיכנס את החיילים ונדליק מדורה ונשב ונשיר, והוא אמר, 'כולם פה שבורים, למי תשירי'. אז אני בעצמי הדלקתי מדורה והתחלתי לשיר עם יגאל, ולאט לאט התחילו להגיע.

"לפני כן פניתי לחיילים שיבואו לשיר, ואחד מהם אמר לי, 'מה לשיר, גרביים לתת לי, יש לך?', והיה לי תיק צ'ימידן כזה, ואשכרה הוצאתי משם ונתתי לו זוג גרביים, והשנה, לפני כמה חודשים, אני שרה במדרחוב ומסביבי אנשים, ניגש אלי גבר, מראה לי שהוא שם לי שטר של חמישים בנרתיק של הגיטרה, ואמר לי, 'מירי, את זוכרת? זה בשביל הגרביים בסיני'. עשרות שנים עברו מאז. זה לא היה קורה בהופעה רגילה באולם. פה אנשים מעיזים לבוא אלי. אמנים אחרים אולי לא אוהבים את זה, אבל אני אוהבת את זה".

ואת אוספת תוך כדי חומרים חדשים להקליט?

"אני כבר המון זמן בדרך להוציא אוסף חדש עם דברים נדירים שאף פעם לא הוצאתי, וזה בגדר התקווה והחלום".

מירי אלוני תתארח ב-"ערבי זמר במרכז הבמה" בגני תקווה ביום שישי, 28 בינואר 2011 ב-22:00 ובמוצאי שבת, 29 בינואר ב-21:00.