מוזיקה אינה חיה בואקום

פתיחת הראש המוזיקלי היא אולי הדלק שמניע את נעמי פארן, מוקד כוח ואנרגיה מוזיקלי, אם תרצו. פארן היא המנצחת והמנהלת האמנותית של מקהלת מורן בית יצחק -  מפעל תרבותי תוסס שאינו נח ואינו שוקט לרגע על שמריו. 
 
מתי ניתן לגלות את מניפת הקולות הגדולה של מפעלות מורן ? למשל בקונצרט לידידי המקהלה. שם כשאתה יושב בקהל ומולך על הבמה ניצבים זה לצד זה, בני נוער בסיכון, ילדים חולי סרטן, נוער עם צרכים מיוחדים, ילדים של עולים מאתיופיה וחברי שלוש המקהלות המרכיבות את מורן, ילדים, נוער ואנסמבל, מתחוורת התמונה הגדולה. מוזיקה אינה חיה בוואקום. מוזיקה היא מצרך שדרוש לחיים כמו אוויר, כמו מזון וכמו מרחב מחיה.
 
מעבר להצטיינות ולרצון להצטיינות המשותפים לכל מי שעוסק באמנות, גדלים בחממת המקהלה  בני אדם צעירים בעלי מחויבות חברתית. הריגוש האמיתי כבר אינו נסגר בד' אמות של מוזיקה אלא ביכולות העצומות שלה. 
 
ב-11 בפברואר תופיע  מקהלת מורן , אנסמבל סולני מורן וסולנים בתכנית בשם "אהבה ישראלית" במרכז ענב בתל-אביב, לקראת הקונצרט התל-אביב שמענו מנעמי פארן על תחילת הדרך של המקהלה שהקימה לפני כ- 15 שנה.
 
"רוצה להקים מקהלה"
 
ההתחלה של הקריירה המוזיקלית של נעמי פארן סומנה ברגע של מפח נפש גדול. היא החלה את דרכה במקהלת נוער בקרית אונו ובשלב מוקדם הבינה שהמוזיקה תהיה דרכה. לאחר שסיימה את לימודי הוראת המוזיקה במדרשה למורים בתל אביב עבודתה הראשונה הייתה בבית יצחק, כמורה למוזיקה בבית ספר מטופח שהיה בו כל מה שמורה למוזיקה רוצה שיהיה: תנאים נוחים והתייחסות למוזיקה כאל מקצוע רציני. בין התלמידים אז היו לפחות שניים שהפכו את המוזיקה למקצוע, אביב גפן וישי שטקלר, מנצחה של מקהלת האופרה הישראלית.
 
בשלב מסוים,  בשנת 1986 ליתר דיוק, הביאה פארן את תלמידיה, תלמידי כיתות לימודים רגילות לכנס מקהלות. בכיתות שלה שרו כולם ללא מבחנים ותהליכי סינון, והם הופיעו בכנס לצד מקהלות ילדים ונוער מוכרות היטב – "אנקור" מירושלים, "נוה שיר" מפתח תקוה ו"העפרוני" מעמק חפר. 



נעמי פארן (צילום: מיכאל כהן)

"נתן מרגלית שהיה אז מפקח לימודי המוזיקה במחוז אמר לי: 'נראה אותך עם מקהלה של ממש'  חזרתי לבית הספר וההחלטה שלי הייתה להפוך את הכיתה למקהלה, בלי להפעיל מערכי מיון וחיפוש אחר הטובים. כאן היה צריך לתגבר את לימודי המוזיקה, לעבוד בשעות של אחרי הלימודים. להעסיק מלחין, פסנתרן, מותרות שכבר חורגות ממסגרות הפעילות והתקציב של בית ספר, טוב ככל שיהיה.
 
"ידעתי שבית יצחק הוא כפר עשיר במופעי תרבות. לאורך שנים פקדו את בית יצחק אמנים בעלי שם עולמי כמו למשל החלילן ז'אן פייר רמפל. לכאורה יש בסיס. יש תשתית. עמוסה ברעיונות ובתכניות התייצבתי אצל ראש היישוב ואמרתי  'אני רוצה להקים מקהלה!'. 'יופי' הייתה התשובה הראשונה. אז פרשתי לפניו תכנית לכמה שנים, מסגרת תקציבית וכל מה שצריך. כאן, כשהבין ראש הכפר שלא מדובר בעשרה ילדים שישירו בערב יום העצמאות ובטקסי הבאת הביכורים, אלא שמדובר במקהלה עם תכנית עבודה ומטרות מסומנות הוא התקפל. אני דיברתי על נסיעות לחו"ל,  והוא אמר תודה ובעצם, 'לא תודה!'
 
"היום, 15 שנים אחרי, הוא עומד בראש ארגון של בתי אבות ופונה למקהלה שתסייע לו אבל  באותו יום באתי הביתה בדמעות. בעלי, מתוך רצון למזער נזקים, ישב אתי מחדש על התכניות ותשאל אותי מהו החזון שלי והכל נפרש. היום מקימים מקהלה, בעוד שלוש שנים היא כבר מופיעה בחו"ל, בהמשך  -התכניות משתנות, הגילאים משתנים, מקהלות בקבוצות גיל שונות שיפעלו במקביל ועוד ועוד.
 
"עם התכנית הסדורה גליתי את האגודה החקלאית ואת העובדה שלאגודה יש קרן לחינוך, הגעתי ל'שטראוס' ושני מוסדות אלו נשארו מתומכיה החשובים של המקהלה עד היום. ולפי התכניות כעבור שלוש שנים יצאנו לגרמניה, גם זה לא היה פשוט. ההורים בחלקם התנגדו, 'למה גרמניה?"
 
למה גרמניה באמת?
 
"כי במקביל להקמת המקהלה המשכתי בלימודים האקדמיים בארץ וזכיתי גם במלגות של קרן התרבות אמריקה-ישראל ובמסלול המקצועי הגעתי למנצחי המקהלות המפורסמות בווינסבאך, מקהלת הנערים של טלץ, מקהלה בהנובר. אלו היו בתי הספר שלי, למשל בהנובר ראיתי שתוך כדי השירה בחזרה מדי פעם ילד מרים יד, והשירה נמשכת. כשתהיתי למשמעות הרמת היד ענה לי המנצח שמידט-גאדה, כל מי ששוגה מרים יד. שיטה שלימדה אותי הרבה. בכנס המקהלות 'אירופה קנטט' למדתי מקרוב איך דן אולף סטנלוד מתייחס לטקסט".
 
"הקליטה של ילדים מהירה והם עפים אתך"
 
מה כל כך קוסם בעבודה עם קולות צעירים?
 
"הצעירים הם כחומר ביד היוצר. מי שמנצח עליהם נדרש לשפה בהירה, ממוקדת מסמנת  דרך וכיוון. ככל שאתה בהיר יותר ומהיר יותר, הקליטה של הילדים מהירה, הם עפים אתך. בעצם במפגשים לא היה די ומי שמתקבל מקבל במקהלה גם את התשתית את לימודי התיאוריה והסולפג' ההכרחיים לכל מוזיקאי והאודישנים. היום יש ארבע מסגרות שונות במקהלה:  קטנטני מורן מגיל 5 עד 8, צעירי מורן מגיל 8 עד 11, מקהלת מורן מגיל 12 עד 18 ואנסמבל מורן - הבוגרים והמבוגרים". 
 

נעמי פארן ומקהלת מורן הייצוגית (צילום: מיכאל כהן)

באזור הזה מהרצליה ועד הכרמל יש ריכוז של מקהלות ילדים ונוער, אולי הריכוז בארץ "לי רון" הרצליה, מורן, "העפרוני" עמק חפר, יש משהו באוויר, במים של אזור השרון?
 
"זה לא נגמר שם. יש מקהלת עמק חפר ויש מקהלות באביחיל, העוגן, עין החורש. האזור שופע גופי שירה, זה נכון. יש עדיין משהו ברצף של הקיבוצים והמושבים והמסורת הקשורה למוזיקה ולשירה שמאפשר את השפע הגדול הזה. ולפני שתשאל אותי אני כבר אומרת לך שלכל מנצח של כל אחד מן הגופים האלה יש אג'נדה משלו וכיוון משלו, והתחרות בין כולם היא תחרות בונה".
 
מנסיוני בשיחות עם מנצחי מקהלות, יש מקהלות שאם מבקשים מהן תכנית שתכלול מבחר יצירות כזה או אחר המנצחים יגידו שלמקהלה יש תכנית מסוימת ועל פיה עובדים, אחרות ו"מורן" בתוכן מוכנות לבדוק, ללמוד דברים חדשים?
 
"אני רואה במקהלת ילדים חממה פתוחה. מקום עם המון גירויים, עם סקרנות לסגנונות שונים ולכן הפתיחות לנסות. מכאן גם העבודה עם יוצרים בכיוונים שונים ובמורים ובפסנתרנים שעוברים איתנו יש יוצרים שמחברים יצירות למקהלה".
 
החדרת התודעה לערוצי הילדים
 
לעומת השפע במקהלות ילדים מצוינות בארץ, הסיפור עם המבוגרים הוא שונה. כשתזמורת סימפונית רוצה לכלול יצירה גדולה עם מקהלה, היא ניצבת מול מאגר שכמעט תמיד אינו עונה לדרישות ואז או שהמנצחים מתפשרים עם מה שיש או שמזמינים מקהלות מחו"ל?
 
"זה מתחיל באורח החיים שלנו. יש צבא שלוקח את הצעירים בדיוק בגיל המשמעותי. שלוש שנים קריטיות בתקופה המעצבת. בעבודה עם מקהלת הבוגרים שלנו האנסמבל אני נלחמת על חזרות בימי שישי על מנת לתת לכל מי שעובד אפשרות להמשיך. אבל זה לא פשוט.
 
"אחרי הצבא הצעירים, בייחוד הבנים, חוזרים לחברה שבה עדיין מקובלת התפיסה שלא כל כך יפה שבנים ישירו. ולכן כאן הכל קם ונופל על כל מנצח ועל שגעונו הפרטי בעשייה, בגרימת הסחף המביא את הצעירים להמשיך.
 
בחו"ל יש גופים שמחזיקים מקהלות לאורך שנים, קונסרבטוריונים, אקדמיות, תחנות רדיו. אצלנו אין תשתית כזאת, מקהלות קמות ונופלות, בשנים האחרונות, היה ניסיון שהחל מצוין - מקהלת 'עדי', היו זמרי פילהרמוניה, ומדי פעם אתה פוגש באותה קבוצה של זמרים שצצים במקהלות שונות ומלווים את הגוף עד שהוא חדל להתקיים.
 
"אני לא יכולה לומר שאני רואה איזשהו עתיד, דור ממשיך. מדובר כאן בדברים שהם הרבה מעבר לניצוח. בהחדרת תודעה ומודעות באמצעים שישנם היום, ערוצי השידור מן הטלוויזיה לקטנטנים כמו לולי ועד לערוצי הילדים, היו יכולים להיות בתים למקהלות, הבועה הזאת משפיעה על ילדים. זה אולי יכול להיות הפתרון, שם יכולה להיות התשובה לעתיד. הרצון לשיר ולשמוע יצירות שלמות היה מקבל חיזוק. תשתית של מורים, ומנצחים צעירים דווקא קיימת אבל צריך להמשיך לכיוונים חדשים כדי שיהיה להם את מי ללמד ועל מי לנצח".
 
שתי גרסאות לבת יפתח
 
בשבוע הבא כאמור יופיעו מקהלת מורן , אנסמבל סולני מורן וסולנים בתכנית בשם "אהבה ישראלית" במרכז ענב בתל-אביב. התכנית תכלול לצד שלל יצירות של מיטב המלחינים והמעבדים הישראלים גם שתי יצירות בשם "בת יפתח" –  לאהרון חרל"פ ולג'קומו קריסימי. 
 

"אנסמבל זמרי מורן" (צילום: מיכאל כהן)


"מה שרציתי כששילבתי יצירה של קָריסימי האיטלקי, בן תחילת המאה ה-17, בקונצרט שנקרא 'אהבה ישראלית' שכולו מוזיקה ישראלית הוא לגרות את דמיונם של המאזינים", אומרת פארן.
 
"שני מלחינים נדרשו לסיפור המקראי המרתק על בת יפתח. ג'קומו קריסימי ואהרן חרל"פ, שהוא מלחין ישראלי מובהק למקהלה (שבמשך שנים מנצח על מקהלות במקביל לעבודתו כיוצר, י.ש.). אצל חרל"פ הדרמה ממלאה תפקיד ראשי והוא מוסיף לקול המקהלה קולה של זמרת סולנית ונגן קרן. סיפור המתח הקשה על מי יצא ראשון לקבל את פני הלוחם השב מן הקרב וישלם בחייו על הנצחון, מקבל צבעים, עוצמה וכח, אולי מחפש חרל"פ בסיפור המקראי הד לחיים שלנו כאן היום ועכשיו. לעומתו קריסימי מייצר מוזיקה יפהפייה, מענגת, שובת לב... אבל מרוחקת...בלי פלפל.
 
"יש עוד יסודות מעניינים בקונצרט הזה," ממשיכה פארן, "חלק מן היצירות כבר הושרו לאזני מאזינים בארצות רחוקות. למשל את "לכל זמן" שכתב מנחם ויזנברג לטקסט מספר קהלת נשמע ביפן; את "ישרא וישמע" מתוך קנטטה שמחבר לנו חיים פרמונט,  שרנו כבר בשוודיה".
 
 
מקהלת מורן , אנסמבל סולני מורן וסולנים יופיעו בקונצרט "אהבה ישראלית" ביום שישי, 11 בפברואר 2011 ב-12:00 במרכז ענב בתל-אביב. לרכישת כרטיסים: 8965*