חנופה לטעם הפריזאי-בורגני
 
גאטנו דוניצטי (1797-1848) היה אחד המלחינים האיטלקיים הפוריים ביותר, אבל ממאות היצירות שלו, אורטוריות, קנטטות, שירים, סימפוניות, סונטות, או מוזיקה קאמרית זוכרים לו בעיקר את העובדה שכתב 66 (ויש המונים אפילו 75) אופרות, שהבולטות בהן הדרמות הגדולות "אן בוליין", “מריה סטיוארט", “בני בורג'יה" ובעיקר "לוצ'יה די למרמור", ולצידן שתי הקומדיות "שיקוי אהבה" ו"דון פסקוואלה".
 
ב-1839 החליט דוניצטי לעקור מאיטליה לפריז, שנחשבה אז לבירת התרבות באירופה, וכבר זיכתה בהצלחות כמה מהאופרות שלו שהועלו בה. לרגל המעבר החליט לכתוב יצירת חנופה לטעם הבורגני הפריזאי וב-1840 עלה המסך על "בת הגדוד", אופרה קומית רומנטית במיטב סגנון הבל קנטו, שהצליחה בחלקה בסיבוב הראשון, ולאחר מכן, כפי שהתכוון, הפכה לסיפור הצלחה גדול. “בת הגדוד" הפכה ללהיט בכל רחבי צרפת ואפילו הייתה לאופרת פולחן לחגיגות הבסטיליה.
 
מבחינות רבות אפשר להבין את הצלחתה. זו יצירה וודבילית באופייה (מופעי הוודביל היו מופעי בידור של להקות תיאטרון נודדות בתחילת המאה ה-20 באמריקה). המוזיקה של "בת הגדוד" אמנם איננה משיאי יצירתו של דוניצטי אבל היא קולחת, נעימה לאוזן, ויש בה סממנים מובהקים ותזכורות ליצירות אחרות, שלו (כמו שתי אריות נהדרות שמזכירות את אלה של לוצ'יה) ושל אחרים שיבואו אחריו ויושפעו מהן, כמו כמה מהוודבילים המובהקים של אופנבאך. 


"בת גדוד" (צילום: יוסי צבקר)
 
גדוד שלם בתפקיד של אבא
 
עלילת האופרה פשוטה כראוי למדיום הקליל, ומספרת על מארי, נערה שגדוד חיילים מצא אותה בילדותה, גידל אותה כ"אבא קולקטיבי", תחת פיקודו של סמל סולפיס והפך אותה לקמע שיבטיח את ניצחונותיו בכל משימותיו. היא מאוהבת בטוניו, צעיר זר, שהציל אותה ממוות, אך נחשד כמרגל. בקסמה הרב היא מצליחה לשכנע את "אבא" לגייס אותו לשורותיו.
 
בה בעת נתקלת בגדוד המרקיזה בירקנפלד שיצאה לחפש את "אחייניתה" האבודה, שמיד מתברר כי זו מארי. ה"דודה", שברור מסיפורה שהיא למעשה אמה של מארי, מתכוונת להשיא אותה לדוכס שושלתי. לאחר ניסיונות לחנך אותה למעמדה החדש מצילות את מארי תושייה צבאית ורומנטיקה נשית.
 
הפקת "בת הגדוד" באופרה הישראלית יובאה מבולוניה, עם תפאורה סבירה  שיכלה לאכלס גם אופרות אחרות, אבל עם המנצח הוותיק אלברטו זדה שהמוזיקה של דוניצטי זורמת בעורקיו ונשפכת מהם, בסיועה של התזמורת הסימפונית הישראלית -ראשון לציון כשמפניה צרפתית קרירה.
 
יחד אתו הגיעו לתפקידים המרכזיים שלושה סולנים מצוינים, הטנור הזוהר רוברט מקפירסון, בתפקיד טוניו, המצו-סופרן מוניקה מינרלי שהיא גם שחקנית טובה, בתפקיד האם, ובעיקר זמרת הסופרן הנפלאה אירידה מרטינז שמרעיפה את מיטב יכולותיה על התפקיד של מארי ועל הקהל המאוהב בה.
 
אליהם מצטרפים ולדימיר בראון בתפקיד סולפיס הנאמן, נח קריגר המהוקצע כתמיד בתפקיד רב-המשרתים של האם, וכמובן מקהלת האופרה, שגבריה השתדלו מאוד להיראות לוחמים נועזים, והצטיינו דווקא בחלק האבהי של תפקודם במערכה על אושרה של "בתם".


"בת הגדוד" (צילום: יוסי צבקר)

פרובינציאליות דה לה שמאטע
 
את הוודביל הצרפתי ביים בקלילות נעימה ומתאימה אמיליו סאחי וחידש אותה כאן בנאמנות חוליו גאלאן. וכל זה היה יכול להיות בילוי קיצי נעים אלמלא החליט מי שהחליט להוסיף שדרוג של חוסר טעם חנפני לקהל הישראלי במערכה השנייה, כאילו מה שיש בה אינו מספיק טוב.
 
תחילה זה היה כשהמרקיזה החלה לשיר את "כלניות" של וילנסקי בעברית, המשיכה עם מילים לועזיות על ונוס, וסיימה בהערה שהיא איננה יודעת מי המלחין. בהמשך, כנראה בהשראת תמונת הנשף במחזמר "גבירתי הנאווה", הכריזו על תוארם ושמותיהם של באי נשף החתונה. אלא שהשמות שנבחרו היו כולם על טהרת הגורמה – דוכס דה ברולה, או דה טיראמיסו, או האחיות קוקי סאן ז'אק ועוד ועוד עד שנחתנו בשלום בחיקו של דוכס או רוזן דה געפילטע פיש. מה שנאמר – פרובינציאליות דה לה שמאטע. 

לרכישת כרטיסים