מוזיקה - ביקורת הופעות: דיקלה, מירי מסיקה

דיקלה, השאירה עד היום את אורן בר-אל מרוחק למדי אבל בהופעת החגיגית לרגל האלבום החדש, נכבש גם הוא. ומירי מסיקה בהופעת בכורה משכנעת, מפגינה כישרון רב, שעשוי להוביל אותה הישר אל ליבו של המיינסטרים.

נוכחות בימתית זורחת

דיקלה היא אחת מהתופעות המעניינות ביותר בזמר הישראלי. עם מוצא עירקי-מרוקאי, נפש מיוסרת ומניירות של אום כולת`ום, היא הייתה אמורה לספק את התשובה הנשית לתופעת השגשוג המתמשכת בזמר המזרחי האותנטי. אבל שלא כמו עמיר בניון למשל, שייסוריו נשמעים כנים, ויצירתו מספקת מבט אמיתי ומשכנע על הלך הרוח שלו, דיקלה נשמעת לרוב כמי שהחליטה מראש על המשבצת שאותה תמלא.

שלא כמו אהובה עוזרי, שהעברית הבסיסית שלה באלבום "היכן החייל" נשמעה תואמת לחלוטין את המציאות שממנה צמח האלבום, דיקלה נשמעת כמי שמנסה לנכס לעצמה אותנטיות, בזכות הנמכה מכוונת של הטקסטים שהיא כותבת, ואימוץ מניירות שירה מוגזמות למדי.

הפעם הראשונה שהצליחה דיקלה למשוך את תשומת לבי הייתה בשיר "עולם", הסנונית הראשונה מתוך אלבומה השני. פתאום האמנתי לה. פתאות התרגשתי מזעקותיה, וכשעברה לשיר בערבית, זה היה נשמע כי זו באמת הדרך הבסיסית ביותר שלה להביע כאב. האלבום השלם, לצד רצועות בעייתיות למדי, מכיל כמה קטעים שבהן מתחברת ההפקה המיוחדת של רן שם טוב עם היצירה והקול של דיקלה לכדי פנינות מוזיקה אמיתיות.

דיקלה שעל הבמה מעוררת אמון רב יותר מזו של אולפני ההקלטה. יש בה עוצמה אמיתית, כריזמה וחן שלא הצליחו עד היום לפרוץ במלואם מתוך הרמקולים של מערכת הסטריאו. הם אלה שהפכו את הופעת הבכורה שלה בשבוע שעבר לאירוע שהיה שווה להיות נוכח בו, ועל כך יעיד הקהל הרב שמילא את מועדון הפיוז`ן בתל אביב עד שכמעט והתפקע (וכלל כמה וכמה סלבריטאים מקומיים, כנהוג בהופעות בכורה מתוקשרות).

עם נוכחות בימתית זורחת, לא מעט בזכות השמלה שלבשה, כשהיא מגובה היטב בתזמורת מצויינת של חמישה נגנים, ניהלה דיקלה את ההופעה ביד רמה ובביטחון, על אף התרגשות רבה שהצהירה עליה ללא הרף. היא שרה את רוב שירי האלבום החדש, שהמוזיקה החיה הוסיפה להם צבעים חדשים ויופי, וכשעברה לבצע קטעים מתוך האלבום הראשון, היה נדמה כי היא מתמלאת אף יותר, וזועקת בקול שנובע מתוך תעצומות רגש אינסופיות. ברגעים האלה היא הצליחה לכבוש גם אותי.

נעימה בכיוון הנכון

את מירי מסיקה הרבה יותר קל לקטלג. עם שני סינגלים בתחנות הרדיו ("טיפה טיפה" הרגיש ו"נובמבר" החינני עד מאוד), אלבום סולו ראשון בדרך, והשתתפות במחזמר המדובר של הבימה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", אפשר לזהות אצלה שאיפה ברורה למדי להפוך למלכת המיינסטרים החדשה. אין זה אומר שאין לה כישרון או יכולות מיוחדות, להפך. יש לה מנעד רחב, עוצמות אינסופיות וצבע קול נעים ומעניין, והיא אף דואגת לבחור לעצמה טקסטים רגישים ולחנים שיודעים היטב להחצין את יכולותיה.

כל אלה הופכים את ההופעה החיה של מסיקה לנעימה מאוד. היא מתרגשת, וזה ניכר בחיזוקים שהיא מבקשת ללא הרף מבן זוגה (שהוא גם המפיק המוזיקלי ונגן הקלידים על הבמה), אבל לא ניכר בשירתה הבטוחה וביכולותיה לעלות לגבהים ולהציג קול יפה ומטופח, שעבר כנראה אינספור שעות של אימונים, ועדיין מנסה להיצמד לכל החוקים של השירה הנכונה.

יחסית לאלבום ראשון (שיוצא אוטוטו), הצליחה מסיקה לאסוף חומרים שמציגים חזות אחידה ומגובשת למדי. היא שרה על אהבה, וכוחה ניכר בעיקר בבלדות רוק רגשניות, שבהם יש לה הזדמנות לתת דרור לקולה, ולהתחרות בהצלחה בעוצמות של הגיטרות החשמליות. לעתים נראה כי כדאי לגוון קצת את הרפרטואר ולצאת לכיוונים קצת פחות בטוחים, אבל אז מגיע שיר שמשנה את כל התמונה ומבהיר לנו שהיא נמצאת בכיוון הנכון, ואם ירצה השם, גם על המסלול בדרך להצלחה.

כתב וצילם: אורן בר-אל.