מפרט טכני:
 
כבר כמה שנים שמביני דבר מדברים בעיניים בורקות על יהוא ירון, הבסיסט/קונטרבסיסט שעם וליד שמות כמו אפרת גוש, אביב גדג', גלעד כהנא, פאניק אנסמבל, רונה קינן ורות דולורס וייס, עימה הוא מופיע בארץ ובחו"ל בשנים האחרונות, וביחד איתה הפיק את אלבומה האחרון "בעברית". בחודשים הקרובים ייצא אלבום נוסף של דולורס וייס עליו עבדו יחד, לצד אלבום שהפיק לנפתלי אלטר, אלבום שהפיק לרני שחר, ופרויקט משותף עליו הוא עובד בימים אלה עם רונה קינן.
 
ממש לאחרונה יצא לחנויות "דברים יומיומיים כאלה" (מתוך שירו של נתן זך שמולחן באלבום), אלבום הסולו הראשון שלו, ש"יומיומי" הוא אולי הדבר האחרון שניתן להגיד עליו. ירון, 29, כותב, מלחין, נגן, מפיק מוזיקלי וזמר, מביא אל האלבום עולם רחב המציג טקסטים אישיים במיוחד על רקע קברט מוזיקלי אישי שגבולותיו נעים בין עשיר ומנחם למטריד ותובעני, והכל ברמה הגבוהה המתבקשת ממוזיקאי שהכלי שלו הוא כזה שמככב בעולמות שיש בהם מן הקלאסי, מן הרוק ומן האוונגרד.
 
הטקסטים שלו, כאמור, הם אחד היסודות החזקים של האלבום הזה. בכתיבה של ירון יש נימה של תיעוד הפסקול הפנימי שלו, וניחוחות של מה שיכול להתפתח לעוצמה והדר של קלאסיקן אוונגרדיסט, עד כמה שהשילוב הזה אפשרי, ואצל ירון הוא איכשהו מתאפשר. באלבום גם לחן שלו לשיר של נתן זך "שלושה שירים שלא נכתבו – חלק א'", ולשני טקסטים שכתב אביו, גדעון ירון.
 
"להלחין את הטקסטים שלו היה כמו לעבוד על שירים שאני כתבתי. זה פשוט שירים שאני לא הספקתי לכתוב אותם כי הם נכתבו לפני שנולדתי", מספר ירון. "את הטקסטים הראשונים שלו מצאתי בטעות במחברת במגרת גרביים שלו. אני לא בטוח אם ידעתי שזה שלו בהתחלה, הייתי קטן, אבל כל העניין של לקרוא שירה בכלל התחיל מלקרוא טקסטים של אבא שלי. רק אחר כך הגעתי לקרוא באמת שירה, של משוררים. להתקרב לאבא שלי זה לא איזה שאיפה שהייתה לי, כי היחסים שלנו תמיד היו מאוד מאוד קרובים, אבל הקרבה הזאת יצרה איזה משהו שנכנס לשירים האלה שלו שעבדתי עליהם".


צילום: מרב שחם
 
ציטוט נבחר:
 
"זה לא זמן טוב לכתוב שירים:/ גברים וילדות יפות חוצים את השדרה בגינוני עכוז של דוגמנית בנפש נמוכה אני רואה/ אותם אני מביט אני יושב עכשיו על הספסל שבשדרה בין שני עצים ליד אישה אני/ רואה את השדרה/ אני לא רואה שהיא יפה"  ("לא זמן טוב", מילים ולחן: יהוא ירון)
 
 
השאלון:
 
נקודות ציון בדרך לאלבום הראשון?
 
מאז שאני זוכר את עצמי ניגנתי, עם גיטרה וכאלה, אבל התחלתי להתייחס לזה ברצינות כשהתחלתי ללמוד גיטרה בס בחטיבה, ברמת השרון, איפה שגדלתי. הציעו לי איזה דיל כזה שאני אקנה קונטרבס ויתנו לי שיעורים בחינם וזה בעצם מה שגילה לי את הקונטרבס. כאילו זה לא רומנטי, אלא פרקטי. בא מישהו, נתן קונטרבס, ניגנתי. בסופו של דבר ההתאהבות באה אחרי. חוץ ממגמת מוזיקה בתיכון לא למדתי מוזיקה בשום מסגרת, לא באקדמיה, לא ברימון. גם בעניין של הלימודים הפרטיים כל הזמן זזתי, אז הסקאלה שלי מאוד מקוטעת ויש הרבה דברים שאני לא יודע. אני מנגן על קונטרבס נורא לא 'נכון' מבחינה בריאותית או טכנית.
 
לתל-אביב הגעתי לפני שמונה שנים. גרתי אצל אמא שלי ברמת השרון אבל בשנייה שהשתחררתי מהצבא פשוט עברתי לפה. היה לי דיי-ג'וב כזה כי מהמוזיקה לא הרווחתי כסף. חיפשתי דברים שיעניינו אותי לנגן, דברים מגוונים יחסית, והייתי מנגן המון. עד לפני איזה שנתיים הייתי באיזה 11 הרכבים פועלים. לפני שנתיים הייתה אצלי הבנה שאני צריך להירגע קצת כי הצטבר עומס מרוב כמות של עבודה וכבר לא יכולתי להפיק מזה את הטוב אלא רק את הלחץ של העבודה ושל הלהספיק.
 
הכתיבה האישית כל הזמן הייתה מאחורה,  בצורה מאוד לא בולטת אבל קיימת. מתישהו זה התחיל להיות ברור ומתישהו זה גם התחיל להיות חשוף ואישי והייתי חייב  לעשות את זה, לשיר את זה, מה שדוחף אותך קדימה לבמה. אבל עדיין, חלק מאוד מאוד גדול מהחיים שלי, מהאהבה שלי, מהקריירה שלי, זה לנגן בס בשירים של אחרים, להפיק אלבומים של אחרים. העניין של להיות בפרונט נותן לך איזה קיק ששום דבר לא נותן לך, וזה מגניב, זה גדול מהחיים כזה, אבל גם ללוות מישהו, יש בזה איכויות מטורפות. אני מאוד נהנה מהקטע הזה של ללוות.

מה הרגע הזה שבו הבנת שמעוד בחור שכותב שירים אתה הופך את זה למקצוע ולדרך החיים שלך ?
 
לכתוב שירים לא יכול להיות מקצוע בשבילי. דרך חיים זה כן. שום דבר אצלי לא קורה ברגע. אני תמיד מרגיש כאילו אני מתעורר לתוך משהו, באמצע התהליך. כאילו אני פתאום קם בבוקר ואני כבר עובד על האלבום, ואני כבר כך וכך זמן מופיע עם הדברים שלי.
 
אני לא זוכר החלטות, או רגעים. בגלל זה הכל מרגיש כזה טבעי. הכל חלק מאותו דבר. הכתיבה, נגינת הקונטרבס. אבל אני מרגיש כבר הרבה זמן שהכתיבה היא בשבילי דרך חיים, בגלל שזה נותן לך מקום נורא נכון להוציא דברים שאתה לא יכול להוציא במקומות אחרים. יש הרבה דברים שאתה מעדיף לשמור לעצמך, לא להוציא החוצה. אני לא מדבר על סודות אלא יותר על הרגלים רעים יחסית, או תחושות שליליות שאתה עובד שנים על גבי שנים עם פסיכולוגים ועם אני לא יודע מה כדי לא להוציא את זה על אנשים או במצבי לחץ.
 
כשיש לי את המקום הזה של לכתוב אז הרבה מזה יוצא שם, אבל כמקצוע זה לא יכול להיות בשבילי, כי לוקח לי איזה שלושה חודשים לכתוב שיר. אני גם לא מרגיש אני מצליח למלא איזה נוסחאות או לקלוע לטעמים. אני לא מצליח לכתוב לפי טעם חיצוני או משהו כזה. אני גם לא כל כך מצליח לכתוב לתוך תבנית שאני מגדיר לעצמי. זה מרגיש לי עדיין נורא חסר שליטה מבחינה סגנונית. נורא חסר מסגרת. אני לא חושב שזה יכול להיות מקצוע. אני בכלל שואל את עצמי אם מישהו יכול לחיות מזה. 
  
שאלה שמוזיקאים שונאים, אבל אם בא אורח מאוסטרליה ושואל אותך "איזה מוזיקה אתה עושה?" איך אתה מגדיר אותה?
 
סביר להניח שאני אגיד לו שצריך להבין עברית בשביל ליהנות מהמוזיקה כי אני לא יודע להגדיר את המוזיקה שלי. אני רואה כל הזמן אנשים מתקשים להגדיר את המוזיקה של עצמם ואני מניח שזו בעיה נפוצה. מהביקורות שיצא לי לראות על האלבום לא רק אני לא מצליח להגדיר את הסגנון המוזיקלי אבל מה שאני יודע זה שהטקסטים מחברים. אני מרגיש שהטקסט מאחד קצת סגנונית, או אפילו כופה סגנון על האלבום ועל היצירה המוזיקלית שלי.
 
לאיזה שורה אתה הכי מתחבר בימים אלה בתקליט?
 
אני פשוט אגיד לך את מה שקופץ לי לראש, זה הכי קיטשי היסטרי הולך להיות מה שאני הולך להגיד.  תצטרכי לשים את הכתבה בדף ורוד ולחלק מסטיקים... השורה שעולה לי לראש היא: 'אני אוהב אותך יותר מכל דבר שאני יודע' (מתוך "קומי", מילים ולחן יהוא ירון).
 
אני אומר את זה והופ – נושרות לי שתי שערות מהחזה... זה כאילו על חשבון האפיל הגברי... אבל שאלת אותי, ועכשיו בוקר, ומירב חברה שלי כבר בעבודה, ואני מתגעגע אליה, ועליה נכתבה השורה הזאת.

 
עטיפת האלבום החדש

השפעות ומודלים?
 
מרוב שאני זוכר את עצמי כילד מחפש תכניות מוזיקה ומקשיב להשפעות שמוזיקאים מספרים עליהם והולך וקונה אחרי זה ב'אוזן השלישית' את האלבומים שהם מספרים עליהם, אז קשה לי לעמוד עכשיו מול המדף דיסקים ולדעת מאיפה אני מתחיל.
 
אז תתחיל משני האלבומים שהיית רוצה שהילד הבא שיראה תכנית טלוויזיה כזאת ירוץ ויקנה
 
אז אני אלך הכי אחורה שאני יכול ואני אגיד The Good  Son של ניק קייב, שזה, אגב: אני בכיתה ה', ההורים שלי בדיוק התגרשו, ישבנו בדירה של אבא שלי, ראינו קוטנר, יום רביעי, 'עד פופ', הקליפ של The Weeping Song. בבוקר אבא שלי ליוה אותי לאוטובוס לבית ספר, הלך וקנה ב'פאז' במסריק את The Good Son.
 
מה הדבר שאתה הכי אוהב באלבום שלך, משירים ועד מאחורי הקלעים?
 
האמת שזה כאילו יהיה פלצני להגיד שאני אוהב דווקא את האווירה הכללית של האלבום אבל הדבר שאני הכי שלם איתו והכי גאה באלבום הזה זה הרגשה שיש לו אווירה אחת. אמרתי קודם שאני מרגיש שאין סגנון מוזיקלי אחד אבל אני כן מרגיש שיש אווירה מסוימת לאלבום, ונורא ניסיתי לכוון ליצור אווירה ולהגיע למצב כזה של אחידות אווירתית כזאת, אבל זה לא משהו שרק אני יצרתי אלא משהו שנוצר לאט לאט מכל השלבים של האלבום ואשמים בזה גם הנגנים והטכנאי שעשה מיקס...
 
מה הטריגר שלך לכתיבת שיר, בבוקר, בלילה, כשטוב לך, כשרע לך, מחשב, נייר, גיטרה, פסנתר...?
 
בדרך כלל כשטוב לי זה לא קורה, האמת. אני לא מסתדר עם מחשבים אז זה תמיד מגיע לנייר, תמיד על פסנתר, כמעט תמיד בלילה או לפחות בחצי השני של היום.
 
עם אקדח לרקה, אם היית חייב לבחור בין מילים, מנגינות, שירה ונגינה, על מה לא היית יכול לוותר?
 
לא יכול לוותר על מילים. פשוט בגלל הדחף של הביטוי העצמי. האמת היא שאולי זה גם בגלל שזה הדבר שאני עדיין הכי חוקר ומפתח אצלי כרגע.
 
אנקדוטה ביזארית/ משעשעת/ בלתי צפויה/ מוזרה קרתה לי בדרך אל המוזיקה
 
בדרך לאלבום נשבר לי הקונטרבס פעמיים, נפלתי מהבמה כמה פעמים... למרות שכבר סיפרתי את זה פעם פעמיים עדיין נראה לי שהעניין עם הקונטרבס שנשבר בהופעה של רות דולורס וייס זו האנקדוטה הכי... פשוט ביקשנו מים לבמה והיה מפוצץ בלבונטין ולא היה איך להגיע לבמה אז מישהו זרקה בקבוק וזהו, נהיה חור בגודל של אגרוף בקונטרבס. רות סיימה את ההופעה לבד.
 
מה אתה אוהב במוזיקה הישראלית, משמות ועד מגמות?
 
אני אוהב כשנעשה ערבוב בין שפה של חול לשפה שירית ואני בכוונה לא מדבר במונחים של שפה גבוהה או נמוכה כי אני חושב שהגבולות האלה כבר הרבה זמן מיטשטשים. יש הרבה כתיבה בשפת חול היום במוזיקה העברית שהיא ממש כתיבה שירית, גבוהה, ויש גם הרבה שימוש בשפה מליצית כזאת, כביכול גבוהה, שלא מרגשת אותי. הדברים שאני אוהב להקשיב להם בזמן האחרון זה הרבה שלום גד, הרבה מאוד דני הדר, אני שומע הרבה מוזיקה ישראלית, יהודית רביץ.
 
ומה לא?
 
מה שמפריע לי אני לא שומע. לא מפריע לי שמשהו מתקיים.