לאפשר לדברים לצוף

השבוע תעלה בבכורה ההצגה החדשה של מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי "קפה בוץ - הזיה לוקלית" בבימויה של אדוה לוי-גושן ובהשתתפות השחקנים-יוצרים סנצ'ו-ירון גושן, נמרוד אייזנברג, מירי קירמאייר ואחרים.

ההצגה עושה שימוש מקביל בכמה שפות ביטוי בימתיות כגון משחק, קרקס, תנועה ווידיאו ארט,  ומתרחשת במגרש משחקים אפל השקוע, ממש כמו החיים, עמוק בתוך הבוץ: מוות, אלימות, ניכור אנושי ואהבות לא ממומשות.  

אדוה לוי-גושן (46) היא יוצרת וותיקה בתחום התיאטרון האלטרנטיבי. היא למדה חינוך יצירתי בסמינר הקיבוצים ותיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, אבל רק לאחר שפגשה, לפני כ-17 שנה, ביוצרים נטע פלוצקי, פבלו זלצמן ודודי מעיין, הבינה את ייעודה. "תמיד הרגשתי חריגה ומוזרה בעולם התיאטרון", היא מספרת, "אבל כשפגשתי אותם ידעתי שאני בבית. גיליתי עולם חדש ומופלא והתחלתי לחקור את מהות החיבור בין המציאות לתיאטרון".

יש חיבור כזה?

"בתיאטרון הרפרטוארי אין קשר בין הקהל לבין מה שמתרחש על הבמה, מתעסקים יותר מדי בחלק הוורבלי ואין קשר עין או חוויה משותפת. הבנתי שהקשר הזה הוא מותר התיאטרון על הקולנוע, בלעדי הקשר הזה אין לתיאטרון שום זכות קיום. עדיף לראות סרט".

ואיך מצדיק תיאטרון כמו שלכם את קיומו?

"תיאטרון אלטרנטיבי טוב עוסק בפיתוח שפה שפורצת את הגבולות של עצמה. בגלל זה הוא הרבה יותר מעניין ויצירתי.

"באמצעות המפגש החי, האותנטי, בין הצופה לשחקן, נוצר תיאטרון אמיתי. זה קיים במידה רבה בתיאטרון הרחוב שאני עוסקת בו לא מעט. אחת ההצגות שביימתי, 'שינה בציבור', זכתה בפסטיבל בת ים לתיאטרון רחוב בשנה שעברה.

"לדעתי תיאטרון שחוקר את החוויה הוא לא התחזות או שקר. דווקא הוא זה שמאפשר לדבר האמיתי לצאת החוצה. ההבדל בין מציאות לתיאטרון הוא שהמציאות היא משהו שנכפה עליי, בעוד שבתיאטרון הכול יכול לקרות. הוא לא חייב להיות נאמן למציאות ויכול לשרטט עולם פנימי שמדבר את עצמו. כמו שאמר יונסקו: באיזשהו שלב צריך לתת ליצירה לדבר לבד".

נשמע כמו תהליך עבודה לא פשוט.

"יש כאן הרבה עבודת אגו שאנחנו מחויבים לה. עד כמה אני שולטת בחומרים שעולים ועד כמה אני מאפשרת לדברים להיות. בתהליך העבודה שלנו כל אחד מהמשתתפים הביא את עצמו ואת יכולותיו הייחודיות, נטיותיו ועולם ההזיות הפרטי שלו.

"להבדיל מהתיאטרון הרפרטוארי, אני מרגישה שהתפקיד שלי כבמאית הוא לאפשר לדברים לצוף ואז לעבד אותם באופן הכי אותנטי, לאפשר לשחקנים להביע את עצמם ולא לחסום".

כל אחד מהמשתתפים משתמש באחר למטרותיו

יש להצגה קו נרטיבי?

"העבודה שלנו נבנתה סביב קטעי ליצנות שיצרו נמרוד אייזנברג ובעלי, סנצ'ו-ירון גושן. עשינו המון אימפרוביזציות סביב הנושאים והדמויות – שנבנו לאט לאט תוך כדי התהליך. נוצרו חמישה סיפורים מקבילים, חמש דמויות מקבילות שנעות יחד בחלל אחד, נפגשות לרגע ושוב נפרדות.

"אבל 'קפה בוץ' הוא לא סיפור אלא תמונות מצב, התפתחות של מוטיבים ויזואליים. יש שימוש נרחב בעבודת תנועה, קטעי ליצנות, קטעי וידיאו וגם טקסטים, אבל אין קו עלילה. כל דמות נעה בחלל כשהיא מרוכזת בעצמה ללא התחשבות באחר ומתוך כך מתקבלת תמונה אותנטית של חיים מקבילים כשכל אחד מהמשתתפים משתמש באחר למטרותיו".

די קודר, לא?

"אני לא מנסה לייפות את הדברים או להיות פוליטקלי קורקט. יש כאן בבירור מחאה.החיים והתרבות שלנו בארץ שקועים עמוק בתוך בוץ, שלולית, מדמנה, לא יודעת איך עוד אפשר לקרוא לזה. איזה מדינה בוחרת לתת לקפה שלה שם כמו "קפה בוץ"? אנחנו פותחים את היום בבוץ וזו נקודת המוצא שלנו.

"'קפה בוץ' בשבילי מסמל את הישראליות המחוספסת הגברית-מילואימניקית. הגברים משחקים במלחמה עם כל הבא ליד, נשק חם, סכינים, אופנועים, תותחים. הם נורא נהנים מהמשחקים שלהם. זה בעצם כמו למדוד למי יש הכי ארוך. אחד הגברים בהצגה מת שוב ושוב, אבל תמיד חוזר כי הוא רק ליצן וזה רק משחק. במשחק האמיתי הם לא חוזרים".

ומה עם הקול הנשי?

"הקול הנשי הוא בדיוק מה שחסר כאן. אנרגיה של פיוס ושל השכנת שלום. הקול הנשי נבלע בארץ מול הפגנת הגבריות המחוספסת. יש בהצגה דמות של כלה גדולה שמתכוננת ליום התאלמנותה ומחברת הספד. מעליה מרחפת דמות קטנה של אישה והדמות שלמטה מנסה שוב ושוב לעלות אליה. יש כאן תרבות הנצחה מטורפת של אנדרטאות, הריטואלים הממכרים של המוות שכבר אינו כל כך הרואי כמו בעבר אבל עדיין.

"אבל למרות ההתעסקות בחומרים האלה חשוב לי לציין שאנחנו לא באים מתוך תפיסה קורבנית. להיפך, אנחנו אנשים אופטימיים. המסר שלנו הוא שעדיף לחגוג את החיים במקום להתפלש בבוץ".
 
"קפה בוץ" תעלה ביום שלישי, 8 במרץ 2011 ב-20:00 מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי ובתאריכים נוספים באפריל ובמאי.