רטרוספקטיבה למלחין ישראלי בבוכום

ביום חמישי שעבר התקיים במוזיאון לאמנות של העיר בוכום שבצפון מערב בגרמניה קונצרט ובו חמש יצירות של מלחין ישראלי צעיר -  גלעד הוכמן בן ה-28.

רטרוספקטיבה מיצירות מלחין היא אירוע  די נדיר באולמות הקונצרטים בארץ וגם בארצות אחרות. מדי פעם מנפנף פסטיבל כלשהו ב"מרתון" מיצירות מלחין זה או אחר, אבל זו סוגת בילוי שהולכת ונעלמת. ממרתונים מנהלי מוסדות מוסיקה ופסטיבלים די חוששים. בגרמניה ככל הנראה הדברים נראים אחרת. הדברים לכאורה גם יותר פשוטים.

"לפני שנתיים וחצי," מספר גלעד הוכמן, "נפגשתי עם מנהל מוזיאון בוכום באירוע כלשהו בברלין, אותו מנהל, ד"ר הנס גינטר גילינסקי, גילה עניין ביצירתי, ביקש לשמוע. שלחתי לו דיסק. הדיסק הזה הניב הזמנה ראשונה. כשהמוזיאון בבוכום הציג תערוכה שנושאה היה 'הקיבוץ', הושמעה במעמד הפתיחה היצירה 'וריאציות לכינור סולו'. גילינסקי המנהל מוזיאון עכשווי, על כל ההיבטים של אמנות עכשווית רואה במוזיקה חלק מכלל האמנויות שמוזיאון צריך לתת להן ביטוי".

למה חוששים בדרך כלל מרטרוספקטיבות, או מהקדשת ערב שלם ליצירותיו של מלחין אחד?

"הדברים לא היו כך בעבר. בהיסטוריה של המוזיקה במשך מאות שנים היו קונצרטים שהוקדשו למלחין בודד. המלחין היה איש החצר של אציל ולמעשה ספק המוזיקה הבלעדי, ומאותו רגע שמלחינים יצאו לשוק החופשי ובנו תכניות לקהל הם הציגו את יצירותיהם בערב שלם משלהם כמו מוצרט בסדרת הקונצרטים שלו למנויים בווינה או הקונצרטים הממושכים של בטהובן, גם באותה עיר.

"במאה ה-19 החלו בשילובים של יצירות של מלחינים שונים בני תקופות שונות כמתכון לקונצרט מקובל. בניגוד לתכניות המקובלות הרטרוספקטיבה מאפשרת למאזין לעקוב מקרוב אחרי תהליכי יצירה. מה קרה למלחין משנה מסוימת ועד היום. בקונצרט שלי מדובר על שמונה שנים, התכנית כוללת יצירות משנת 2003 ועד היום.

"אם נחזור לרגע למלחיני הענק של העבר שהופיעו בתכניות ארוכות של יצירותיהם, התגובות של הקהל ובייחוד של העיתונות, לא היו מחמיאות במקרים רבים. מי שקורא היום את מבקרי המוזיקה של אז יכול לחשוב שהמבוקר אינו בטהובן, אלא שטוקהאוזן".

העובדה שהקונצרט הוזמן על ידי מנהל מוזיאון ולא על ידי מנהל אולם קונצרטים, משמעותית?

"ברור לי שמנהל המוזיאון, גילינסקי, מכיר היטב את הקהל שלו. הוא יודע שמדובר בקהל אוהב אמנות, הוא יודע שמדובר בקהל שצורך תרבות חדשה על מכלול היבטיה. הוא גם בחר את היצירות. בשונה מקהל שנע בתוך מוזיאון וכאשר העין שבעה מצפיה בצילום, בפסל, או בתמונה, הצופה נע לעבר המוצג הבא, בקונצרט הקהל דבוק לכסא והמלחין צריך לספק לו חוויה מאתגרת. אני אמור לספק את השילוב שבין הבעה רגשית לאמירה רציונאלית. הקהל המאזין לרצף יכול לזהות מבנים ולעקוב אחרי תהליכים".

מה לדעתך מחפש גילינסקי במוזיקה של הוכמן?

"כל המוזיקה שלי, יושבת על התפר שבין הכתיבה האירופית הקלאסית, לבין המוזיקה היהודית. אני לא מדבר על כליזמר ועל חזנות שהם ביטוי חיצוני מובהק אלא בחומרים יהודים המצויים בעומקה של המוזיקה ובהקשרים יהודיים חוץ מוזיקליים".

גלעד הוכמן וד"ר אנטון מריה קיים, ראש עירית מיינץ  (תצלום: הדוויג ברויכרט).

מהו "יהודי" במוזיקה שאתה מבקש?         

"העניין הוא בהשוואה מול המוזיקה המקובלת המערבית שלהתפתחותה אחראית במידה לא מבוטלת התרבות הנוצרית. המוזיקה היהודית נובעת מן התפילה היהודית, והתפילה היהודית חוצה את הגבולות הגיאוגרפיים  של הקהילות השונות, כי בכולן שמשה המוזיקה צורך בכולן היו טעמי מקרא ובכולן השפה העברית הייתה הבסיס, החוט מהקשר.

"אלו החיבורים שלי ובכל יצירה שלי שיש בה טקסט מושר הוא מושר בעברית ולא חשוב עם המקהלה היא של הולנדים או גרמנים ובהערת אגב, כשזרים שרים את הטקסט בעברית, קל הרבה יותר להבין אותו. ישנם מקורות היצירה, מצד אחד טקסטים של לאה גולדברג או של אלזה לסקר-שילר ומצד אחר, ישנו תמיד התנ"ך. אני ביחסים מצוינים איתו - נשים לצורך השיחה את אלוהים בצד – הספר הזה הוא תיעוד מרשים של חיי בני אדם וגם ספר הנחיות של איך צריך להתנהג".

יש בנגנים המשתתפים בקונצרט גם ישראלים?

"לא הפעם, הפעם כולם נגנים מכאן. כולם מנגנים בתזמורת הסימפונית של בוכום" (בראש התזמורת עומד מנהל מוזיקלי ישראלי, המנצח סטיבן סלואן. י. ש.)

האם כשאתה עובד עם נגן לא ישראלי על יצירה שלך שלטענתך תמיד מחוברת ליהדות, אתה צריך להסביר במה דברים אמורים?

"מצד אחד התשובה יכולה להיות לא, יש לו תווים והוא אמור לנגן מה שכתוב ואם דרושה מעורבות שלי היא יכולה תמיד להישאר במישור הטכני של למה התכוונתי כאן או שם. מצד שני אני נמצא בארץ שבה אין דבר כזה שתלמידים מסיימים את חוק לימודיהם ללא קשר למוזיקה. יש מנגנים, יש שרים, יש קשר שהוא מובנה, מולד, יונקים אותו. נקודת הפתיחה היא ממקום שונה.

"הערב, לפני שהתחלנו בשיחה, עבדתי עם נגן הוויולה שינגן את 'עקדה'. גם אם הוא לא מכיר את הסיפור המקראי בהקשר היהודי שלו, הוא מתחבר לסיפור ההקרבה, אב, בן, מאכלת, הקרבה של חיים למען אידיאל. הדיאלוג הוא מושכל. מתוך מציאת קשרים חוץ מוזיקליים, מתוך קוגניציה תיווצר המוזיקה שלו. אבל זה לא רק הנגן. זו גם השיחה, הדיאלוג שיתנהל עם הקהל לפני הקונצרט. ישנו דיאלוג מילולי לפני המונולוג המוזיקלי. בשיחות מן הסוג הזה אני שומע הרבה אמירות של קהל שמביא את עצמו למצב של הבעת דיעה ולהיות פתוח  ונכון לקבל תגובה".

"אני מאתגר את עצמי בעצם עובדת היותי זר"

בשיחה אחרת שניהלנו פעם אמרת לי שאתה כותב רק להזמנות. נשמע לי מעט מטריד, אני חייב להודות, האם אין אתג ר חיצוני שמדריך את מנוחתך לחבר יצירה גם אם היא לא מוזמנת לביצוע?

"הדחף לחיבור יצירה אינו בהכרח חיצוני. הרצון שלי להלחין משתלב עם הזמנות וכאלה יש לא מעט. מרגע שמגיעה הזמנה אני מאותגר. הנה למשל קנטטה שאני מחבר לפסטיבל בהולנד, יצירה של ארבעים דקות לתזמורת, מקהלה וחזן על טקסט מתוך ספר תהלים. הצורך הפנימי שלי כיוצר נענה לאתגר".

למה אתה חי מחוץ לישראל?

"מה שדחף אותי היה הרצון להתפתח. התפתחות שלמה נוצרת מתוך התבוננות חיצונית. סביבה ישראלית אינה נותנת מספיק תמיכה. וכאמור מספר ההזמנות ליצירות כאן מאפשר לי לחיות מכתיבת מוזיקה, דבר שלמעשה לא קיים בישראל בתחום המוזיקה האמנותית.

"אבל אני נמצא בארץ לפחות ארבע פעמים בכל שנה. תקרא לזה מילוי מצבר, די לי להסתובב בירושלים שם אפילו האבנים מדברות. אנרגיה יצירתית זה ענין פיזי. אני בא, פוגש חברים, משפחה ומטייל. ייתכן שהתשובה לשאלה מצויה גם בגנים, הורי נולדו באירופה ( פריז ואודסה) ועלו ממניעים ציוניים, הנחילו לי תרבות יהודית אבל תרבות ישראלית שבה גדלתי, אינה מובנת מאליה.

"אין לי תשובה ברורה. ברור לי שאני מאתגר את עצמי בעצם עובדת היותי זר, אורח באירופה. וחשוב לי גם לא להרגיש מאד נוח.  מכאן גם ניתן לי להעריך הרבה יותר את העובדה שישראל היא עדיין המקום היחיד שבו אני לא צריך להגדיר את עצמי, כי מחוץ לישראל אין מושג כזה יהודי-ישראלי-ניטראלי. ככל שאני רואה את העתיד שלי הוא חיים על הציר ישראל אירופה".