"החול משמר את הזיכרון של כל תנועה שהייתה עליו"

בין חורשות הגליל ומטעי האבוקדו, שוכן לו קיבוץ געתון ובחצרו, חיה עובדת ויוצרת להקת המחול הקיבוצית ובית הספר למחול. יש שם גם בית קפה חביב "קפה בתנועה", והפוך גדול ועוגיות תוצרת בית  ולרגע קל יותר לקשור את הפסטורליה לאגדה על ברבורים, נסיכות ונסיכים, אבל מה שמתרחש באולם ההופעות החדש (אולם זכרי, על שם רקדן הלהקה המנוח זכרי דגן שנהרג בתאונת דרכים) של להקת המחול הקיבוצית, מרחיק אותי מיד מכל אלה כשמתחיל המופע החדש של רמי באר: "בין קודש לחול".
 
שעון חול שאי אפשר להפוך, הולך ואוזל בקצב קבוע, רוקד דואט עם גופה של הרקדנית הוותיקה רננה רנדי. "הווה מתמשך של קריעה, גרירה, מחיקה ואיחוי. שרידים של חללים ארכיטקטוניים, שהתפרקו אל הנוף הפתוח והפכו חלק ממנו" הסכים לכתוב בתמציתיות באר בתכנייה.
 
כבר 15 שנה שרמי באר (53) משמש המנהל האמנותי של להקת המחול הקיבוצית והכוריאוגרף הראשי שלה. יש בו, ברמי באר, מין תמצית מרוכזת של רצינות ונחישות. והוא עובד, כך לפחות נדמה לי, באופן מדוקדק וחסר מנוחה. ויש בו גם התלהבות פתוחה ופשוטה שאוחזת בו לאור העובדה שעשיתי את כל הדרך מתל אביב כדי לראות את העבודה החדשה מה שפותח את כל הדלתות הנעולות בכפר המחול כולל המשרדים החדשים של הלהקה, העוברים משפיים לגעתון. "לא היה ניהול, לא הייתה תקשורת וזה לא עבד טוב. בוודאי שמעת על כל הצימעס שעשו מזה בעיתונות" מפטיר באר ולא עוצר לרגע.
 
באר נולד למשפחת מוזיקאים בקיבוץ געתון. בגיל מוקדם החל ללמוד צ'לו ובמקביל הצטרף לשיעורי הריתמיקה של מייסדת להקת המחול הקיבוצית, יהודית ארנון. ב-1980 הצטרף ללהקה כרקדן וככוריאוגרף, וב-1996 ירש את תפקידה של ארנון בניהול האמנותי. מאז יצר יותר מ-40 עבודות. וכשאני שואלת אותו מתי הוא נח הוא מתגלגל מצחוק.

 
"בין קודש לחול" (צילום: אורי נבו)

על מה העבודה?
 
"אני לא אוהב לדבר על העבודות שלי כי ברגע שאני סוגר ותוחם את העבודה אני מצמצם את האפשרויות עבור הצופה. וזה מעניין אותי להשאיר אותן רחבות ופתוחות".
 
בוא ננסה
 
"'בין קודש לחול' היא עבודה שמתעסקת בתיחום ושינוי החלל, עבודה שמתעסקת ביחסים בין מספר משתנה של אנשים- דואט, טריו. עבודה שמבקשת לבדוק את הביטוי של גוף האדם באינסוף אפשרויות של החיבור עם הנפש. או עבודה שמדברת על צורה, תוכן, זמן ומקום. לכן אני משתמש בחול. החול משמר את הזכרון של כל תנועה שהיתה עליו. הכל נרשם והופך לשכבות היסטוריות שאפשר לראות אותן בחתך של הקרקע". 
 
אין בך פחד להיות לא מובן בכלל?
 
"אם הייתי חושב שמילים יכולות לבטא את מה שאני עושה בצורה בהירה הייתי בוחר בהן, אבל מחול מייצר שפה מופשטת וזה הקסם שלו וזו הדרך שלי ליצור קומוניקציה. אני לא שואף להעלות פתרונות או לתרגם איזו מציאות לבמה, אלא מעלה בדרך מאוד בלתי ישירה אפשרויות ללכת למחוזות מסוימים, וכל אפשרות שהצופה יכול להתחבר אליה בדרכו הייחודית מספקת מבחינתי. מחול זהו מדיום שכל היופי שלו זאת האפשרות הרחבה לאינטרפטציה אינדבידואלית".
 
מה כן חשוב לך בדיאלוג עם הקהל?

" אני לא מנסה לחנך או לפתור בעיות אבל יחד עם זאת אני כן חושב שבעבודות שלי אני מנסה להתעסק בקיום שלנו פה כבני אדם, כחברה, כאינדיבידואלים מהמקום האוניברסלי. למרות שאני יוצר מתוך הוויה פרטית לגמרי, אני מאמין שיצירה צריכה לדבר מכוח עצמה באופן אוניברסלי.
"אני לא כוריאוגרף שמספר ביצירות שלו סיפור עם תמונות ברורות. עם זאת, אני לא יוצר מחול אבסטרקטי ואני מוצא שהחומרים ביצירות שלי נובעים מדברים שמעסיקים אותי ביחס לקיום שלנו פה, לא כהבאת המציאות לבמה, אלא איזושהי הצבת סימני שאלה או נקודות למחשבה. יש כוח עצום לתנועה ליצור תקשורת בין בני אדם".

אתה שומר אמונים לבלט הקלאסי, ככה מגדלים רקדנים?
 
 "יש לרקדנים כל בוקר שיעור טכניקה, 4-3 פעמים בשבוע זה יהיה בלט קלאסי, ובפעמים האחרות שיעור מודרני. אני עדיין מוצא שהטכניקה הקלאסית היא אמצעי ליצירת רקדן מודע לגופו, ובוודאי אימון טכני שמכין את הרקדן ליום העבודה שלו". 
 

"בין קודש לחול" (צילום: אורי נבו)

מה אתה מחפש ברקדנים שלך?
 
"אני מחפש רקדנים שתנועה היא צורך בשבילם אבל שהיכולת הטכנית קיימת. ובעבודה עם כל רקדן אני מחפש את הדרך היחודית שתביא לידי ביטוי את אותו קול אישי ועוצמה פנימית שיש בכל אחד מהם. לכן התפקידים שלהם בתוך היצירה כל כך שונים בעיני".
 
כמה מקום אתה נותן לרקדנים בתוך תהליך היצירה?
 
"בעבודות הראשונות באתי הרבה יותר החלטי ומתוכנן אבל בשנים האחרונות הרבה יותר מעניין אותי להכנס לסטודיו ולחפש מחוזות ומקומות שאני רוצה להגיע אליהם שלא הייתי בהם בעבר. ואז הרקדנים הם אלה שיכולים להפתיע אותי, לסקרן אותי. בתהליך העבודה אני יודע מה אני מחפש, אני יודע לאן אני רוצה להגיע, אבל בדרך אני שומר את עצמי גמיש ופתוח לשינויים. הרבה פעמים אני מוצא שההפתעות הופכות לרגעים הכי נכונים. בסופו של דבר כשעבודה מגיעה לבמה היא מגיעה סגור ואין מקום לאימפרוביזציה".
 
למרות שהלהקה מופיעה כ-130 פעם בשנה, היא אינה תמיד זוכה לחשיפה לה זוכים יוצרים מהמרכז. מה עושה ללהקה ולך הבידוד הגעתוני?
 
"אני שייך באופן עמוק למקום ולא הרגשתי אף פעם שאני לא יכול לעשות משהו בגלל שאני פה בגעתון, בישראל. במרכז אמנם קורית רוב העשייה התרבותית הישראלית אבל אין סיבה שהיא לא תקרה גם בפריפריה אם כי בהחלט יש התמודדויות שהם יחודיות.

"היתרון והחסרון זה עניין של נקודת הסתכלות", פוסק באר, "המושג  'מבודד' הוא בראש שלנו. ברור שאם הייתי בתל אביב, הזמינות שלי למה שמוצג שם הייתה גבוהה יותר. אני בהחלט לא רואה הכל, אבל אני לא יכול להגיד שאני מנותק, שאני בבועה או לא קשור למציאות. פה יש את האפשרות הממשית להתרכז בעבודה וביצירה באופן אבסולוטי זה נותן שקט ומרחב יצירתי שהוא אחר אני מעריך".

אתה יכול בכלל ליצור במקום אחר?
 
"ודאי שכן, ואני גם עושה את זה. אבל במהות שלי אני זקוק לתנאים שמאפשרים תהליכים ארוכים, ובדרך כלל כשמזמינים כוריאוגרף זה רק לחודש. אני משתדל שיהיה לי זמן לתהליך עבודה, גם עם הרקדנים". 
   
סופג את הדברים
 
אתה מאוד מעורב בכל מה שקורה על הבמה. אתה חתום על הכוריאוגרפיה, עיצוב תאורה, מוזיקה, עיצוב תלבושות, האם זה חלק מתפיסה הוליסטית או חוסר היכולת שלך לשחרר?
 
"לפני שאני מעלה יצירה אני רואה אותה מיד בעיני רוחי בצורה מסוימת. אני מיד יודע איך זה יהיה מואר, ואיך זה יהיה לבוש, וכך אני רוצה לראות את זה, בהיר ומדוייק עד כמה שאני יכול. במשך השנים גם כלי הבמה שלי השתכללו התפתחו. בשבילי לדוגמה התאורה היא כלי רב עוצמה בו אני יכול משתמש באופן שיחדד את הכוונות שלי. יותר מזה, בגלל שמחול זו אמנות חיה אני יכול מחר להכנס לסטודיו ולמצוא פתרון תנועתי יותר נכון או בגד אחר שידגיש את התנועה באופן מדוייק יותר. זהו תהליך שלם שיש בו רמות שונות של אינסופיות בבחירות שאתה עושה, אבל גם תחושה פנימית שכשאני בוחר במשהו זה הדבר הנכון".
 
מאיפה באים הרעיונות ליצירות?
 
"מוזיקה היא מקור השראה מאוד מרכזי עבורי. כשאני שומע מוזיקה אני רואה בעיני רוחי תמונות ותנועה וזה משהו שאני זוכר אותו מגיל מאוד מאוד צעיר היכולת הזו של המוזיקה לקחת אותי למחוזות מאוד מאוד שונים. הרקדנים שלי הם מקור השראה. ארכיטקטורה, מאמר שאני קורא בעיתון, הטבע עצמו, האור הבוהק שנופל עכשיו על ידה של הבחורה בחוץ לעומת הצל על ראשה. הכל נוגע בי. אני כמו ספוג שסופג את הדברים ויום אחד באופן שאי אפשר להסביר הם צפים החוצה".
 
עבור מי אתה יוצר?
 
"כשאני יוצר אני שם את עצמי בתור הצופה הבודד. אני לא חושב על הקהל אם הוא יאהב את זה או לא. אם כי אני לא יכול להגיד שאני מתעלם מזה לגמרי. עם הזמן יש ציפייה שתספק את הסחורה שרגילים לקבל ממך. אני יכול להגיד על העבודה הזו שהיא מאוד שונה מהעבודות האחרונות שעשיתי. אני לא יכול להגיד לך מה תהיה תגובת הקהל הרחב אבל אני גם לא עסוק בזה כשאני יוצר.
 
"בואי לא נשכח שאני עובד בגוף שצריך להתקיים ממכירת כרטיסים מאולמות מלאים. ואנחנו חיים במדינה קטנה שיש לה תקציבים מוגבלים. יש פה דינמיקה מאוד מורכבת שאין עליה תשובה אחת. אני כן יכול לומר שמה שחשוב לי זה לחדש לעצמי, להיות בתהליך של חיפוש. נכון שזו תמיד אי וודאות גדולה, אבל זו גם התשוקה שמניעה אותי".


"בין קודש לחול" (צילום: אורי נבו)
 
היית רוצה להתעלם מכל זה, לא להיות תלוי בקהל, במשווק בתקציב?
 
"בואי נגיד שאני צריך את המצבים האלה שאני יכול להיות במקום הזה. לכן יצירה היא גם אירוע משמח אבל גם מייסר. לא מעניין אותי לעבוד מתוך איזו שגרה או מתכון, ולכן הרבה פעמים אני מטיל על עצמי מגבלות ובתוכן מבקש למצוא איזו חירות מוחלטת".

40 עבודות 30 שנה, אתה לא מתעייף?
 
"זו הווית החיים שלי. אני מוצא את עצמי עסוק ביצירה כל הזמן, הראש שלי והנפש שלי מתנהלים ככה. יש בי סקרנות, כל פעם מחדש, להגיע למחוזות שלא ביקרתי. חשוב לי לחדש לעצמי, להיות בתהליך של חיפוש. נכון שזו תמיד אי וודאות גדולה, אבל זו גם התשוקה שמניעה אותי. תביני, אני לא מרגיש שאני באיזה שהוא מאמץ. זה באמת שייך לקיום המאוד בסיסי שלי מאז שאני זוכר את עצמי".
 
אנחנו נפרדים. כשאני מחכה שהשער הצהוב בכניסה ייפתח אני מסתובבת לאחור כדי לזכור את היופי. ואז, רגע לפני שבאר נעלם לתוך הפסטורליה הסגולה של האביב, אני רואה אותו לרגע, ילד בן ארבע, ב"כיתת רקפת", רוקד לבד בינות לכסאות הקטנים.

"בין קודש לחול" תעלה  ביום חמישי ושישי 28, 29 באפריל 2011 ב-21:00 במרכז סוזן דלל בתל-אביב. לרכישת כרטיסים בטל': 03-5105656

לרכישת כרטיסים