התיאטרון של רומן ויקטיוק בגרסה דקדנטית לסיפורו של אוסקר ויילד
מן המוזר ומן החושני
המחזה "סאלומה", נולד בעת שִבתו של מחברו, אוסקר ויילד בכלא בחורף 1891-92, אבל הנושא התבשל במוחו כבר זמן רב. למעשה מאז ראה בפריז את סאלומה בציוריו של גוסטאב מורו, שהתפרסם אחר-כך בעיקר כמי שהיה מורה של מאטיס ושל רוּאוֹ.
ציור אחד מתוך הסדרה שנקרא "המראֶה", זכה לפרס השנתי בסלון של פריז ו-ויילד חש שיש בציור פוטנציאל דרמטי. הוא הודה שהוא חלם על הדמות המצוירת. הוא לא הסתפק בציורים האלה ופנה לציוריהם של טיציאן, דה וינצ'י ודירר כדי לראות איך הם מציירים "נסיכות מזרחיות". אבל בסופו של דבר הוא נשאר עם הציור של מורו. זה ענה לצרכיו.
אוסקר ויילד עטף את גופה ה"בלתי תמים" של סאלומה במבחר עצום של אבנים יקרות. ויילד האירי, חיבר את המחזה באנגליה בצרפתית בהשפעה של האסכולות הצרפתיות. הוא שלט היטב בשפה ובחר בה כדי להעלות על הבמה "משהו מן המוזר ומן החושני" כפי שהוא כתב במכתב לשחקנית, שרה ברנאר. ויילד לא הסתפק סתם בשפה הצרפתית אלא השתמש בסגנון הייחודי המצויץ של מוריס מטרלינק, שחיבר את "הציפור הכחולה" ואת "פליאס ומליסאנד".
פולחן הגוף
הבמאי הרוסי רומן ויקטיוק משלב בעלילת "סאלומה" את סיפור חייו של אוסקר ויילד בזמן חיבור היצירה - שחזור המשפט שנערך לויילד, על קיום מעשי סדום והפקרות, שהסתיים בעונש של שנתיים מאסר ועבודות פרך.
"שלומית" (תמונת יח"צ)
המחזה המקורי מספר על התאהבותו של הורדוס, בסאלומה (שלומית) בּתָה של אשתו הרודיה, התאהבות שבסופה נאותה סאלומה לרקוד לפני הורדוס את ריקוד שבעת הצעיפים. בתום המחול הארוטי הממושך הזה היא מבקשת את התמורה שעליה סיכמו מראש: את ראשו של יוחנן המטביל על מגש של כסף. הורדוס מחפש דרכי התחמקות ומציע כל תחליף אפשרי אבל היא עומדת על דעתה. לבסוף בלית ברירה מצווה הורדוס על חייליו להביא את ראשו של יוחנן. אחרי שיחה עם הראש היא מנשקת את ראשו של יוחנן המת והמלך מצווה להרגה. סוף.
ויקטיוק כאמור משלב את שני הסיפורים כאשר השחקנים מגלמים את הדמויות בחייו של ויילד ואת גיבורי המחזה, ללא שינוי בתלבושות, כאשר הטקסט הוא המשתנה היחיד.
תיאטרונו של ויקטיוק הוא תיאטרון פיזי מאוד, במרכזו פולחן הגוף, על הבמה שחקנים גברים (למעט שחקנית אחת שמגלמת את דמותה של הרודיה). כל יתר התפקידים, בכללן דמותה של סאלומה, מופקדים בידי שחקנים גברים בתלבושות שמשאירות הרבה גוף חשוף. על הבמה מתקיימים שני אופני התארגנות: העמדה כוריאוגרפית בתנועה מתמדת המאפיינת את כל הקטעים שמקדמים אל עלילה המחזה והתארגנות קפואה של הבמה שבה קהל המקשיב להתנהלות המשפט כנגד אוסקר ויילד.
התוצאה על הבמה היא רצף של תנועה שיש בה הרבה מפולחן הגוף, בעיקר פולחן הגוף הגברי. פרטי התפאורה המזכירים מועדון לילה או קברט של לפני כחמישים שנה, נותרים כמעט ללא שימוש או התייחסות של השחקנים, למעט ניצול פונקציונלי של כסאות ורהיטים אחרים שיושבים עליהם.
המוזיקה לא חוברה במיוחד להפקה, ויקטיוק עושה שימוש רב במוזיקה של שופן ובמוזיקת הטנגו. לרגע אחד, לקראת הסוף הוא נדרש למוזיקה מתוך האופרה באותו שֵם שחיבר ריכרד שטראוס. כלומר המוזיקה היא בתפקיד איורי בלבד.
בסיכומו של דבר בהפקה הזאת קל יותר לדבר על כוריאוגרפיה מאשר על בימוי ועל משחק. מה שמתגלה על הבמה היא קבוצת שחקנים בעלי נוכחות מרשימה שעיקר ההתמקדות היא ביכולותיהם הגופניות הווירטואוזיות.
זהו תיאטרון אחר, תיאטרון של פעם ואולי געגועים לתיאטרון של פעם, מכאן המיקום, מכאן העבודה התנועתית.
"שלומית" (תמונת יח"צ)
הקהל, לפחות במופע שבו אני צפיתי, היה קהל מעריץ שיבוא לכל מופע של ויקטיוק, קהל שמן הסתם מכיר את עבודותיו הקודמות (בכללן את "המשרתות" של ז'אן ז'נה שנחשב לסימן ההיכר המובהק ביותר שלו) ובא להתרפק. בתיאטרון של היום הניחוח של ויקטיוק הוא ניחוח של דקדנטיות.
"סאלומה" תיאטרון רומן ויקטיוק, המשכן לאמנויות הבמה תל אביב, 3 ביוני 2011