ירושלים כמשאת נפש
 
בסופו של הערב הארוך והחד פעמי, ריחפה באוויר שאלה אחת, למה דווקא האופרה "ירושלים"? תשובות יש והן די ברורות.
 
ראש העירייה אמר באופן חד משמעי  שהוא רוצה שהפסטיבל החדש , "פסטיבל האופרה" שהחל לפני שבועיים ובמרכזו הצגת אופרה בבריכת הסולטן (לצד הפקת גדולה במצדה) לא יהיה חד פעמי, או בחזקת אורח לרגע. פסטיבל האופרה הבינלאומי הוא מתנחל רצוי ומבורך, בבחינת "אנחנו על המפה ונִשארים על המפה". לחיזוק דבריו לימד ראש עיריית ירושלים גם את מי שאינם ירושלמים ואינם דוברי לשוננו, את המשפט "בשנה הבאה בירושלים!" 
 
מכאן שהתשובה הברורה: ג'וזפה ורדי, גדול מלחיני האופרות האיטלקיים  בכל הזמנים חיבר אופרה שבנוסחה הצרפתי הוענק לה השם "זֶ'רוּזַאלֶם". מה עוד צריך? רק להעמיד את ההפקה. האופרה הישראלית מגייסת את התזמורת הסימפונית ירושלים, זמרים, מקהלה, נבחרת מעצבים  והמוצר הממותג כבר יעשה את שלו.
 
האופרה "ירושלים" היא עיבוד שעשה ורדי להזמנת האופרה של פריז, לאופרה מוקדמת שלו "הלומברדים במסע הצלב הראשון" שחוברה שנה אחרי "נבוקו". מחבר הליברית המקורית הוא אותו טמיסטוקלה סולרה שחיבר את "נבוקו", החלוקה הפנימית לפרקים נושאיים ולא למערכות זהה גם היא ל"נבוקו" ומובן מאליו שאותה רוח פטריוטית של מרידה בשלטון הזר מצויה גם כאן.


"אופרה ירושלים", צילום: יוסי צבקר
 
ב"נבוקו" האויבים הם הבבלים, ב"הלומברדים" הם נקראים סרצנים. השיר שמלכד את הקהל האיטלקי במחשבה על שחרור מן השלטון האוסטרי הזה היה ב"נבוקו" כמובן פרק שירת העבדים העבריים, אחד הלהיטים הגדולים של ורדי ושל שירת האופרה בכלל. כאן הפרק המקביל נקרא "היום תהיה הארץ הקדושה שלנו" (שלנו, של הצלבנים, כמובן), פרק שהכעיס את השליטים.
 
האופרה שזכתה להצלחה החלקית בשעתה הפכה ארבע שנים מאוחר יותר לאופרה צרפתית שהעלילה בה (מעשה ידיהם של אלפונס רוייה וגוסטב ואאז) שונתה והסיפור מתמקד יותר ברצח מוזמן במערכה הראשונה שגיבוריו מתאחדים במערכה האחרונה לקראת הסוף הטוב: זהות שאולה והדבקת אשמת רצח על קרבן שאינו הרוצח באה לידי פתרונה בארץ הקודש. עלילה המזכירה את "כוחו של גורל", אופרה מאוחרת של ורדי.
 
בנוסחו הצרפתי, למרות הסוף הטוב, ההקשר ההיסטורי גיאוגרפי ממעיט את נוכחות ירושלים. הסיפור נפתח בטולוז, צרפת שנת 1095, נמשך בארץ ישראל, ברמלה ומסתיים בעמק יהושפט, לפני הכניסה לירושלים. גיבור האופרה רוז'ה, האיש הרע של העלילה, מבקש בסוף הסיפור, לראות את ירושלים אבל אינו מגיע אליה. ירושלים באופרה "ירושלים" נשארת בסך הכל משאת נפש. 
 
הסיפור הוא סיפור אהבתם של הלן, בת הרוזן וגסטון. הרוזן הרג את אביו של גסטון במלחמת אזרחים, בקבלת השניים על ידי אביה של הלן יראה גסטון מחילה על ההריגה. אלא שכאן מתערבת דמות נוספת, רוז'ה, אחיו של הרוזן, המאוהב באחייניתו הלן ושוכר רוצח עם הוראות מפורשות להרוג את גסטון האיש על פי מלבושו. אלא שבינתיים הרוזן העניק את אותו מלבוש (מעיל לבן) לגסטון. הרוצח השכיר מתנקש  בהוראת רוז'ה, ברוזן, אחיו של רוז'ה. כשנתפס הרוצח השכיר, הוא מצביע על גסטון כמזמין הרצח וגורם להרשעתו במשפט הכנסייה.
 
הדמויות שנשארו בחיים: הלן המחפשת את גסטון ואפילו הרוזן שניצל מחרבו של המתנקש, מגיעות עם הצלבנים לארץ הקודש. כאן, לאט לאט (במשך שלוש מערכות) תתגלה האמת. רוז'ה, החוטא, הקדים להגיע לארץ הקודש וחי בה כנזיר המכפר על חטאו הקדום. כמובן שהוא פוגש כאן את גסטון, שברח משוביו, נלכד בעזרת התושבים המוסלמים של הארץ, ומוצא את עצמו מועמד להוצאה להורג.

רוז'ה, המגלה את זהותו, מגלה את האמת, את הכתם השחור בעברו, ומאפשר את נישואי האוהבים. הוא, לאחר שהזדהה, מביא לסיום הטוב, מבקש כאמור רק לראות את ירושלים (לא הבנתם? לא נורא!).   


"ירושלים" , מימין:  אירה ברטמן ומשמאל: סקוט פייפר (תמונות יח"צ)
 
רמלה כשכיית חמדה ארכיטקטונית
 
אז איך מעמידים אופרה רבת משתתפים שסיפורה מורכב, נע על צירי זמן ומקום בחלל כמו זה של בריכת הסולטן הסטאטית בירושלים?
 
הפתרון שהציעו המעצבים אלגנטי למדי. תלבושות תקופתיות ( בעיצובם של מוני מדניק ואיריס רטינסקי) גם לגיבורים וגם למקהלה (המקהלה של התזמורת הפילהרמונית של טרנסילבניה, קלוז', רומניה), שנמצאת על הבמה לאורך כל הערב. תפאורה (במבי פרידמן), תאורה (אייל תבורי) ובעיקר וידאו (שי בונדר) שמעלה את העבר ואת המשתתפים הרבים שנמצאים בעלילה לרקע הבמה.
 
העיר רמלה וסביבותיה, שבהן מתרחשת עלילת המערכה השנייה והשלישית, נראית בעיצוב הווידאו של שי בונדר כשכיית חמדה ארכיטקטונית שעשויה להקסים לב כל רואיה ולהביא לתנועת תיירות אדירה מכל העולם.  התזמורת (התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור), על הבמה והדמויות המרכזיות נעות על צירים קבועים מגב הבמה לחזית הבמה, כאשר שחקנים שאינם שרים משלימים חלק מהתמונות הבימתיות, אלה הופקדו בידיו של משה קפטן במאי ההצגה.
 
וכמובן המוזיקה של ורדי. גם בהשוואה ל"נבוקו" שחוברה לפניה, ובוודאי לאופרות שוורדי חיבר אחריה, יש במוזיקה הרבה אפקטים, שירי לכת עתירים בצלילי כלי נשיפה הממלאים את הבמה ומכסים בקלות רבה על כלי הקשת. לכך נוספו שברירי רוח חולפים ששברו את הצליל התזמורתי המלא  במערכות ההגברה.
 
טכנית צוות ההפקה הצליח להתמודד עם האתגרים הרבים שהמקום מעמיד לפניו. מוזיקלית, היו בהפקה הזאת שני גיבורים: אירה ברטמן בתפקיד הלן הייתה מעולה לאורך כל הערב וההפתעה של הערב היא ניקולאי קרנולסקי, זמר בולגרי בתפקיד נציג האפיפיור, האחראי על ביצוע גזרי הדין.
 
סקוט פייפר האמריקני, (המכיר את האתר, מהפקת "לה טרוויאטה" בשנה שעברה) מעניק בתפקיד גסטון גם הוא כמה רגעים דרמטיים מרשימים וכך גם דיוויד דמיאני האיטלקי בתפקיד הרוזן. הישראלים ליליה גרצובה (איזור, בת הלוויה של הלן) פליקס ליבשיץ (ריימונד, בעל האחוזה), נח בריגר בשלושה תפקידים שונים ונמרוד גרינבוים מלאו היטיב את תפקידי האופי. את אכזבת הערב העמיס על כתפיו, זמר הבס האוסטרי קורט רידל, בתפקיד רוז'ה, הדמות המניעה את העלילה.
 
המנצח דיוויד שטרן ניהל את ההפקה ביד רמה, גם אם לעתים קרובות את מלאכת ההשלמה של איך המוזיקה צריכה להישמע עשינו בעזרת הדמיון ובעבודה של תאי המוח האפורים שהשלימו את הצליל התזמורתי שהגיע יותר מפעם אחת לאוזניים כחלקים בפאזל הזקוקים להרכבה.
 
קהל האלפים שיצא את המקום המשיך בוודאי לתהות אם דווקא אופרה שבמקרה נקראת "ירושלים", ושעיקר עלילתה מתרחש ברמלה, ושאינה מן האופרות הגדולות של ורדי היא אמנם ההפקה שראוי שתיחרט בזיכרון הקולקטיבי כיצירה שחנכה את "פסטיבל האופרה" השנתי החדש. התשובה הלא היא כתובה בספר דברי הימים, שעוד ייכתב.    
     
 
האופרה הישראלית: "ירושלים" מאת ורדי, 6 ביוני 2011, בריכת הסולטן, ירושלים, במסגרת פסטיבל ישראל- פסטיבל האופרה הבינלאומי .