קלישאות מחול נעימות

על במת המחול פסטיבל ישראל ראינו את שן ווין, מארי שואינר, אקרם קאן, אוהד נהרין, בילי פורסייט ולפני כשבוע את להקת מרס קנינגהם, אם למנות רק בודדים.  אחרי רשימה כזו היה מוזר מאוד לראות אמש את להקת המחול של דנמרק, ה- DDT , ביצירה של המייסד והכוריאוגרף שלה טים ראשטון. "שירי אהבה" למוזיקה של הרכב ג'אז וזמרת.  
 
כבר בכניסה לאולם ניגן הרכב הג'אז שעל הבמה, צליליו ממלאים את האולם בהבטחה, והרקדנים נעו בה בחופשיות, מבצעים תרגילי  חימום, משוחחים, מתבדחים.  קרוליין  הנדרסון, זמרת יפהפייה בשמלת זהב  בנוסח של מועדון לילה יקר, שרה  מין בלוז אהבה, ולאט הצטרפו הרקדנים ויצרו  סיפורים שונים שעניינם אהבה וזוגות.

זה נראה לא מתוכנן כביכול, ספונטני, יומיומי אך למעשה היה בנוי בצורה מדויקת כאוסף של קלישאות מחול נעימות, מבוצעות היטב, בעליזות מחשידה. 

במשך למעלה משעה לא הפסיקו הרקדנים  להיות אוהבים, בודדים, דחויים או להחליף  כוח ובגדים,  נעים עם המוזיקה, מספרים את המתרחש. 
 
בתכנייה הצהיר  טים ראשטון שהמחול יהיה  בין השאר "מסע חם ורגשי של הפרט בין ריאליזם לקיטש" וקיטש אכן היה שם, בשפע,  ללא רעיון מקורי אחד שיקלקל את השמחה. הכל היה מוכר ובנלי, קצת משעמם, קל וזורם, ולפי תגובות הקהל גם מהנה.
 
רקדנים מצוינים. תאורה בשפע, טוב טעם בתלבושות שגם הן כביכול נון- שלנטיות, ללא מאמץ ניכר לעין להיות חלילה מעניין או מחדש. הריקוד הקיצבי והתוכן חסר היומרות סחפו את הקהל. אחרי שעה באמת התחיל להיות כיף, התרגלתי לריקוד כמו שמתרגלים למוזיקת רקע. אך מוזיקת רקע שומעים  עוד איך שהוא, מה עושים עם ריקוד- רקע?
 
זה היה מופע בידור שנקלע למקום לא לו. לו היו מחלקים בכניסה איזה קוקטייל מרגריטה או רום, עוד הייתי מבינה - יש מסיבה. לא חילקו.
 
להקת המחול של דנמרק, ה- DDT – "שירי אהבה",  15 ביוני 2011, תיאטרון ירושלים במסגרת פסטיבל ישראל 2011.