אלבום שלישי למיכה שטרית הוא סיבה מצוינת לשיחת עומק מקיפה עם טל גורדון, שתפורסם כאן בשני חלקים. האיש, שאלבום עבורו הוא קונספט שלם ולא רק אסופת שירים, מציג מול תעשיית הלהיטים ברגע אלבום שהוא מכלול שלם, יציאה למסע. בתוך השיווק האגרסיבי שמקיף את חיינו הוא מחפש את ההוד וההדר, וכנגד הדם והכיעור הוא מתנחם בטבע שהיה כאן לפנינו ויישאר גם אחר כך.
הגדרה מעודכנת לשירים ארצישראליים
בארבע השנים האחרונות נדד מיכה שטרית עם המופע האקוסטי שלו ברחבי הארץ, ויתכן שזה מה שהוביל אותו לאלבום סולו שלישי המהווה מעין שרטוט של מפת הארץ, מהבחינה הגאוגרפית, התרבותית והשורשית, ומספק, בדרכו, סוג של הגדרה מעודכנת למושג "שירים ארצישראליים". "שלהי קיץ", אלבום הסולו השלישי שלו, בהפקתו המוזיקלית של לואי להב ובהשתתפות ברי סחרוף, רביב גזית, ז`אן ז`אק גולדברג ומיקי הררי, יצא לפני כשבועיים לחנויות.
שטרית עובד עם מוזיקאים שכבר עבד עימם בעבר והקו המוזיקלי שומר על הצבע המאפיין אותו גם באלבומיו הקודמים (במיוחד בשיר כמו "חם חם"), עם דגש על החיבור בין פולק ורוק ישראלי, ויציאות פתאומיות שאותי מענגות במיוחד, בשירים כמו "הכל בשר" (מתוך הסרט "שושלת שוורץ") ו"ציפור השחיתות" בהם נשמע היטב המפגש בין השטריות לסחרופיות.
"אנשים צריכים לחלום כדי למצוא את ההוד וההדר"
- מאיפה מתחיל המסע של אלבום הנדודים והנופים הזה?
"נולדתי בנהריה במקום שקראו לו קריית חוף שבו גרו הישראלים של המעברה האחרונה שם. אחר כך ההורים שלי עברו ליקנעם, עיירת פיתוח, קצת אחרי זכרון. אבל כשאני מדבר על נדודים, הקטע המשמעותי בחיים שלי הוא שעזבתי את הבית בגיל 12 ועברתי לבית ספר חקלאי בנהלל, שם ביליתי את כל הילדות שלי עד גיל 18. החוויה של הנדודים אף פעם לא פסקה מאז. זאת לא חייבת להיות חוויה פיזית, יכולתי גם לשבת בסלון ולצאת למסע. את היציאה הפיזית אני חייב לעצמי כאיש שחי פה. אני חוזר בעצם לבקר שוב בנופים שנסעתי לטייל בהם כשהייתי נער, ואני זוכר את ההתרגשות שהרגשתי אז.
"מאז הגל האחרון של האינתיפאדה, ב-2001, התחיל איזה שפל כללי. כולנו הפכנו להיות מכונסים יותר בבתים שלנו, פתאום פגשנו יותר חברים כי יצאנו פחות, וכל פיצוץ גרם לנו לדאוג יותר לאנשים שאנחנו מכירים, אולי קרה משהו לזה, אולי להוא...
"באותה תקופה התחלתי לנסוע ולהופיע בקטן בכל מקום, והמפגש עם מקומות ואנשים, והטבע והנוף והיופי, גרם לכך שכשהכל היה מלא בדם ובכיעור, פתאום אתה קולט שהארץ היא בעצם נורא סבלנית, ברמה הפיזית, של המקום. של התבור, והגלבוע, והעמק. כולם התכנסו בתוך עצמם אבל המקום פרח באביב למרות הכל, ירדו גשמים, וההתחדשות, היופי הגדול והנפלא שבאמת מקטין את המעשים של האדם, שעשויים או ממתקפה או ממגננה, היופי הזה נותן לך פתאום נקודה אחרת להסתכל על הדברים".
"זה לא שנגמרו הבעיות. יש כאלה שזורקים לי שאלות ציניות: `זהו? העולם יפה פתאום? נגמרו הבעיות פתאום?`. אז לא. תמיד יהיו עניים ועשירים, ומצליחים יותר ומצליחים פחות, אבל הכל כל כך עסוק בלשווק בצורה מכוערת. בעיקר מזון... כאילו שאתה איזה תולעת... אף אחד לא משווק את היופי, רק את המוות. תסתכלי גם על הטלוויזיה, את לא שומעת על דברים שעוסקים בדברים יפים. אף אחד לא מוכר לך הוד והדר.
"אתה צריך ללכת כדי לפגוש את ההוד וההדר. הוא נמצא איפשהוא עמוק. צריך להיות שותף פעיל של זה. האדם צריך לצאת החוצה, לתרום לסובבים אותו ולסביבה שלו, אנשים צריכים לחלום ולדחוף את הדברים קדימה.
"יש דברים שאי אפשר לקנות אותם, ואני חושב שזו הדרך היחידה לשמור על הרוח שלך שתמשיך להיות חופשייה במידה מסוימת. ואני לא מדבר ממקומות של איכות הסביבה וכאלה. זה הרבה יותר מזה, צריך להבין את הדברים האלה במהות".
"עניין אותי המקום של הטרובדור"
שיטרית, איש מילים משובח, פותח את אלבומו עם ביצוע ל"שיר ההד" ("בוקר עלה בהרים הכחולים, טיפסתי נושם בשבילים עתיקים, נולד בי שיר זמר נושן, הו מה כחול, והד לי ענה מהרי הבשן, הו מה כחול, כחול כחול כחול") שמילותיו נכתבו על ידי יעקב שבתאי, פתיחה שמסמנת את אותו קו "ארצישראלי" של האלבום, שממשיך עם "בחיפה מול הים" למילותיו של סלמאן מצאלחה, ועם הפיוט של שלמה אבן גבירול ששר שטרית עם ליאור אלמליח, המוסיף למסע הגאוגרפי גם חיפוש אחר השורשים התרבותיים שלנו.
- פתיחת האלבום עם קאוור היא סוג של הצהרה אמנותית. אתה יכול לפרט את ההצהרה הזו?
"זה סוג של סטייטמנט. זו לא פתיחה של מי שרוצה לבוא ולהפציץ. הטקסט של יעקב שבתאי הוא הגורם המרכזי לבחירה שלי בשיר הזה, והפתיחה הזאת התאימה לאופן שבו אני רוצה לספר את הסיפור. זה גם התאים לי מבחינת ההתעניינות שלי במוזיקת פולק ארצישראלית. הפולק, הבלוז, הקאנטרי והרוק הקלאסי, נולדו מאותו מקום, ועניין אותי לגעת במקום הזה של הפולק, או אם נלך הרבה יותר אחורה, במקום של הטרובדור.
"מבחינת הסיפור של השיר, יש בו הרים, ואדיות, גאיות, האור המתחלף, הטבע, שהוא המקום שלנו. הנוף הארצישראלי שהוא מתאר, נוף נטול אדם למעט המשורר עצמו. התקופה היא אזור שנות החמישים, זאת אומרת מקום טוב להתחיל בו איזה מסע קדימה ואחורה".
למאזינים הקפדניים שישימו לב לעובדה שהמילים ששר שטרית ב"שיר ההד" שונות מעט מהמילים שכתובות בחוברת הטקסטים מצורפת הרגעה: "אני שר את הורסייה מהטקסט שהופיע בתקליט של אריק לביא, אבל בספר `שירי הזמר` של יעקב שבתאי כתובה הורסיה השניה. החלטתי בחוברת לשים את הורסיה הפחות מוכרת. שתיהן שלו ושתיהן טובות".
"השיר של סלמאן הוא הכי חיפה בעיני"
במסגרת שרטוט המפה הישראלית היה חשוב לשטרית להביא גם את הקול הערבי הישראלי שמסמל את המקום ונטוע בו לא פחות מאתנו, אם לא יותר, וזה בא לידי ביטוי דרך השיר השלישי באלבום, "בחיפה מול הים" עליו חתום המשורר הערבי ישראלי סלמאן מצאלחה.
"רציתי לכתוב עליהם, אבל הרגשתי כל פעם שאני מתנשא, כאילו אני מתיימר. לא מצאתי קול פנימי, אבל הוא היה חסר לי. ארקדי הביא לי את הספר של סלמאן, `אחד מכאן`. כשפגשתי את השיר הזה זו הייתה מבחינתי הקלה עצומה. הבנתי שזה השיר שהייתי הכי רוצה לכתוב. הוא כתוב בשפה עברית מדהימה, אתה מרגיש שהמקום טבוע בו ויש הרבה אנשים שירגישו זרים פה לידו מבחינת האותנטיות שלו. הוא חצוב מהמקום הזה, הקול שלו הוא קול של המקום, והוא קול חשוב (אני מדבר על כל המגזר הערבי שחי בארץ ישראל).
זה שיר שסלמאן הקדיש לאמיל חביבי, אינטלקטואל ערבי ישראלי חשוב שכבר איננו, ואני חושב שהוא היה הכי חיפאי שיש. סלמאן עצמו נולד במאג`ר שבגליל וחי היום בירושלים, אבל ככה הוא חש את אמיל ואת חיפה מהביקורים שלו אצל אמיל חביבי, ובאמת הכל מאוחד שם, גם אמיל וגם העיר. גם לי יש זיכרונות חיפאיים מהתקופה שפעלנו בקריות ובחיפה, והכל ישב טוב, הכל נכנס למקום. קיימים עוד כמה שירים על חיפה, יש את `חיפה חיפה` של ברוזה, ואת `חיפה תל אביב` של פוליקר, אבל השיר של סלמאן הוא הכי חיפה בעיני, מהמבט הכי אוהב".
"אפשר לפתוח סניף בשנת שלושת אלפים ומשהו"
תחנת העבר התרבותי במסע נמצאת בשיר מספר שבע, פיוטו של שלמה אבן גבירול "שער פתח דודי", המבוצע בידי שטרית וליאור אלמליח.
"הפיוט עם ליאור הוא סנונית מפרויקט יותר מקיף בנושא של שירת ימי הביניים או שירה יהודית בכלל. יש שם עושר מדהים של כתיבה בת למעלה אלף שנים. יש בזה גם מסר נורא מעודד למי שכותב: אם הוא יכתוב מספיק טוב יכול להיות שהוא יבצע דיאלוג עם אמן כלשהוא מהעתיד... אפשר לפתוח סניף בשנת שלושת אלפים ומשהו... אני מתאר לעצמי שנכתבו הרבה שירים באותה תקופה וחלקם נעלמו, אז כדאי להיות ממש טוב..."
- נדמה שהנגיעה שלך בעבר ובישראליות גרמה גם לך לכתוב בשפה קצת יותר גבוהה בחלק מהטקסטים.
למשל שורה כמו "שולח קנוקנות לאחוז במותנייך, בצל אילנות מצפה לבואך"` מהשיר "שלהי קיץ".
"השפה באה מכל מיני רבדים של העברית, אם זה משירת ימי הביניים או מהשפה של יעקב שבתאי, וודאי שזה השפיע גם עלי, אבל הבחירות שלי במילים באות מחיפוש שהמילים יהדהדו, ו`קנוקנות` במקרה הזה הדהדה. קנוקנות זה מה שהמטפס שולח כדי להיאחז, זה כמו זרועות, ובמקרה הזה הן שייכות לפסיפלורה שצומחת פה בחצר..."
"כיוונתי למי שיש לו געגוע, כמוני"
- הדגשת כבר בכמה כתבות שהאלבום הזה הוא גם סוג של מחווה לאלבומי עבר קלאסיים...
"צפו בי כל מיני אלבומים ששמעתי ואני שומע, כמו `אדם בתוך עצמו` של שלום חנוך, `בדשא אצל אביגדור` של אריק איינשטיין, `תמוז`, תקליטים של בוב דילן, ניל יאנג, אלבומים שנעשו קודם כל כדי לגרום הרבה עונג לעצמך. הקהל כמובן יכול ליהנות מזה אם הוא יזהה את החוויה שאתה עברת.
"מבחינת הצורה חיפשתי את החוויה של אלבום במובנים הקלאסיים, כלומר שאתה מנצל את כל הרוחב שיש לך כדי לספר משהו עם התחלה אמצע וסוף. באופן טבעי, אחרי המבוא של התקליט הראשון והשני, אני מרגיש יותר משוחרר מלחץ של לעשות תקליט שיש בו להיט או שניים ושאר השירים סתם נמצאים שם. כמובן שאני אהיה שמח מאוד אם איזה שיר יהיה להיט היסטרי, אבל כיוונתי למי שיש לו, אני מקווה, איזה געגוע, כמוני.
"קבעתי לי יעדים, והיעדים שלי הם לא להתעשר מהתקליט, אני לא בונה על הצלחות כבירות. יש לי סבלנות לתת לדברים להיבנות. האלבומים הקודמים היו היסודות לקריירת הסולו שלי, ועכשיו אני רואה את הדברים מתוך ההליכה בדרך. זה עוד שלב בדרך. אני בהחלט יכול להרגיש את הרוח של התקליט הרביעי והחמישי".
"אני לא אמן פר-שיר "
- זה מעניין שאתה מדבר על אלבום כמכלול, דווקא בתקופה שבה טוענים שבגלל המחשב או
ה MP3 המוזיקה הולכת לכיוון של שירים בודדים, ולא של אלבומים שלמים...
"אני מבין את הראש הזה, אבל אני חושב שכל האמירות האלה באות מאנשים שחושבים רק שיווק ולא חושבים על הרוח. אני חושב שהם לא קוראים נכון את המציאות. הם קוראים איזה מציאות שיווקית אפשרית בגלל האמצעים הטכנולוגיים, ואני מאמין שיהיה ריבוי של אמנים כאלה של `פר-שיר`, אבל אני חושב שהרוח של האמן תבקש דווקא את החופש.
"היוצרים האמיתיים לא יוכלו לחתוך את הרוח שלהם לחתיכות קטנות, היא צריכה להיות ארוכה ומתמשכת. אני מאמין שגם הקהל יבקש לפגוש עולמות יותר רחבים מעולם של שיר אחד. בגלל זה אני חושב שלאמנים וליוצרים מסוג מסוים עוד יכולה לבוא עדנה. זה כמו ההבדל בין סופרים לתסריטאים. למרות התסריטים והקולנוע יש עדיין עולם שלם של ספרים, ויהיו אמנים שגם לחברות התקליטים יהיה כדאי לעשות להם אלבום מהתחלה עד הסוף.
"נכון, יש אמנים שנודעים בזכות שניים שלושה להיטים בשנה, וזה גם טוב לאמן שמחפש את הדרך הזאת ורוצה להיות אמן פופ תעשייתי ממוסחר, שזה לגיטימי ועל הכיפאק. יש בזה תהילה וכסף וכל מה שצריך, אבל זה בעיקר מתאים לדרך של זמרים מבצעים ולא של יוצרים.
"זמרים נבנים היום דרך הטלוויזיה, דרך פורמטים דוגמת `כוכב נולד`, שיש בו הרבה אמנים מבצעים ומעט אמנים יוצרים. הקהל יכול להזדהות איתם ולאהוב אותם, והם לא יצטרכו יותר משלושה ארבעה להיטים כל שנה כדי לקיים קריירה ארוכה ומפוארת. אלה באמת יוכלו לעבוד ברמה של `פר-שיר` ולכנס פעם בכמה זמן את השירים לאלבום. אבל יהיו אמנים של אלבומים ויהיו גם אמנים של שירים, זה כן. אני בוחר, וכנראה גם מתאים יותר במהותי, לדרך של האלבומים השלמים".
בחלק השני של "שטרית פינת גורדון", שיפורסם כאן בהמשך השבוע יספר שטרית על סיבוב ההופעות המתוכנן וידבר בהרחבה על הצד הפרקטי של האמנות – כיצד אפשר להשתחרר מהתלות בחברות התקליטים אם מתייחסים להשקעה בתקליט כאל סוג של משכנתא.
מיכה שטרית על איחוד הנטשות – פינת גורדון מוקדמת
27/02/2005
:תאריך יצירה
|