אופרה משעשעת

אופרות של היידן הן מצרך נדיר ביותר במחוזותינו, אפילו סדנאות האופרה למיניהן, אינן כוללות את האופרות שלו (הוא חיבר כ-15) בתכניות העבודה שלהן. ככלל - למרות שהיצירות התזמורתיות של היידן, גם לתזמורת מצומצמת יותר, הן במקרים רבים מופת ומלאכת מחשבת שתוצאותיה מענגות את האוזן, משום מה מקומן של אלה הולך ודועך בתפריט המוצע למאזינים בישראל על ידי התזמורות השונות.
 
הקאמרטה הישראלית ירושלים, היא אחת המשמרות את הגחלת. לתזמורת ולמנהלה המוזיקלי היו כוונות לנסות ולהגיע לנגינה ולהקלטה של כל הסימפוניות שלו. רעיון יפה שלא נרחיב עליו כאן, אבל הקשר הוא בכל זאת מעניין, המוזיקה שמספק היידן לאופרה המשעשעת הזאת הוא בחלקים ניכרים היידן סימפוני מובהק, גם אם לא עמוק ביותר.
 
העלילה, על פי מחזה של קרלו  גולדוני, מחשובי המחזאים האיטלקים, עוסקת ברוקח, סֶמפּורניו (ג'יימס אדוארדס) המגדל כאפוטרופוס, בביתו את הצעירה גרילֶטָה,(אגם אנגלרד-סער), ובונה על כך שלימים כשתעמוד על דעתה ותהיה רשאית להחליט, תהיה לרעייתו (זה מזכיר את "הספר מסוויליה", כמובן); אלא שבצעירה מאוהב שוליית הרוקח, מֶנגוֹנֶה (דניאל אוקינקלוס), צעיר שהכנסתו צנועה.
 
יש גם מחזר נוסף לגברת והוא ווֹלפינוֹ (מרי נלסון), צעיר יהיר יותר המושר על ידי זמרת (תפקיד מכנסיים מובהק), בדומה לדמותו של כרובינו ב"נישואי פיגארו". האופרה מעלה את צרותיו של השוליה, את גחמותיהם של שלושת המחזרים ואת תחכומיה הצנועים משהו של הצעירה המחוזרת. כל זאת בשתי מערכות. המערכה השלישית נעלמה ברובה הגדול. מה שנותר הוא לנסות למצוא פתרון מי יזכה בידה. בעל הבית מזמן נוטריון שירשום שטר נישואין, להפתעתו מגיעים שני נוטריונים המנסים לשלב כל אחד את שמו כבעל המיועד.
 
המערכה מסתיימת כשמעשה התרמית מתגלה. במערכה השלישית צצות דמויות חדשות, הטורקים, או בני דמותם, מגיעים. לטורקים היה תפקיד בדרמות המשעשעות של מולייר ("החולה המדומה"), מוצרט ("החטיפה מן ההרמון", "כך עושות כולן"), היידן  ואחרים.

כאן מגיע טורקי לרכוש את תכולת בית המרקחת של סמפרוניו. הטורקים אינם אלא המחזרים המחופשים. סמפרוניו משתכנע בלחצו של פגיון טורקי לוותר על רצונו לשאת את גרילטה. מנגונה וגרילטה, מנצחים בסוף ( איך אפשר אחרת באופרה משעשעת) והמחזרים האחרים מתאכזבים, אבל זו אכזבה של 2 בסולם של 12. לא נורא! 

הקאמרטה הישראלית ירושלים, צילום: יח"צ

השרלילות בדור הזה

את הסיפור (הדהוי משהו) העמידה על במת הקאמרטה יוליה פבזנר בהפקה מעוטת תקציב, דלפק של רוקח, כסא, ערימת עיתונים ותלבושות הנראות כאילו נלקחו מן המלתחה הפרטית של המשתתפים: גלימות שחורות, פיאה ונייר. בנתונים אלה הדבר העיקרי שפבזנר התמקדה בו היה הקצב, לא לתת לרביעיית הזמרים לנוח, הם רצים לתוך הבמה ורצים ממנה, אפילו הרוקח  סמפרוניו, הדמות המבוגרת ברביעייה, מתרוצץ.
 
רביעיית הזמרים כולה לא נדרשה כאן להברקות מוזיקליות ייחודיות וכולם הישראלית ושלושת הבריטים עשו מלאכה נאמנה. כשאגם אנגלרד ואוקינקלוס בלטו עם מעט נקודות יתרון.
 
ראוי לציון גם תרגומו של בני הנדל שמדלג בקלילות מ"איך הפכה אהבתי לזעם, אללי..." ל"השרלילות בדור הזה/ מתעסקות פעם עם זה ופעם עם זה!" את הכותרת מספק הטקסט המקורי בפתיחת המערכה האחרונה  "סאלאמליקה....." 
 
התזמורת, שאוהבת את היידן, ידעה לתת רגעי סולו יפים בכלי הנשיפה, אך החולשה הבולטת הייתה הנכחת יתר של התזמורת. את יפי קולות הזמרים שמענו ברצ'יטטיבים כשהתזמורת השתתקה. התזמורת, בניצוחו של אבנר בירון, נשמעה כנאבקת על הבכורה בהפקה ובאופרה כזכור יש שותפים שווי זכויות...
 
הקאמרטה הישראלית ירושלים - "הרוקח" אופרה מאת היידן, מוזיאון תל אביב 1 ביולי2011 .