בחלק הראשון של אפרים שמיר פינת גורדון, הוא סיפר על המופע החדש שלו עם קלפטר ואולארצ`יק, על ג`מים מזדמנים עם חברי כוורת ועל עבודת תרגום שהוא קורע עליה את התחת בימים אלה (על כל אלה כאן). בחלק השני של הריאיון מתפתחת השיחה לכיוונים אחרים – שמיר מסביר כיצד מלמדים פרפורמנס (ועל התלמיד המצטיין אביב גפן), מעלה זיכרונות מפולניה ומנתח ביושר מדוע הוא לא כל כך מצליח מבחינה מסחרית.
“זה שאלוהים נתן לך כישרון לא אומר שהוא נתן לך ביטחון עצמי”
מלבד כתיבת שירים, הופעות ותרגום ספרו של הוגה הדעות האמריקאי אלן וואטס, אוחז אפרים שמיר כבר שנים רבות בעיסוק נוסף ומעניין, ומלמד פרפורמנס: אמנות ההופעה על במה.
- איך ומה בעצם אתה מלמד?
"לכל אדם יש קסם כלשהו משלו, ורוב האנשים מאבדים את הקסם הזה על הבמה מרוב אימה. תפקידי לשחרר את הקסם שלהם להקסים את הקהל. הקושי העיקרי של אדם בלעמוד על במה הוא פחד במה. זה שאלוהים, נגיד, נתן לך כשרון, זה עוד לא אומר שהוא נתן לך בטחון עצמי. את מכירה את זה שיש המון בחורות יפות שלא מרגישות מבפנים שהן יפות? או למשל אנורקסיות, שבאמת בטוחות שהן שמנות למרות שהן רזות נורא? אותה בעיה קורית עם פחד במה, זה בא מאותו מקום.
"אולי הדוגמה הכי טובה זה אריק איינשטיין ששנים נמנע מלהופיע, כי הוא רוצה לשיר, הוא לא רוצה להופיע. הוא לא אוהב להופיע כי זה כרוך בסיכון. זה קצת כמו שמרגל פוחד להיחשף. זמרים פוחדים שהם יעלו על הבמה ויראו את כל מה הם רוצים להסתיר, את הפחדים שלהם, את הפחד מכשלון, אולי הם לא מספיק יפים בעיני עצמם, אולי הם חוששים שהם לא מדברים מספיק טוב, בקיצור, יש הבדל גדול מאוד בין מה שאדם מרגיש על עצמו מבפנים, מול מה שאנשים שרואים אותם חושבים עליהם. זה כמו אותה אנורקסית שהזכרתי קודם, שבעיני עצמה היא פשוט שמנה ולא יעזור כלום.
"בארצות הברית עשו פעם סקר על מהו הפחד הכי גדול של אנשים, והסתבר שדיבור בציבור, שזה סוג מסוים של להיות על במה, הוא הפחד הכי גדול, גדול יותר אפילו מפחד מוות. זאת אומרת שיש אנשים שמעדיפים לשכב בתוך הארון מאשר להיות אלה שיתנו את ההספד...
יש דרך לטפל בזה ולפתור את זה. לבמה יש חוקים משלה, כמו בכדורגל, וכשאתה עולה על במה, זה לא מקום טוב להסתתר. מאירים אותך בטונה של פנסים, ואתה נמצא על הבמה במעמד של `מתן דוגמה`, כי אנשים רוצים לראות אותך חווה ומתנהג על הבמה כפי שהם היו רוצים לעשות, אבל פוחדים. הם רוצים אותך רהוט, מרגיש נוח, בטוח עם עצמך, נונשלנטי, אותנטי, כמו טבעי. כשהם רואים את זה הם מקבלים את האקסטרה: כי הם לא באים לשמוע אותך שר בלבד, הרי הם יודעים שאתה שר יפה, לשמוע אותך שר הם יכולים גם בבית. במופע הם באים להיות בחברתך. אם חברתך על הבמה נעימה להם, הצלחתך כאמן כפולה ומכופלת, הם רואים אותך פתאום כחמוד או שנון, מדליק או מופנם,זה כמו שאשה רואה בחור ומתאהבת בו".
“ "אביב היה תלמיד טוב"
- איזה אמנים מוכרים לימדת?
"לימדתי בין היתר את אביב גפן בתחילת דרכו, את טיפקס, את החשמליות. את אביב לימדתי כשהוא למד ברימון, והם שכרו אותי לעבוד ספציפית איתו על הגשה והבעה. באותה סדנה היה איתו גם המתופף שהמשיך איתו ל`תעויוט`. אביב היה אז בן שבע עשרה, לפני שהוא עשה תקליטים. עבדנו על כל הדברים שדיברנו עליהם קודם, ואחר כך הוא לקח את זה לאן שלקח.
"הוא היה תלמיד טוב, אבל היום אני מבסוט ממנו במיוחד. לא כל כך אהבתי את המקום שהוא לקח את זה אליו בתקופה הקודמת, בהפגנת הנרקסיזם שלו, אבל לדעתי סטיבן וילסון הזה, מבלקפילד, הרגיע אותו מאוד מאוד. חווית הבלקפילד משפיעה עליו מאוד לטובה בעיני ועכשיו למעשה הוא נמצא במקום שאם הייתי עובד איתו טיפה יותר הייתי מביא אותו אליו: למקום שבו הוא לא צריך להתייהר. כי הייתה לו תקופה שהוא היה עסוק בהצגות, אבל גם ההצגה שלו הצליחה מאוד מאוד כי הוא היה מאוד נועז, והתעוזה היא המאפיין שלו. אני לא יודע אם היא נובעת מאומץ לב או מחוצפה, אבל זה לא משנה.
"אני זוכר שפעם באתי להופעה שלו בלוגוס, וסבתא שלו ואמא שלו וכל המשפחה שלו היו בקהל, וזה קצת קשה להופיע עם סוג אקט כמו שלו כשסבתא שלך יושבת בקהל. הוא אמר לי `מה לעשות? אני מרגיש לא נוח ככה`, ואמרתי לו פשוט ללכת על זה עד הסוף, אבל לא האמנתי שהוא יעז ללכת כמו שהוא הלך – והוא הלך. לזכותו של גפן ייאמר שלא משנה אם מחוצפה, יוהרה או אומץ לב, הוא עשה את הצעד, ולכן הגיע לאן שהגיע.
" לדעתי אביב הוא האמן הישראלי היחידי שחווה את חווית הרוק האותנטית, דרך העבודה שלו עם בלקפילד. לא החרטאבונות, הקרוב ל.. הדומה... הוא עדיין רחוק מלהיות סטאר או מגה סטאר מחוץ לישראל, אבל גם אם הוא לא יהיה, את החוויה הוא חווה באופן ממשי ואותנטי, והוא לעולם לא יחזור להיות כבר מה שהוא היה קודם. הוא לעולם לא יהיה זה שמדבר סתם בגדול, כי לצ`ק הזה יש כיסוי. הקהל הלא ישראלי לא נותן לו שום קרדיט מעבר ליכולת שהוא מציג על הבמה. הם לא מכירים את אבא שלו ואת הדודים שלו, כלום. אם הוא טוב הם יגיבו, זה המצב האמיתי. בישראל יש לו את הילדות האלה שמנפחות לו את האגו. שם אין את זה".
“ " אני לא נותן פרפורמנס של מייקל ג`קסון"
- עכשיו בוא נחזיר את זה אליך: האם אדם יכול להתייחס גם לפרפורמנס של עצמו? הרי כדי ללמד אמן להיות נכון על הבמה אתה נכנס לתהליך שכולל לראות אותו מופיע, לזהות את הקסם המוחבא שלו ולשחרר אותו. נדמה לי שזה אומר שרק לעצמך אתה לא יכול לעשות את זה (לראות את זה מצולם זה לא מרגיש אותו דבר). מהפרפורמנס שלך אתה מרוצה?
"במובנים מסוימים כן ובאחרים פחות. התאוריה שלך די נכונה כי אם ניקח לדוגמא את בלה קרולי, המאמן של נדיה קומנצ`י, אפשר לצאת מנקודת הנחה שהוא לא יודע להתעמל ברמה שלה, אבל הוא יכול להביא אותה לרמה הזאת. כיוון שאני פרפורמר בעצמי, היו לי מכשולים משלי, אבל אני מרוצה מאיפה שאני נמצא וזה מה שחשוב. כי כשאני עולה על הבמה מרוצה זה כבר בסיס.
"הרי יש כל מיני סוגי פרפורמנס. מייקל ג`קסון הוא סוג של פרפורמנס למשל שאני לא יכול לתת, אז אני רוצה להיות דה בסט אפרים שמיר שאפשר. אני בחור גוץ, אני שמן, אני לא דוגמן, לא רקדן, אבל אם אני יכול להיות עם כל זה על הבמה מתוך קבלה ואהבה עצמית, בלי להסתיר דבר, הרי אני לא צריך להכניס את הבטן שלא יראו שאני שמן... אני צריך פשוט לא להיות מוטרד מכלום, רק לעמוד על הבמה ולהיות עסוק בלשיר ולנגן שזה העניין העיקרי שלי".
מסאז` בלב מכוורת
- אפרופו זה שאתה היחיד שלא יכול לראות את המופע של עצמך, לא פעם חשבתי על זה שאני מרחמת קצת למשל על דיוויד בואי, שהוא היחיד שלא יכול לראות מופע של דיויד בואי. או אם לחזור אליך, אתה וששת חבריך לכוורת הם המסכנים היחידים שלעולם לא יכלו לראות מופע של כוורת. אין לכם בקטלוג החוויות משהו שיש כמעט לכל ישראלי מדור מסוים...
"זה נכון, ואני שנים מתוסכל מזה שלא ראיתי הופעה של כוורת. בכל הכנות. זה במובן מסוים מכאיב לי כשאנשים באים אלי עם המבט הזה בעיניים של האהבה וההנאה שהם חוו, ואני לא יכול לחוות את זה במקומם. אבל בזמן האחרון חוויתי פעמיים משהו שהוא מוזר, חדש ומעניין.
"כשהופענו עם `דני, גידי וחברים` בארצות הברית, שרנו איזה שיר של כוורת, וזיכרון כוורת הציף אותי, וחוויתי את אותו סוג הנאה שראיתי על הקהל. זיכרון כוורת כמו עשה לי מסאז` בלב, ופתאום אהבתי את כוורת מאוד. שלשום עשינו חזרה עם אלון ויצחק, עשינו את `פה קבור הכלב`, ולרגע זה היה כל כך מהנה. זה הרגיש לרגע כאילו שהצלחתי לסובב את הראש מספיק מהר כדי להספיק לראות את הפנים של עצמי. הצלחתי להיות לרגע צופה, לשנייה. זה מין סוג של נס כזה. הפנס, הרי, יכול להאיר על כל דבר חוץ מאשר על עצמו".
פולניה על מפת הרוקנרול
- נולדת בפולניה בשם פימה שמוקלר, עלית לארץ בגיל שבע עשרה, ולפי מומה, חווית הלם תרבותי כשעברת מאווירה של רוקנרול בלהקת מחתרת פולנית לשירי ארץ ישראל בקיבוץ. אז קודם כל, נחמד לגלות שלמרות שלנו נדמה שפולניה זה משהו נידח יותר מאתנו, מסתבר שדווקא כשהגעת משם לכאן חווית חזרה של שנות דור אחורה, ודבר שני, גיל שבע עשרה הוא כבר גיל שבו מקועקע עליך מי שאתה. אתה מרגיש איפה שהוא את הזרות מלווה את חייך כמוזיקאי פה?
"במובן מסוים כן. כל הסטנדרטים שלי נוצרו מחוץ לכאן, ומהסטנדרטים האלה יוצא כל היתר. פגשתי לפני כמה ימים את מוטי קירשנבאום, והוא היה בקראקוב, שם הוא עשה סרט תיעודי על ההופעות של בלקפילד. הוא אמר לי: `בואנה, הייתי בשוק מהרמה של הקהל, ומהרמה התרבותית שם באופן כללי. אנחנו בתקופת האבן לעומתם`, וזה מאוד מאוד נכון. הסטנדרטים שגדלתי עליהם בפולניה הם אירופיים, הם לא שונים מהסטנדרטים הבריטיים. לפני שעליתי לארץ ראיתי את מיטב הלהקות האדירות של התקופה. בתקופה שבארץ לא נתנו לביטלס להיכנס, או שהביאו לפה להקות מדרגה ז`, ראיתי בפולניה את הסטונס, את האנימלס, את מי לא. פולניה היא בהחלט מדינה שנמצאת על מפת הרוקנרול.
"בישראל בתקופה ההיא היו מאוד מושפעים ממוזיקה רוסית וצרפתית, שנסונים, נעמי שמר, הגשש החיוור. אירופה לעומת זאת היתה בעלת אוריינטציה אמריקאית ובריטית. הבריטים הושפעו אז מאוד חזק מהאמריקאים, והם השפיעו חזק מאוד על כל מה שמסביב.
"אל תשכחי שהגעתי לארץ בשנת 68. אני זוכר שנכנסתי לחנות תקליטים וראיתי במדף העליון בפינה מציץ תקליט של הנדריקס. ביקשתי מהמוכר שיראה לי את התקליט והוא ענה לי , `אם אתה לא קונה אני לא מראה לך כי אני צריך לטפס לשם, ולהביא סולם וזה... עזוב אותי מהדבר הזה...`. רק בשנים האחרונות ישראל התחברה למציאות, לזירה הבינלאומית בתחום הפופ (כשבפופ אני כולל את כל הסיפור, כולל כל סוגי הרוקנרול, וגם ג`ז)."
"כל הדברים החדשניים נעלמים פה"
- והעובדה שבמציאות התרבותית בארץ היום, מצד אחד יש כמיהה נוסטלגית אדירה שמחזירה המון הרכבי עבר, ומצד שני הרדיו והקהל לא ממש מחבקים מוזיקה חדשה, מה זה אומר?
"זה אומר מה שזה אמר תמיד: אנחנו מדינה קטנה, עם שוק קטן, והכל אצלנו קטן. הבעיה היא לא בקהל אלא בכמות. נגיד שיש בקהל הישראלי כמות מסוימת של אוהבי מוזיקה חדשה או חדשנית או חריגה, בפרופורציה של האחוזים הם מאוד מאוד מצומצמים. מה שבאמריקה נחשב למיעוט, נגיד שני מיליון איש מתוך מאתיים חמישים מליון, באחוזים, פה זה מאתיים איש. מאתיים איש שיש להם את אותן דרישות: הם דורשים תקליט יפה, מושקע, שצורך את אותה השקעה כמו באמריקה, אבל פה, בשביל מאתיים איש, זה לא כדאי, זה לא מחזיר את הכסף, ובגלל זה זה נופל.
"נורה ג`ונס לדוגמא, שהיא לא כוכבת כמו מייקל ג`קסון, בקנה מידה שלנו היתה מוכרת לאלפיים איש והייתה מתרסקת, לא בגלל שהיא לא טובה, אלא כי אנחנו שוק קטן ואין לנו כוח קנייה שיחזיק אותנו באוויר. אז קשה להיות חריג ולעשות בניואנסים. אם אתה רוצה להצליח אתה חייב לעשות מה שצריך כדי להצליח. אם אתה רוצה לבטא את האישיות המיוחדת שלך, או את הזווית המיוחדת שבה אתה רואה את הדברים – אין מי שיחזיק אותה. לכן, כל הדברים החדשניים, שבאים אגב, תמיד, מהצעירים, נעלמים פה, כי או שעוזבים את המקצוע, או שעוברים למיינסטרים".
"הצלחה זה תחום שיש לעבוד בו"
- באיזו מהדרכים אתה בחרת?
"אני אף פעם לא הייתי חריג גדול, אני די מיינסטרים. אני אוהב רוקנרול קלאסי, לא הארדקור, משהו בין פופ לסול לבן. כללית אפשר להגדיר אותי כזמר ישראלי, לא איזה יציאה שיש לשים אותה במוזיאון האמנות".
- בוא נדבר על הצלחה כמשהו שקשור אולי לאישיות אפילו יותר מאשר לכשרון. מי שייכנס למומה ימצא שיש לך רזומה מטורף. הם כתבו שם בין השאר שלמרות הלהיטים הרבים שלך (ביניהם "ערב של יום בהיר", "נכון את יפה", "יותר מסתם אחת", "שיעור מולדת", "חבר בחברת עצמי"`, "רוקד לקול הבנות
", "העולם שמח", "הידעת את הדרך") נראה שלא מיצית את הפוטנציאל האדיר שלך.
"הצלחה זה תחום שיש לעבוד בו. כמו שטניס הוא תחום בספורט, הצלחה היא תחום במוזיקה או בכל דבר אחר. אני אף פעם לא עבדתי בהצלחה, עבדתי במוזיקה. כדי להצליח צריך לעשות את מה שמצליח. צריך לא להתעקש על מה שאתה חושב שטוב, אלא על מה שאנשים חושבים שטוב בשבילך. ארצי, למשל, ענק בתחום ההצלחה, הוא מלך. יהודה פוליקר, היה יכול לעשות רוק בלבד, כמו כשהוא התחיל, אבל הוא ראה שההצלחה היא ביווני, הלך ועשה את זה, ועשה את זה מצוין. הוא חיפש את ההצלחה. אני לא אומר שארצי ופוליקר מוכרים את עצמם, מה שהם אוהבים זה מה שמצליח.
"אני לא יכול לעשות את מה שמצליח כי אני אוהב את מה שאני אוהב, לא את מה שמצליח. לפעמים קורה שמה שאני אוהב זה מה שמצליח, ואז זה נהדר. אולארצ`יק למשל, נורא אוהב מוזיקה שהיא אוף-סנטר, שיש בה טוויסט, שיש בה משהו מיוחד. הוא היה רוצה, בדיוק כמוני, שמה שהוא עושה יצליח, וזה לא שהוא לא יודע לכתוב דברים שמצליחים, הוא הרי עשה את זה, אבל הוא לא יילך ויעשה תרגילים וימכור את עצמו על מנת להצליח.
"אם הייתי רוצה להצליח הייתי עושה שירים הרבה יותר קליטים, הרבה יותר הולמים את העם, אולי אפילו משהו מזרחי. בתקופת הסמבה הייתי עושה סמבה. אני אוהב בלוז, ובלוז זה לא בדיוק מתכון להצלחה. הלהיטים שהיו לי הצליחו למרותי. אבל כל שיר שאני כותב אני כותב מתוך רצון שהוא יצליח. זה לא אידאולוגיה שלי, לא להצליח".
מתרגם ומג`מג`ם – אפרים שמיר פינת גורדון חלק א`
שמיר, קלפטר ואולארצ`יק - מועדי מופעים
01/03/2005
:תאריך יצירה
|