מגיע לבית כנסת וחושב על רוקנרול

"קניתי סיגריה בשקל/ ופגשתי את האיש מהקיוסק/ הוא לא ידע לאן הוא הולך/ הוא רק ידע שהוא ממהר/ אז קניתי שתי סיגריות בשקל/ וידעתי שאני נשאר/ ודיברנו עלייך שעה/ ואיך את מתה לצורה חדשה/ קניתי שלוש סיגריות בשקל/ והאבא של האיש מהקיוסק/ הוא מת, הוא מת, הוא מת/ הוא מת מהסרטן שלו" ("סיגריה בשקל", מילים: שלום גד ורוני כרמל, לחן: שלום גד, שירה: אמיר זוסקוביץ')

בשנת 2000 יצר שלום גד ("סוף המדבר") את "העבד" - פרויקט חד פעמי בו השתתפו, פרט לו, המוזיקאים אלי דראי, אמיר זוסקוביץ' וטלי אלבז, מוזיקאים חילוניים שביצעו שירים שעוסקים באמונה ובדת. כעת הוא חוזר לאותו פרויקט עם "שירי ארץ ישראל", אלבום שני ל"העבד" בהשתתפות האמנים המקוריים ולצדם מוזיקאים נוספים, ביניהם אביב גדג' ("אלג'יר", אחיו הקטן של גד), יוסי בבליקי ודנה בקר, שותפיו מפונצ' ויהוא ירון.

את האלטרנטיבה שמציע שלום גד למה שאתם שומעים ברדיו לא תמצאו בצלילים חורשי אוזניים של גיטרות נוטפות זעם אלא דווקא בפרטים הקטנים הממלאים את הפאזל שיצר ב"שירי ארץ ישראל", אלבום המופץ, נכון להרגע, אינטרנטית בלבד.

נדמה שגד (46) מתמחה בלהגיד בדיוק את אותה מילה שלפניה אנחנו מצליחים לעצור את עצמנו כדי לא להגזים או לעבור, חלילה, את גבול הטעם הטוב, וכך הוא מביא את נקודת המבט כאילו-מובנת-מאליה שלו, חפה מפילטרים מרככים, ומזוככת לרמת כנות שכמותה לא סביר שתמצאו באף שיר שפומפם לכם לאוזניים בזמן האחרון. המוזיקה, בהתאמה, מביאה את הקברט של גד למקומות מצחיקים, מרגשים, עצובים ויפים, בקול הליצן העצוב שלו, ובדרך המוזרה והנוגעת ללב שאפיינה אותו גם בפרויקטים הקודמים שלו.

"הרצון שלי ב'העבד' המקורי היה למצוא מסגרת שבה יהיו שירים שבהם אני לא שר, שהם לא שירים אישיים כאלה", מספר גד, "ובגלל זה גם הלכתי ב'העבד' המקורי על הנושא של שירים דתיים. ניסיתי למצוא אז כיוונים אחרים שאפשר לקחת אליהם טקסטים, ולא בדרך הקלאסית של לקחת פיוטים מהעבר או מקורות מהתנ"ך, אלא בדרך של לנסות להגיד את זה בשפה מודרנית, שפה של היום".

מאיזו נקודת מבט הסתכלת אתה, אז, על הנושא הדתי?

"מנקודת מבט של מישהו שלפעמים מגיע לבית כנסת בשבת וחושב על רוקנרול".

זה קצת מצחיק שאתה מתאר את הפרויקט כ"לא שירים אישיים" כי נדמה לי ש"אישי" זה אחד מהתארים הכי מתאימים בכל מה שנוגע אליך

"השירים עצמם אישיים אבל הם מודולריים. אתה יכול לשים אותם על כל אחד וזה יתאים. זה לא מנקודת מבט של רוקר, או של סינגר סונג רייטר. תמיד אהבתי את הרעיון של לכתוב שירים לאחרים, ובשביל זה אתה צריך למצוא משהו שהאישי שבו יכול להיות אישי לכל אחד. גם ב'העבד' הנוכחי זה פחות או יותר אותו דבר, לא רק במובן שאני שר או לא שר, אלא בכל הרעיון של תקליט נושא שהוא לא תקליט רוק עם אישיות רוק שנמצאת במרכזו ושרה על עצמה ועל החוויות שלה אלא משהו שעובד יותר עם היגיון של מחזמר. הטכניקה היא טכניקה של מחזמר".

מה זה אומר?

"זה אומר שיש נושאים ויש דמויות והדמויות והנושאים משתלבים אחד בשני וההקשרים ביניהם נבדקים מבחינה מוזיקלית וטקסטואלית ומי שכותב את זה נמצא מבחוץ ומספר על זה ולא על עצמו.

"ב'שירי ארץ ישראל' זה התחיל מכותרת. אמרתי, צריך לעשות תקליט שנקרא 'שירי ארץ ישראל' שלא באמת מכיל שירי ארץ ישראל. זה לקחת משהו שכולם מצפים שהוא יהיה דבר אחד ולהוסיף לו רובד חדש. הרעיון בתקליט הזה היה לקחת הרבה שירים קטנטנים שכל אחד מהם מסמל רעיון ישראלי מסוים, ואז לנסות לחבר ביניהם ולהפגיש ביניהם ולהשליך אותם אחד על השני ולראות מה קורה, ובשביל זה צריך כמה זמרים ואורחים ושיהיה שמח..."

                        "העבד" שירי א"י (צילום עטיפה: שרון רז)

"ברגע שמצפים למיתוג ברור נגמרה היצירתיות"

"סליחה אדון אולי יש לך שקל/בשביל הבטן שלי ובשביל אחי/ נישא, ניתן, אולי תמצא קצת לחם/ בשביל הכלב שלי וקצת בשבילי/ אני רעב אני רעב אני רעב/ באמת לא התכוונתי להפריע אבל/ אני רעב אני רעב/ ואתה נראה די שבע/ סליחה אדון אולי יש לך שקל/ שמעתי צלצולים מהכיס שלך"   ("שיר הילדים הרעבים", מילים ולחן: שלום גד, שירה: נוב לב, טליל לב, אורים לב)

הוצאת כשישה אלבומים עד עכשיו, שרואים אור, באופן עקבי, בעיקר ברשת, או לפחות קודם כל ברשת

"כמו בכל עסק, יש רמה של מספרים וכמויות שממנה זה די הגיוני להוציא דברים על פלסטיק ולשים בסופרמרקטים, אבל בקנה מידה קטן למה לטרוח. אני חושב שהקהל שעובר דרך האינטרנט הוא קהל יותר מדויק, קהל שהוא שלך. הקהל החיצוני הוא קהל של השוק, שקונה את מה שאומרים לו שמצליח השבוע. קהל יותר של אופנות או טרנדים, פסיבי יותר. הקהל של הרשת אקטיבי. יותר קטן אבל גם יותר מורגש".

בניגוד למה שמציע שלום גד, "אלטרנטיב" ישראלי הוא בדרך כלל תואר סקסי שמודבק לכל אותם דברים שהיו חיים יפה מאוד גם במיינסטרים לו היה מישהו ממוסד מוציא אותם תחת הלוגו שלו, ולא באמת פלח שמציע אמירה אמנותית שונה.

"לקהל עצמו אין את הפילטרים הצרים שיש למדיות הגדולות ובצדק, כי הן צריכות לבחור כל פעם אחד מתוך מאה", מגיב גד על שאלת השוליים שלי. "'קהל של רדיו' זה לא קהל אחר לעומת 'קהל שלך', אבל זה נכון שברגע שאתה יודע שאתה הולך ישר לשוליים אתה גם יודע שאם אתה לא בודק את הקצוות אתה קצת מפספס את הפוטנציאל של המקום הזה. זה לא חוכמה לדפוק חומות דיסטורשן ולמלמל לעצמך. כשאני אומר 'לבדוק את הקצוות' זה  במובן שזה באמת יתפוצץ לך בפרצוף. אצלי תמיד יש את המתח בין זה שאני רוצה שתוכלי להשמיע את זה לדודה שלך והיא תאהב את זה, ומצד שני שזה יהיה קיצוני".

"אני אגיד לך מה הבעיה שלי עם השוליים בדרך כלל, בואי נעשה שיחה על השוליים", הוא ממשיך. "הבעיה שלי היא שהם עובדים באותה שיטה כמו המיינסטרים, כי הם מצפים למיתוג ברור, וברגע שמצפים למיתוג ברור נגמרה היצירתיות.

"ברגע שאומרים לך 'זה אלקטרוני, זה רעש, עם זה אפשר לרקוד, זה סינגר סונגרייטר רגיש', אתה הולך למיתוג ברור מדי וזה אותו סוג של שטחיות שיש במיינסטרים. ובמיינסטרים יש כאלה שבורחים ממיתוג ברור ובגלל זה הם כל כך טובים. אגב, אני גם אגיד לך שאני אומר את זה בצורה מסויגת, כי אני מאמין שיש מקום למיתוג ברור ולסגנונות מובהקים. יש לזה כוח וצריך להשתמש בזה, אבל צריך כל הזמן לסכן את זה, כל הזמן לתת לך משהו שלא ציפית לו, אני חושב".

שוטף מדרגות כבר שנים

"האמת האמת במדינה מתוקנת, מישהי כמוך/ מזמן הייתה אוהבת אותי/ האמת האמת במדינה מתוקנת/ מישהי כמוך מזמן הייתה יורדת לכאן/ בכל חברה מערבית שמכבדת את עצמה/ היו חופרים אצלי לצידי המיטה/ שתי תעלות זהב נוזלי ושתי תעלות ארבעה סוגי גבינות/ אבל זה לא המצב, זה לא המצב" ("המצב", מילים ולחן שלום גד, שירה אלי דראי, שלום גד, טלי אלבז ואביב גדג')

אז בוא נחזור משם למקום האישי. תמיד נותנים את הדוגמה של תום וייטס, נניח, לעובדה שאי אפשר באמת לאורך זמן להתקיים פה בשוליים קיום שכולל גם כסף ולחיות עם עצמך בכבוד מינימלי. איזה מחיר אתה מרגיש שאתה משלם על הבחירה האמנותית שלך?

"זה השתנה. כשהתחלתי כל הזמן אמרו, 'נו, אפשר לחיות מזה?'. היום כולם יודעים שאם מישהו שואל אותך אם אפשר לחיות מלעשות את המוזיקה שאתה רוצה לעשות סימן שצוחקים לך בפרצוף. היום יש טונה של מוזיקאים ישראלים שאין להם שום בעיה לעבוד בעבודה טובה אחרת ולעשות מוזיקה. זה לא סותר. אתה רוצה להיות כוכב רוק תיסע לאמריקה ותחפש דוד עשיר. אין שום דבר מוזר בלעבוד עבודה אחרת בבוקר ואז להיות מוזיקאי בערב. זה לא המצב האידיאלי אבל זה לא מצב מקולקל".

אז מה העבודת בוקר שלך?

"אני שוטף מדרגות כבר שנים. זה הטרייד מארק שלי".

שאלת פולניה, אבל אחרי כל כך הרבה שנים באותה עבודת בוקר, למה לא לעבור לאחת שמנצלת יותר טוב את כל אותם תאי מוח כל כך מוצלחים שיש לך שם, או לפחות עבודה שמשתמשת בחלקים נוספים של האישיות שלך?

"אני יודע... זאת שאלה טובה. אני שואל את עצמי בעצמי את השאלה הזאת. בדרך כלל יש לי תשובות טובות ובטוחות בעצמן אבל אני חושב שפשוט לא היה לי כוח להיפתח לדברים אחרים. לא יודע. פשוט לא ניסיתי. זה די נינוח, זה שומר על הבריאות, אפשר לעשות מוזיקה. תמיד מציעים לך איזה ג'וב אחר וכשאתה בודק מה יש שם אתה אומר, אוי ואבוי, זה לא באמת כזה טוב כמו שזה נשמע".

אשכרה העבד

"כולנו עבדים, לא?...

למה "העבד", באמת?

"רציתי שם קליט כזה, כמו של להקת רוקנרול מצליחה, כמו 'הג'אם'... אני באמת מסרב לחשוב ששוליים צריכים להיות קשים להבנה ומבאסים ואיטיים ואוטיסטים. אני חושב שהם צריכים להיות קליטים יותר מהמיינסטרים כי במיינסטרים אתה עוד נותן ארבע חמש השמעות לשיר לפני שאתה דוחה אותו, הרי אם משמיעים לך איזה שיר חדש של 'TV ON THE RADIO' את תתני לזה עשרים השמעות עד שתחליטי שאת לא אוהבת את זה, ובשוליים אחרי שלושים שניות את מחליטה. אנחנו צריכים לעבוד יותר קשה כדי ליצור אפקט".

שלום גד, "שירי ארץ ישראל"

אתר האלבום