אייל וייזר ומיכל ויינברג ביצירה ייחודית ועתירת מבע על צעירה ממזרח גרמניה שמתעדת את תהפוכות הזמן
היצירה: סבינה סאובר
בתי הייתה נוהגת לשאול אותי בכל פעם שראינו סרט או הצגה, וכבר בשלב מוקדם של הצפייה האם "זה היה באמת?" ומתוך מגננה אבהית, כנראה, הייתי עונה לה שזה "רק הצגה (או סרט)”. אינני בטוח אם היא התאכזבה או לא אבל לפחות היא המשיכה לצפות בריכוז רב במתרחש שם.
שנים אחר כך ובכל מהלך הזמן שחלף ועם כל הסרטים, ההצגות, מופעי מחול ואופרות שראיתי להנאתי, וגם כמבקר, לא טרדה אותי השאלה הזאת. הרי ידעתי שמדובר ביצירה אמנותית, טובה או לא, שהיא פרי דמיון. גם כשהיה מדובר במציאות, בדרך הדוקומנטריה לסוגיה. נוכחותו של היוצר – גם כשהוא נעדר פיזית – שלטה בתודעתי, והבנתי כי חיים לחוד ובמה לחוד.
והנה, בלי התרעה או אזהרה, הוזמנתי לצפות באולם-המוסך הגדול של תמונע בהצגת תאטרון חדשה, MEIN JERUSALEM, המתוארת כ"מופע של סבינה סאובר”, שלצידו מתקיימת באכסדרת התאטרון גם תערוכת צילומים, ואשר תמצית הביקורת והדיווח עליה להלן מתמקדת בשלוש מלים "אלה הם החיים". לא כמשל או כמראה למציאות על פי הגדרתו של שקספיר ב"המלט" – והמרכיבים האלה קיימים בה - אלא כמהותה של היצירה האמנותית הנחווית באותה שעה של מופע.
כי כן אותה סבינה סאובר היא עצמה היצירה שהקהל מוזמן לצפות בה. ההזמנה, שהיא גם התכנייה, מתארת אותה כ"צלמת ואמנית קונספטואלית ילידת לייפציג, שבראשית פעילותה תיעדה את נפילת חומת ברלין (נובמבר 1989) ולאחר שעברה להתגורר במערב ברלין הוסיפה לבחון את השינויים שחלו באופייה של העיר. עבודתה של סאובר מתעדת את מושגי הזרות והאופן שבו הם באים לידי ביטוי בשינויים שמתחוללים בחייה ובשינויים ההיסטוריים המתחוללים סביבה.
"המדיום המרכזי בו סאובר פועלת הוא הצילום ועבודת הפרפורמנס שתציג בארץ היא הפעם הראשונה בה היא משלבת בין יצירתה כאמנית לעולם הבמה. סאובר ששוהה בארץ כבר שלושה חודשים יצרה קשר עם מוסדות אמנות מרכזיים בירושלים ובתל אביב שנענו לבקשתה לקיים אירוע פרפורמנס שישלב תערוכה מעבודותיה.”
במהלך המופע מתברר כי למעשה מדובר ב"מעין טקס אשכבה המבקש לעמת אותה עם הנקודות המקצועיות והאישיות שלה במסע אחרי שייכות, אחרי התשוקה לחוות את ה"כאן ועכשיו". זהו ערב פרידה של אישה המבקשת להיפרד מעברה ולעבור לקיום ממשי בהווה, לקחת סיכונים, להשאיר מקום לבלתי צפוי ולהתעמת באופן ישיר עם הסובב אותה".
אמנות האשלייה
המופע מתנהל על במה, שהיא יצירה אמנותית בפני עצמה בעיצובו של ינון פרס. קיר עץ גדול שבמרכזו צג גדול שעליו מוקרנים הסרטונים הראשונים שסבינה צילמה במהלך נפילת חומת ברלין, ואחר כך הצילומים השונים שצילמה ואיגדה לפי נושאים וחוויות. קיר העץ הזה כולל דלתות נסתרות שנפתחות והופכות למדפים, חושפות חלונות או פתחים שמתוכם נשלפים אבזרים וקופסאות של תמונות ויומנים. את הפן האמנותי מעשירים התאורה של עומר שיזף ועורך הווידיאו נדב אהרונוביץ'.
עיון מדוקדק בתכנייה מגלה כי סבינה סאובר איננה מופיעה כלל במופע הזה, ודי מהר גם מתברר מדוע, אך לטובת מי שילכו למופע לא אגלה את הסיבה לכך ואסתפק ברמז דק שהיא לא הייתה יכולה להגיע, ובמקומה הפרפורמרית היוצרת היא השחקנית מיכל ויינברג. את המופע כתב וביים אייל וייזר, תחת עינו הדרמטורגית המנוסה של איציק ג'ולי. הצילומים והקונספט הוויזואלי הם של רמי מימון.
שלושת אלה – וייזר, ויינברג ומימון – הצליחו להמשיך את אמנות האשליה – שהרי זו מהות היצירה האמנותית בכללה - שיצרה התכנייה, וגם מי שלא עיין בה לפני תחילת המופע ימצא עצמו נחשף לאחד ההישגים החשובים והמרתקים של הבמה הישראלית, ולא בכדי זה מתרחש בפרינג' שכבר מזמן נטל את ההובלה בכל מה שנוגע לאמירה אמנותית חדשה, עכשווית ובעלת משמעות קיומית.
אייל וייזר כתב טקסט בהיר מאוד, ענייני ו”בלי בולשיט”, שמיכל ויינברג אומרת אותו באנגלית (בתרגום של נתלי פינשטיין וקרן אידה נתן). הבחירה להעלות את ההצגה בשפה זו, לא בגרמנית ולא בעברית, משמעותית מאוד לעצם השאלה המתעוררת כל הזמן ביחס לזהותה ולעצם קיומה של סבינה סאובר, גם אם הפרטים הרבים, המסמכים והצילומים אומרים כי כן.
שלושה הישגים ועוד אחד
וזהו הראשון והחשוב בהישגי יצירתם של וייזר-ויינברג-מימון. הם בראו על הבמה (ובתערוכה) יצור חי אמיתי, יוצר שמבעבע רגשות והתבוננות במתרחש סביבו ובתוכו, ויכולת נדירה לספר, לתאר ולהחיות אותם בעבודתו. כמו הטקסט שכתב כך גם הבימוי של וייזר מדויק מאוד, מותאם לז'אנר של פרפורמנס שהוא למעשה הרצאה מודגמת, שמעת לעת מבליחה לתוכה גם אמנות המשחק.
ההישג השני הוא של רמי מימון שיצר את אלבומי הצילומים המוצגים כך שהם יכולים לשמש עדות אמנותית נאמנה לפרק חיים ולחוויות חברתיות, היסטוריות, אישיות ואינטימיות – צילומים של חלונות, של ציפורנים, של מפגש מפתיע עם אב אחרי עשור של ניתוק, של סיפור אהבה על ציר ברלין-ירושלים וכלה ברגע האישי והדרמטי מכל.
זהו גם הרגע שבו מגיע לשיאו המצמרר של ההישג השלישי של הערב, זה של מיכל ויינברג. במשך שעה, בתלבושת נוחה ועניינית שעיצבה ענבל ליבליך, ויינברג איננה "שחקנית" שנקראה למלא את מקומה של סאובר במופע שלה, אלא היא סאובר עצמה. היא חיה את התום הראשוני, את ההתפכחות משכרון החוויה הברלינאית, את ההתבוננות הבהירה בסובב אותה, את הדיוק הטקסטואלי של היומנים והכיתובים על גבי התמונות, את התקווה, האירוניה, האכזבה, הכאב והייאוש.
שלושת ההישגים האלה, בסיוע המצוין של היוצרים השותפים, מתחברים יחד להישג גדול אף יותר – זה של אמנות הבמה. וכשנגמרת ההצגה המרתקת הזאת אין ברירה אלא להגיד שזה אכן קרה. סבינה סאובר הגיעה להופעה כמובטח.
בשתי מלים: אל תחמיצו.
21/07/2011
:תאריך יצירה
|