בסד הטכניקה הקלאסית

בפתיחה שלוש רקדניות בבגדי גוף אדומים רוקדות לצלילי באך, בכוריאוגרפיה של ויטלי נוביצקי. למופע של מחול קלאסי מקומי  תמיד מתלווה לצפייה חרדה קלה -  האם  הרקדנים יעמדו בזה, האם הטכניקה תהיה ללא רבב?
 
כאשר הבנות הצעירות מתחילות בטריו  קופצני, מיד הביקורת המחמירה לוחשת-  הן לא ביחד, כאילו שה"ביחד" כאיש אחד יש לו איזה ערך מעבר לעולם הבלט והמוזיקה אך עד מהרה הן מתעשתות וההמשך נעים. קרן נוטיק, לאורה ליפקו ומאשה סלקטור עומדות במבחן. הדואט של ויקטוריה אוקונב ופיוטר הלפרין הוא  כבר ליגה אחרת. הם טובים, הכוריאוגרפיה בנויה היטב, זה פה דה דו אלגנטי החוזר  על עצמו בשינויים קלים בסיום הריקוד.
 
היצירה "כאן ועכשיו" למוזיקה עכשווית הוא כבר סיפור אחר.  הבעיה ידועה: יוצרים של בלט קלאסי מנסים להיות עכשוויים אך רק בודדים כמו קניגהם או פורסייט מצליחים להכניע ולשבור את חוקי הבלט לתוך  מבנים חדשים שיש להם משמעות.
 
פיוטר הלפרין הכוריאוגרף עשה כמיטב יכולתו רק שמה שנוצר על הבמה היה חיקוי של מציאות שהיא עצמה כבר חיקוי של מציאות- הדימויים של חתיכות מפתות וגברים מזרי אימה הם שחוקים מדי, הסקסיות כביכול לא עובדת ומתחשק להגיד לרקדנים  נו די, תהיו מה שאתם באמת. אך הם נתונים בסד של טכניקה קלאסית עם כמה גינונים של נוער רחוב, ומה שעצוב יותר - באשליה שזה מה שהקהל רוצה.
 
כן, הם רוקדים יפה, הם בסדר גמור, אך אין רגע אחד של התרחשות אמיתית, מחולית, על הבמה. הכל מנוטרל מהבעה אנושית, מזיכרון אנושי. בריקוד מושקע מאמץ גדול, הוא מדויק וסימטרי וכל אחד ממלא את תפקידו ויש אפילו דמויות כביכול מוכרות, הלקוחות, שוב, מעולם  שרק הייצוג שלו נותר אבל הוא עצמו  כבר נעלם. 
 
ב"גירוי" של ויטאלי נוביצקי חוזר התהליך על  עצמו, עם פחות העמדת פנים, או וולגריות, אך עם אותה בעיה. בבגדים שחורים מסמנים הרקדנים מאבקים ותככים. הם באמת טובים אך עלי משתלטת עצבות על הבזבוז,  על המוחצנות המוחלטת, על איבוד הדרך  שיכולה להוביל ליצירה אמיתית. 
 
אך הדואט האחרון, שוב של הזוג ויקטוריה אוקונב ופיוטר הלפרין חושף פתאום, בתוך הפה דה דו התובעני, רגע אמיתי - כאשר היא ניצבת על הבהונות ורגל אחת עולה לאטיטיוד ישר וגבוה- ושם היא נותרת, ממתינה, בתוך רגע של שקט נדיר, וכאשר היא חוזרת לרקוד משהו אחר נרקם. הקשר בין שני הרקדנים הוא חזק ומעבר לטכניקה, היא קרה ומרוחקת ומשכנעת, והרקדן נענה לאתגר ופתאום הם ממש רוקדים.
 
כאשר בודהה לימד היה בידו מקל גדול, בו היה מכה על ראשו של התלמיד כדי  שיתעורר אל האמת.. אולי צריך מקל כזה כדי שלהקה שלמה תתעורר. 
 
להקת תיאטרון מחול ירושלים מציגה:  ערב של מחול ניאו קלאסי ומודרני. 24 ביולי, מרכז סוזן דלל תל-אביב, במסגרת "מחולוהט".