ההיכל הראשון
 
את הרגעים האלה אני מקווה שאצליח לנצור לזמן ממושך: קהל שכמעט ממלא את כל 2,800 המושבים בהיכל התרבות ע"ש פרדריק מאן בתל אביב , מריע ממושכות לתזמורת לסולן ולמנצח. זהו מראה שלא יחזור.
 
גם אם כל ההבטחות תמומשנה ובאוקטובר 2012 ייפתח היכל התרבות מחדש, מספר המושבים בו יהיה קטן בכמה מאות, צורת הבמה תשתנה, ומי יודע אם האקוסטיקה, ששירתה אותנו נאמנה משך כחמשה וחצי עשורים, תהיה איכותית.  הדוגמה המלווה את הסקפטיות בשורות אלו, אינה פרי דמיונו של הכותב. כל מי שמפנה מבט לבניין הסמוך ל"היכל" - בניין תיאטרון הבימה רואה שהקשר שבין התכנונים וההבטחות למה שניצב שם בפועל הוא קשר רופף, שלא לומר מקרי.
 
היכל התרבות הוא האולם ראשון מסוגו בישראל שנקרא "היכל" והוא אכן היה יחיד במינו, בסגנונו, בתפקיד התרבותי-חברתי שמילא, החל ובעיקר כביתה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית וכלה במופעים מיובאים איכותיים למיניהם, הופעות של אמנים, להקות מחול ותזמורות צמרת מן העולם ועד לפסטיגלים ולכנסים מפלגתיים ועוד.
 
לטעמי, האישי מאוד כמובן, היו בהיכל רגעי קדושה כיאה לשמו. קדושה אמיתית של יוצר המשוחח עם קהלו ועם בוראו, תוך שהוא חושף את מיטבו כמנחת המאמין לאל הטוב הנקרא כאן קהל המאזינים, והמוכן לקבל את המנחה.
 
המנחות הגדולות שהונחו לפתחו של האל כאן היו למשל הסימפוניה התשיעית של מאהלר בניצוחו של לאונרד ברנשטיין; רסיטל יחיד במינו של הפסנתרן אלפרד ברנדל; שולטי ולווין שניצחו כל אחד בזמנו על הסימפוניה השנייה של מאהלר; ג'וליני מנצח על ה"מיסה סולמניס" של בטהובן; רובינשטיין מנגן את הקונצ'רטות של ברהמס; ברנבוים מעניק לקהל האוהב 11 קטעי הדרן לאחר רסיטל ארוך ומאתגר; די פרה וברנבוים מנגנים סונטות לצ'לו של בטהובן; קריפס מנצח על מוזיקה של יוהן שטראוס, מהטה מנצח על "הניצול מוורשה" ועוד ועוד זכרונות.
 
ייחודו של ההיכל נבנה במשך השנים בזכות האירועים שנוצרו בתוכו, חיו לאותם רגעים בתוך מימד הזמן ונקלטו לשנים הרבה בזיכרונותיהם של הצופים היושבים באולם. עם השנים נשחק ייחודו של ההיכל התל אביבי , בייחוד כאשר אולמות קטנים שתפוסתם  נמוכה מ-17% מנפחו בערים ובישובים אחרים של ההיכל, זכו גם הם לשם "היכל". 

 
השתקפויות מחקריות
 
סדרת הקונצרטים האחרונה שמנגנת התזמורת הפילהרמונית באולם, לפני שהיא מעבירה את מפתחות היכל התרבות ל"שיפוצניקים",  מהווה לדידי חתך מעניין של עשייה.
 
הקונצרט נפתח ביצירה חדשה "השתקפויות" של דן יוהס, קונצ'רטו לכינור של בטהובן, וסימפוניה של צ'ייקובסקי. אינני יודע איך זומנו יצירותיהם של צ'ייקובסקי ובטהובן לתכנית אחת דווקא במועד זה, אבל צריך לומר שה"רייטינג" של שני המלחינים היה לאורך שנות פעילותה של התזמורת גבוה מאוד. יצירותיהם של בטהובן וצ'ייקובסקי היו המבוקשות וגם המושמעות ביותר. תכנית שיש בה שני מלחינים פופולריים (בזכות) ויצירה חדשה, מגלמת את הנוסחה שבמסגרתה תזמורת עכשווית מבקשת לפעול.
 
ולעצם הקונצרט. דן יוהס מכנה את יצירתו החדשה "השתקפויות" ועל פי דבריו בתכנייה, הוא מבקש להבליט ביצירה משמעויות שונות למילה האנגלית reflections. מה שנשמע באולם הוא פירוק הצליל התזמורתי המלא ליחידות צליל קטנות, קבוצות כלים מנגנות לעתים רמזים למלודיה, שלעולם אינה מגיעה לכלל השלמה, במיוחד בכלי המיתר, ובקבוצות הכלים האחרות, הרמזים קטנים עוד יותר: צירופי צלילים שזורמים זה אל זה וגם לא תמיד.
 
ההשתקפויות נשמעות כניסיונות מחקריים בתופעת או בחוויה האקוסטית כשהן נטולות, לטעמי לפחות כל מימד רגשי. אולי מרמז יוהס ביצירה לזיכרונות הצלילים שירחפו בחלל ההיכל הריק בזמן שהמוזיקה תיעדר ממנו?
 
צוקרמן במיטבו
 
היצירה השנייה בתכנית היא הקונצ'רטו לכינור של בטהובן. הסולן פנחס צוקרמן  נמצא במיטבו, וצליל כינורו הוא אחד היפים ביותר שניתן לשמוע כיום בעולם "אם לא הַ...." כפי שמקובל לומר היום. צוקרמן, כאחד השותפים הוותיקים בחבורה שבה היו שותפים גם פרלמן וברנבוים, נראה נינוח ומשלים וחוגג עם המנצח את חמישים שנות עבודתו עם התזמורת ואת יום הולדתו ה-75 החל בימים אלה.
 
בסדרה של מחוות גוף תוך כדי נגינה ניהל צוקרמן דיאלוג של חייכנות, חום, והרבה אמפטיה עם זובין מהטה. הוא עצמו ניגן עם התזמורת, כאחד הנגנים. כלומר קול כינורו התמזג עם צליל הכינורות הראשונים וצמח מתוך הנגינה אל קטעי הסולו וכמובן אל הקדנצות המוכרות.
 
בשונה מן הקונצרטים עם ברנבוים לפני כשבועיים, שבהם ניכרו המתח והדריכות שבין הסולן הפסנתרן לבין המנצח, צוקרמן שמח על ההזדמנות לשוב לנגן על במת התזמורת שהוא מכיר מימי נעוריו  והפגין הרבה סימפטיה לחברי התזמורת והעניק להם מתת בצורת צליל מופלא. נגינה זו סחפה את התזמורת לנגינה מוצלחת במיוחד, רצופה בהרבה רגעי של עומק וגילוי מחדש של האוצרות המוזיקליים הרבים שבטהובן הטמין בתווי הקונצ'רטו היחיד שחיבר לכלי זה.
 
את הקונצרט חתמה הסימפוניה הרביעית של צ'ייקובסקי. סימפוניה שברגע  שנופלת ההחלטה על ביצועה, ברור למי שמחליט על הכללתה בתכנית שהוא מצפה לתגובות אוהדות, לסחף של מחיאות כפיים ולהזדהות רגשית עמוקה.
 
למן תרועת הפתיחה דרך העיבודים שחיבר המלחין לשירי עם מאוקראינה ומרוסיה, דרך הפרקים השקטים ועד לבראוורה המפוארת בסוף היצירה, מעמיד צ'ייקובסקי יצירה שהיא כולה רוסיה, על נופיה, על אוכלוסייתה, על צמחייתה ועל המסורת המוזיקלית שלה. כל אלה משמשים ביצירה. 

הנגנים מקבלים קטעי סולו נדיבים וראויים לאזכור ובעיקר להערכה האבובן דוד כרמל, הקלרניתן  רון זלקה, החלילן יוסי ארנהיים ונגן הבסון זאב דורמן על קטעי סולו מעולים.
 
ביצירות אלה של שלהי העידן הרומנטי, חש מהטה בבית והתזמורת עשתה את המיטב והותירה רבים באולם פעורי פה כאומרים "הזאת היא פילהרמוניתנו?!" צלילים שעוד ירבו להדהד בזיכרון, בייחוד ברגעי תוגה על סגירתו של ה"היכל", תופעה ייחודית ביותר בתמונת הנוף המוזיקלי בישראל. 
    
 
התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של זובין מהטה, כנר: פנחס צוקרמן.  30 ביולי 2011, היכל התרבות.