"על התופים יש לי את המלוכה שלי"

את טביעת אצבעותיו החזקות של המתופף מאיר ישראל תוכלו למצוא כמעט בכל צומת משמעותית במוזיקה הישראלית, בין אלבומיו הגדולים של אריק איינשטיין לאלה של שלמה ארצי, שאותו הוא רואה בעשרים וחמש השנים האחרונות על בסיס קבוע, עד ללהקת "תמוז" שבה היה חבר, ולרשימה הכל כך ארוכה של האמנים הישראלים החשובים עימם ניגן שאין אפילו טעם להתחיל לפרט אותה מפאת חוסר המקום.

בימים אלה הוא עסוק גם בהרכב ההופעות החדש שלו וגם ב"יש ימים", אלבום סולו חדש, שלישי במספר, העומד לצאת בקרוב. את העוצמה הגדולה שלו כמתופף מגבה, מן הסתם, גם האישיות הצבעונית והעסיסית שלו, שהצליחה להוביל את השיחה הזו למשהו שמתחיל באלבום, ממשיך במופע, מגיע למאהל המחאה ועד לבעיות מול עיריית תל אביב, בסגנון חופשי ובאנרגיה שבלעדיה לא יכולים כנראה מתופפים להגיע למקומות אליהם הוא הגיע בקריירה הארוכה שלו.

ב-24 באוגוסט תוכלו ליהנות ממנו ב"שבלול ג'אז בנמל", עם הרכב חדש ומשובח שמאלתר ביחד איתו ויוצר בכל פעם מחדש אירוע מוזיקלי חד פעמי של מוזיקאים נפלאים ש"מתפללים ביחד", כהגדרתו.

אז במה נתחיל?

"קודם כל זה האלבום. אחרי 15 שנה הוצאתי אלבום שלישי, 11 שירים, חמישה באנגלית ושישה בעברית. את הכל כתבתי, הלחנתי, ניגנתי, עיבדתי, הקלטתי, מיקססתי, מה שאת רוצה. כמובן שיש הרבה חברים שבאים לבקר אז בכל פעם שבאו לבקר ביקשו לנגן.

"למשל אלונה טוראל שהגיעה אלי סתם לבקר לפני איזה שנתיים ומשהו, השמעתי לה קצת דברים, שמעה אחד מהשירים ואמרה 'תן לי לנגן על זה', אלתרה בוואן טייק ויצא דבר מופלא. היא כאילו פתרה לי איזה מקום שהיה חסר לי בו משהו.

"ככה היה גם עם פיטר רוט שבא עם אריק איינשטיין. עם אריק יש לי דואט באלבום ובפעם השנייה שהוא היה פה להקליט את השיר הוא הביא את פיטר. בא פיטר עם גיטרה והעלה איזה שני טרקים על השיר וזהו, זה נשאר שם. עד שפתאום יום אחד פתחתי את זה, שמתי את הגיטרה שלו בפנים, וזה יצא מופלא. חיים רומנו אותו דבר. יש כאלה מלא הסתובבויות סביב זה של חברים שבאו, שמו והלכו, בלי לדעת אפילו מה קורה עם זה. פיטר רוט, אני חושב, עוד לא שמע את זה אפילו".

מאיר ישראל בפעולה, צילום: באדיבות מאיר ישראל

ההסתובבויות איתך זה לא לגמרי במקרה. זה בכל זאת קשור לעובדה שכבר כמה עשורים אתה יושב בעמדת התופים של לא מעט צמתים חשובים במוזיקה של המקום הזה, ועל הרקע הזה מגיעה שאלת המעבר לפרונט

"לדעתי הפרונט שלי זה התופים ולא הקדימה של השירה. כאילו אני יותר בפרונט בתופים מאשר כשאני שר. ככה אני רואה את זה. אם אני הולך לשיר זה כאילו אני הולך אחורה. על התופים יש לי את המלוכה שלי, במרכאות, אבל בשירה זה משהו צדדי כזה".

אז למה, בכל זאת, לעשות את זה? למה להוציא אלבום שאתה שר בו אם ככה אתה מרגיש?

"כי אני יוצר ואני כותב. אני לא שר כי אני רוצה להיות זמר אלא כי אני יושב בבית באולפן, ואני מקליט, ואין לידי אף זמר שישיר אז אני צריך לשיר כדי להמשיך לעבוד על העיבוד, הרי צריך שירה בשביל העיבוד, ואז אני רואה שזה יוצא טוב ואומר, 'בשביל מה להביא זמר, זה מצוין'.

"הרי מה היה עם אריק? נתתי לו את השיר שיש באלבום לפני שש שנים. צלצלתי אליו, השיר כבר היה גמור אצלי ואמרתי לו שאני חושב שהוא מתאים לו מאוד, שמתי לו בתיבת דואר, אחרי שלוש שעות הוא צלצל ואמר, 'פנטסטי, אחלה שיר, אתה בטוח שאתה רוצה לתת לי את השיר? כי אתה עושה את זה מצוין', ואת יודעת, הרי זה אריק, שיעשה את כל האלבום שלי, אין לי בעיה עם זה, את יודעת... אבל מה שקורה זה שהדברים יוצאים כל כך טוב בבית, לטעמי, שאני לא רואה שום סיבה לא לעשות את זה".

ובכל זאת, במילים שאתה שר יש משהו יותר חשוף מאשר בלתופף, לא? משם אני מנסה להבין את המעבר הזה שלך בין שני הכובעים

"ברור, הרי במילים אני אומר את סיפור החיים שלי ואת המחשבה שלי. יש באלבום גם שירים פוליטיים, שירים שחודרים פנימה, על העיוורון שלנו. שיר שנכתב אחרי רצח רבין כשהבנתי שאנחנו בעיוורון טוטלי ויש שנאה טוטלית בין הצדדים וישר יצא לי שיר. ויש שיר שיצא לי בסערת רגשות אחרי הרצח המזוויע שהיה בקיבוץ נצר כשנרצחה אמא ושני ילדיה, ובשיר הזה שרה איתי גם בתי שהשתתפה גם באלבום הקודם שלי, אז אני מגדיר את זה ככה: אני כתבתי ספר שירים, ובמקרה אני גם מוזיקאי שכותב מוזיקה, אז הוספתי לזה מוזיקה. אבל זה ספר שירים שאומרים משהו. כלומר אם לא הייתי מוזיקאי הייתי מוציא ספר שירים".

ג'אמים עם אורחים מהפייסבוק

עכשיו בוא נוביל את כל זה למופע הקרוב ב"שבלול ג'אז"

"במופע הזה אני בעצם הולך לצד הכי חושפני, הכי אמיתי, הכי רוחני והכי עכשווי שלי. כבר מאמצע שנות השבעים התחלתי לארגן הרכבים שמג'מג'מים ביחד, כלומר מאלתרים: זאת אומרת אנחנו עולים לבמה ומתחילים לנגן מוזיקה שאנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים איתה בכלל.

"זה כמו שאת ואני נפגשים בבית קפה ומנהלים שיחה וזורמים ומפתחים אותה ומדברים – אותו דבר קורה במוזיקה. דרך המוזיקה אנחנו מתפללים ועפים לתוך מקומות, כשאנחנו לא יודעים מה יקרה בשנייה הבאה, פשוט מנגנים ויוצרים את הכל על הבמה.

"המסגרת היא קטעים מקוריים אינסטרומנטליים שלי שלא נכנסים בדרך כלל לאלבומים, אף על פי שאחרי האלבום החדש אני הולך להוציא תקליט אינסטרומנטלי רק בגלל שיש לי חומרים לאיזה עשרה אלבומים מוקלטים כבר שמה הבעיה לעשות סדר ולהוציא אותם, כי הרי כשאתה מוציא דברים אתה משתחרר מהם, וזה מה שקורה בערב הזה". 
  

כשלצדך על הבמה...

"בערב הזה מנגן אריק רודיך בקלידים, 30 שנה לקח לי להביא אותו לבמה. הרי הוא הפסיק להופיע לפני 30 שנה ואני גיליתי אותו כשהוא היה ילד בחולון שניגן באיזה פאב. הבנאדם ישב שם עם פנדר רודס וניגן כל מיני דברים שבסוף התברר לי שהכל שלו, ואז לקחתי אותו תחת חסותי ועשינו עם רביץ ועם דני ליטני את הערב 'בראש אחד' ואז הוא התגלה וראו באמת שיש שם עניין והוא כשרוני, והוא כתב דברים מדהימים כמו המנגינה 'אחרית' שגם עליה נאלתר במופע.

"30 שנה אני אומר לו 'בוא תנגן' ואין לו כוח, עד שיום אחד אני מצלצל אליו לפני כמה חודשים, סתם, באמת סתם, אני אומר לו, 'יאללה, אתה בא לנגן איזה ערב, להיות אורח שלי?', והוא עונה לי 'כן', ככה בפשטות. בא כאורח, כל כך נהנה מהעניין הזה, ואמר לי 'אני רוצה להישאר', ועכשיו יש לנו שני קלידנים, רודיך ו-כפיר צעירי, וערב עם שני קלידנים זה מאוד מעניין.

"מיכה מיכאלי מנגן בס. אנחנו בעצם אחים לנפש ולמקצוע לכל דבר. עם מיכה אני עולה על הבמה, לא מדברים. 35 שנה אנחנו ביחד והוא כמו אחי המוזיקלי. הרי אומרים שתמיד יש חיבור חזק של מתופף ובסיסט, ומיכה הוא החיבור האולטימטיבי שלי. יש לנו גם גיטריסט שגיליתי אותו דרך הפייסבוק. ראיתי הבנאדם כותב, מופיע, ביקשתי שישלח לי לשמוע דברים והופתעתי מהחומרים שהוא כותב. קוראים לו מאיר שטרית, הוא מנגן על כל הכלים, בוזוקי, גיטרות, מה שאת רוצה, והוא נגן פנטסטי ובחור פנטסטי, אין כאלה דברים. הנה, פתאום גיליתי דרך הפייסבוק אחד שהתחברתי אליו, ואני חושב שאלה הדברים היפים.

"ביום רביעי יהיה לנו עוד אורח שהכרתי דרך הפייסבוק, שמו אייל יהב והוא צ'לן שכתב לי שהוא ישמח אם אקשיב לדברים שלו ואגיד את דעתי, זה היה לפני שבוע וחצי, בפייסבוק, והקשבתי, ושמעתי כמה הוא מקורי, ושמעתי שיש שם עניין, הבנאדם יודע מה הוא עושה, והצעתי לו לנגן איתנו ביום רביעי.

"להרכב קוראים 'משו משו'. למה? כי כל פעם שהיינו יורדים מהבמה היינו אומרים, 'היה היום משו משו', וזה נדבק לנו. אז ככה קוראים להרכב. זה בשבלול ג'אז בנמל תל אביב, וזה באמת ערב יוצא דופן של לבוא, להתפלל איתנו ולעוף איתנו. ככה אני רואה את זה. אנחנו לא שרים, אלא אם עושים פתאום איזה ווקליזה של כל מיני דברים, אבל לא שרים טקסטים, אלא ממש הופכים את המקום לבית הכנסת לשעה וחצי, וזה בית הכנסת שלי, שאני הולך אליו ככה פעם בחודש.

"הרי לא עושים את זה בשביל הכסף. אי אפשר להרוויח מזה כסף. אנחנו באים פה פעם בחודש, מרוקנים את ההארד דיסק בראש ויוצאים משם עם איזה ניקיון הגוף. תמיד זה מזכיר לי את ההודים שהולכים ומטהרים את הגוף שלהם בנהרות, ככה אנחנו באים לשם לטהר את הגוף. אם באים כמובן חברים להופעה, כאורחים, אז אני תמיד מעלה מישהו, ונוצרים דברים שלא חשבנו בכלל שיקרו, אז אלה ערבים מאוד מיוחדים".

"אנחנו צריכים פה קצת שפיות"

וקהל בא?

"עם פרסום יש לנו בעיה מול עיריית תל אביב שלא מאפשרת לתלות מודעות, אז בעצם לא מפרסמים את זה, חוץ מהפייסבוק שלי ושל הלהקה, ועכשיו אצלכם, אז קהל לא יודע ולכן קהל לא בא. זה נורא פשוט בדברים האלה, זה אחד ועוד אחד שווה שתיים. וזאת המלחמה שלנו. אנחנו לא מופיעים בקיסריה. כולה שבלול. 70-60 ₪ כרטיס. יש לנו הוצאות, לעשות חזרה, להוביל כלים, אנחנו לא מכסים את ההוצאות אם קהל לא בא וזה לא נעים. אז העירייה צריכה לעזור לנו למצוא פתרון לפרסום הזה שאי אפשר לעשות. מה עושים הלאה, זאת השאלה, וזאת שאלה קשה. לי אין תשובה עליה.

"מצד שני אנחנו רוצים להופיע, ולי יש קטע להחדיר את הדברים התרבותיים, הנכונים, לא לתת לזה לגווע. אני שומר על הלפיד עם האש שזה לא ייכבה לי ושזה יישאר דולק כל הזמן. הרוקנרול כמובן, והעניין הזה של המוזיקה. אני כל הזמן משאיר את זה למעלה שאף אחד לא יכבה את זה. אז אני נלחם שזה יישאר, ומי שנכנס לזה, זאת חוויה רוחנית.

"זה עניין של שפיות תרבותית מוזיקלית. הרי מה קרה במדינה שלנו עם המחאה הזאת, למה זה הגיע, כי איבדו את השפיות. היא הלכה לאיבוד, זה ברור, וקמו החבר'ה, כל הכבוד להם, ואני גם הייתי כמובן בהפגנת השלוש מאות אלף, ואני חושב שהשפיות צריכה לחזור. עם כל העצב על מה שקורה בדרום אני אומר, למה עכשיו? לא יכולתם לחכות קצת? זה לא בא לנו טוב. זה טוב לממשלה ולביבי. איך שזה התחיל אמרתי, הופה, הנה קונספירציה. אבל ברור שזה לא. וכן, אנחנו צריכים פה קצת שפיות, וצריכים לצאת מהעיוורון הזה סוף סוף.

"עכשיו אנשים פוקחים קצת את העיניים. אני, כל השירים שלי זה על העיוורון הזה. זה מטריף לי את השכל. אם היה לי את הכוח לעשות משהו יותר דרסטי ויותר קיצוני מבחינת ההשפעה הייתי עושה, אבל כנראה שאין לי את הכוח".

"משו משו", מאיר ישראל עם כפיר צעירי, אריק רודיך, מיכה מיכאלי ומאיר שטרית יופיעו ביום רביעי, 24
באוגוסט 2011 ב-21:30 במועדון שבלול ג'אז בנמל תל-אביב.  טל': 03-5461891.