"יכולות לחלוף שנים עד שאני מרוצה מהביצוע שלי"
 
את בוריס גילטבורג, זוכה הפרס השני בתחרות רובינשטיין האחרונה, נוכל לשמוע במהלך החודש הקרוב בסדרת הקונצרטים של אגודת ארתור רובינשטיין, שבהם ינגן עם ולצד עמיתיו לזכייה בפרסים השלישי והרביעי  בתחרות. תכניות הקונצרטים יכללו יצירות של היידן, שופן מוצרט וברהמס.
 
את השיחה ניהלנו בשעת בוקר מוקדמת יחסית "חזרתי מארגנטינה ואני עדיין בג'ט לג" ובין ההופעות הקרובות בארבע ערים בישראל יש לו עוד נחיתה ביבשת הרחוקה, הפעם בקנדה.
 
איך היה בארגנטינה? ניגנת להם יצירות דרום אמריקניות?  
 
"ניגנתי קונצרטים ורסיטלים בארבע ערים. ניגנתי יצירות של גריג, ליסט, שופן רחמינוב, הקהל בארגנטינה אוהב את המוזיקה הרומנטית כמו באירופה או כאן. בינתיים לא ניגנתי יצירות של מלחינים מקומיים, אבל העניין עלה. לקראת ביקורים נוספים, אבדוק את הרפרטואר".  
 
כמה זמן אתה משקיע בהכנת רסיטל?
 
"יש יצירות שלוקח המון זמן להכין וללמוד בעל פה. יש יצירות שאתה קולט במהירות (ברסיטלים ברוב כלי הנגינה סולנים מנגנים את כל היצירות מן הזיכרון, כלומר עליהם לשנן מאות דפים של תווים לקראת הקונצרט – י. ש.), יש יצירות שזמן הלימוד הוא ממושך יותר.
 
"אבל בין השינון הטכני ולימוד היצירה ועד לביצוע הטוב, התהליך הוא ארוך. יכולות לחלוף שנים עד שהביצוע הוא טוב כך שאני מרוצה ממנו. ההכנה הזאת אינה מתקיימת רק בחדר בבית, אצל הפסנתר האישי שלך. ההופעה באולם, בנוכחות הקהל היא חלק מתהליך ההבשלה של היצירה. בנגינה מול קהל מתרחשים דברים שאין במקום אחר, ההבשלה מתקדמת הרבה יותר.
 
"יש יצירות שאני חושב שיש לי עוד מה ללמוד עד שאחוש שהביצוע הוא לרצוני. כך למשל  הסונטות המאוחרות של בטהובן או הסונטות של שופן הן פרויקט לחיים וגם כאשר אני מרוצה ממה שאני עושה, הרי כעבור שנה, אני משתנה, דעתי איננה כשהייתה, אני שומע דברים אחרים ולכן אני משתדל לשוב ולנגן יצירות מסוימות בתדירות גבוהה יותר".

בוריס גילטבורג, צילום: יח"צ
 
"היה לי פחד ממוצרט"
 
מהי המוזיקה האהובה עליך?
 
"אני מזוהה עם שתי קבוצות מוזיקה, עם המוזיקה הגרמנית, מבאך ועד ברהמס, ועם המוזיקה הרוסית, רחמנינוב, סקריאבין, שוסטקוביץ'. גם כמאזין אני בעיקר אוהב את המוזיקות האלה. אהבתי מן הפעם הראשונה ששמעתי מוזיקה ווקאלית של באך. במשך השנים גיליתי את המוזיקה של מאהלר, של וגנר - אותו גיליתי בתיכון - של שוסטקוביץ'. זה במוזיקה הסימפונית. גם באופרות אני מעדיף את המלחינים הרוסיים והגרמניים. מבין האופרות האיטלקיות אני מעדיף את פוצ'יני. מלחינים אחרים מדברים אלי פחות".
 
היית רוצה לחיות בתקופה אחרת, קרובה יותר לזמן חיבור היצירות הגרמניות שאתה אוהב למשל?
 
"לא. אני מרגיש בסדר בתקופה הזאת. בוודאי שאילו ניתן היה לשמוע איך באך מנגן את היצירות שלו זה היה נפלא. זה רק חלום. אני חי בתקופה מאוד עשירה והמאות האלה שאני חי בהן מרתקות. את העבר אני שומע בהקלטות של פסנתרני הדורות הקודמים. בזכות טכניקת ההקלטה הישנה, מיקרופונים קרובים מאוד לפסנתר אני יכול לשמוע ולחוש בנוכחותו של למשל ארתור רובינשטיין, פסנתרן שאני מעריץ".
 
כמה הופעות יש לך במשך שנה?
 
"40 עד 55. זהו מספר סביר. הוא גם מאפשר לי להכין יצירות חדשות לרסיטלים ואני אוהב להחליף ולגוון את הרפרטואר שלי".
 
בשלוש התכניות הקרובות שלך בארץ יש יצירות שהיית רוצה להרחיב עליהן את הדיבור, לקראת הופעותיך?

"את מוצרט, שאנגן בסדרה של אגודת רובינשטיין ובסדרה עם תזמורת ראשון לציון, למדתי להכיר לא מזמן יחסית. עד שהתחלתי לנגן אותו בפומבי, היה לי פחד ממוצרט. המון זמן חלף עד שהגעתי אליו. כיום אני יודע שזו המוזיקה שעושה טוב ללב. כשאני מתאמן בנגינת מוצרט, אני יודע שהוא מייצר מצב רוח טוב. יש משהו מרפא במוזיקה שלו.
 
"עוד אני מנגן את הקונצ'רטו של היידן, שבדרך כלל נחשב ליצירת תלמידים וסטודנטים . יצירה כייפית. תמיד טוב לחזור ולהרגיש שאתה בן 14 או 16. את שופן אני אוהב.
 
"יש משהו מעניין  כאשר משווים יצירות של אותו מלחין המושמעות ברסיטל או בקונצ'רטו עם תזמורת. ברסיטל אתה מנגן לבד ערב שלם, לפעמים שעה וחצי ויותר. בקונצ'רטו אתה מנגן נטו פחות מעשרים דקות לפעמים (בחלק מהזמן התזמורת מנגנת ללא הסולן) ובכל זאת ההתרגשות גדולה.
 
"המלחין בקונצ'רטו מצליח לדחוס את עצמו, את כל מה שיש לו להגיד למסגרת זמן קצרה יותר ונוקשה יותר והוא במיטבו בתהליך הדחיסה מלחינים הצליחו להניח את כל הביצים של נגינה פסנתרנית בסל אחד. בנוסף לכך בהופעה עם תזמורת יש יסוד נוסף והוא  השואו, המופע, הקהל מגיב אחרת לנגינה עם תזמורת".