ממלחמה למלחמה
 
"והשד נכנס באבי אבי אבות אבותיך ועכשיו אתה לוקח את השד/ ועושה לו ככה יפה בעיניים והשד מתחיל לפחד"("מול מזוודות פתוחות, בדרך לפוקלאנד", מילים ולחן: יוסי בבליקי)

את הלב של יוסי בבליקי ("פונצ'") תרגישו פועם כבר מהצליל הראשון של "האגרוף, שירי אהבה" אלבום הסולו החדש שלו, שממחיש גם בשמו את החיבור הזה שמגלם בבליקי כיוצר, ומן הסתם גם כאדם, בין פגיעות לכוח, בין נחישות לספק, בין מתיקות המילים הנמזגות לתוך כמה משירי האהבה היפים ביותר של העת האחרונה, לחיוך התלוי, עקום, בצידי הפה.

"הסיפור הבסיסי של 'האגרוף', הרעיון של הפרויקט הזה הוא סיפור שקרה באמת", מספר בבליקי, "והתרחש במלחמת לבנון הראשונה או קצת אחריה. בן דוד של אחד מהחברים היותר טובים שיש לי בחיים, דוד דנציגר, היה סרן או רב סרן בתותחנים, ואחרי שירות ארוך בלבנון הוא השתחרר וחיפש את המקום הכי רחוק מתרבות המלחמה ומהכוחנות הישראלית שהייתה אז, ועכשיו כבר הרי כלום לא נשאר מזה...

"הוא רצה לעזוב את הארץ למקום שבו יש רועי צאן שלווים שחיים בטבע והכל מאוד רגוע ושליו ולא לחוץ, ובעיקר מקום שבו הוא יוכל לשים את הרובה בסליק. מישהו סיפר לו על אי באוקיינוס האטלנטי שנקרא פוקלנד. אי קטן יחסית שהכל בו מאוד הפוך ומהופך מהמציאות של מלחמה ומאבקים, באמת אי של רועי צאן ודייגים ולא יותר מזה, והוא לקח את המזוודות שלו, והגיע לשם בלילה שבו התחילה מלחמת פוקלנד..."

"אין מה לעשות, המציאות יודעת לספר את הסיפורים הכי חזקים. זה היה סיפור שהתגלגל הרבה אצלנו בחבר'ה, וידעתי אז, כששמעתי את הסיפור, שאני חייב לעשות עם זה משהו. זה דיבר אליי ברמות מאוד עמוקות ומאוד רחבות של ההוויה שלי, של החלומות שלי, של הקסם והדחייה שהיו לי מהתרבות הישראלית בתור בחור צעיר שמסתובב בתל אביב אחרי שלוש שנים בצבא".

מאיפה אתה באמת במקור?

"במקור תל אביבי, כנגד כל הסיכויים. לא בת ים ולא חולון ("אני מאוהב בבחורה מבת ים" – ט.ג.). תל אביבי, וחי בתל אביב 46 שנים, חוץ מאיזה גיחות לטובת צבא הגנה לישראל, או טיולים בחו"ל".

בסוף עוד תגיד לי שאתה צפוני, לא סתם תל אביבי...

"לא רחוק, איזור העירייה, ויצמן. זה היה מקום מקסים. היו לי מאחורי הבית שדות שהתמשכו כמעט עד העירייה ומולנו היה מקום מלא פרחים, והייתה לי את הפריבילגיה הזאת שהייתה רק לתל אביבים, שיכולת ללכת לסרט, דבר שהיה רק לתל אביבים, ויכולת לאכול המבורגר, דבר שהיה רק לתל אביבים, אבל יכולת גם לראות המון ירוק מול העיניים, שדות מלאים בחרציות, פרגים, סרפדים, ככה שבאמת היום כשאומרים 'ילד אורבני', איפה... טוב, אנחנו מדברים הרבה שנים אחורה".

"ירד מעט מדי גשם בחמש השנים האחרונות/ והמחירים עלו – אבוקדו ב-42 שקל לקילו/ והעיתונים היו רעים/ (שקרים רעים בעמודים הראשונים)/ אבל בכל פעם שדיברנו באמת/ בכל פעם שדיברנו אמת/ בכל פעם שנזכרנו מי אנחנו באמת/ גשם/ זו הייתה הנחמה שלנו/ גשם/ זו הייתה הנחמה שלנו" ("גשם תשס"ט", מילים ולחן: יוסי בבליקי)

המון שנים אתה בעצם מסתובב עם הסיפור המקורי הזה שהתניע את "האגרוף" עד שאתה מוציא את האלבום

"המון. הסיפור הזה היה נקודת המוצא של פרויקט שחשבתי שיהיה 'הפרויקט הישראלי הגדול שלי' וקראתי לו אז 'האגרוף', והדברים התגלגלו כך שכשהתחלתי לעבוד על השירים עם אמיר צורף, זה התגלגל בסופו של דבר ל'אלבום המצעדים', אלבום הסולו הראשון שעשיתי, וכשהוא יצא זה מאוד סיפק אותי. הבנתי שזה הגלגול של מה שאז התחלתי לעשות עם 'האגרוף'.

"לפני שלוש שנים קניתי מחברת חדשה, וישבתי פה במרפסת ברחוב רש"י וכתבתי שירים לאיזה ספר שירה או שירים שחשבתי להוציא, לא ידעתי לאן זה הולך אבל יש את התקופות האלה שאתה פשוט כותב וכותב ולאן שזה הולך אתה הולך, וכשהמחברת התחילה להתמלא בשירים ראיתי שם איזה מין אח גדול ומבוגר של 'האגרוף' ההוא, שהוא בעצם בא מאיזו שיחה איתו במשך שנים.

"אפשר להגיד באופן גס שהחלק הראשון, 'האגרוף, שירי אהבה', מבוסס רובו על השירים של 'האגרוף' ההוא מפעם, הסיפור של ההוא שנסע לפוקלנד שניסיתי לטוות סביבו את אותו 'אלבום ישראלי', מה שנקרא, והחלק השני, 'מזכרות מתל אביב הכבושה', הוא כבר יותר מכאן ועכשיו, מתל אביב של היום, מאיך שזה מתבטא, לפחות לטעמי, בתקופה שלנו ובעידן שלנו".

"כל הפעמים שאמרו לי: אלה החיים/ זאת המציאות/ תסתכל/ והייתי צריך לעצום את עיניי/ הייתי צריך לעצום את עיניי/ הייתי צריך לעצום את עיניי/ ואחר כך לפתוח/ ולחייך/ הם לא היו באמת/ אנחנו לא היינו באמת/ אני לא עבדתי באמת/ את לא ישנת באמת/ ואחרי הכל שנינו נשארים"("כל הפעמים שאמרו לי", מילים ולחן: יוסי בבליקי)

גם תהליך היצירה של האלבום לא עבר את הדרך ה"רגילה" שעוברים אלבומים

"כשהתקדמתי בתוך אותה מחברת שירים וחשבתי מה אני עושה פה עם כל הערמת שירים הזאת של 'האגרוף' מפעם ו'האגרוף' מעכשיו, התקשר אליי משה מזרחי, שהוא הבוקר של ה'אוזן בר', ואמר לי שפותחים מקום חדש ליד הבית שלי והוא מאוד רוצה שאעשה שם משהו, וקיבלתי בעצם איזה סוג של מלגה מ'האוזן השלישית', שזה אומר שפעם בחודש אני יכול לקבל תאריך קבוע להופעה, זה היה כל יום שלישי הראשון של החודש, ובהופעה הזאת אני בונה את האלבום החדש.

"הדיל היה שאני מקבל חצי שנה של הופעות, בלי פונצ', שירים חדשים, בלי שאלות של יבוא קהל או לא יבוא קהל, חצי שנה של הופעות ריקות שתהיה סדנת עבודה מאוד מעניינת, ובעוד חצי שנה אני נותן בתמורה מסיבת השקה גדולה ויפה, עם איזה 'פסטיפונצ'' גדול וחזק ויפה, שהאמת היא שאולי פונצ' מעולם לא הייתה איזה להיט גדול פה בארץ, אבל זה ידוע שההשקות שלנו הן דבר שהוא טוב מאוד..."

הם עמדו בתנאים

"אז הם עמדו בתנאים, ואני לא... הצטברה ערמה של איזה 35 שירים, כמו איזה אופרת רוק אבל הכל שם היה מדי חום ושחור בשביל לקרוא לזה אופרה, וחצי שנה רק לקח לנו לבחור את השירים, כי הייתה גם החלטה שלא לוקחים מפיק, אלא שבועז כהן, אלי שאולי ואני מנגנים סשנים, לייב, בלי יותר מדי הפקה או איפור.

"אז זה לקח שנתיים שבהן בכל ראש השנה הייתי מצלצל למשה מזרחי ומבקש ממנו סליחה שגם השנה לא סיימתי, ובסוף, לפני כמה חודשים, התקשרתי ואמרתי זהו, מה שהבטחתי אני מחזיר, ועשינו בכורה די ענקית ב'אוזן בר', היה יפה, היה נפלא, היה מורחב כמו שצריך, והוצאתי את האלבום".

וסוף סוף השחררת מהסיפור הזה שאתה סוחב איתך כל כך הרבה שנים?

"את צוחקת עליי, חשבתי שהשתחררתי אבל אתמול בלילה חלמתי שאני עושה את 'האגרוף', חלק ג'... חשבתי שהשתחררתי, אבל אני לא בטוח אם אני אמור, כי כאילו האלבום הזה מסמן פחות או יותר את כל מה שאני מתעסק איתו בחמש השנים האחרונות, ואולי אפילו בעשרים השנים האחרונות, שזה הניסיון לכתוב את המציאות פה מתוך כמה ממדים.

"גם הממד של שפה חדשה שנבראת כאן כל הזמן בגלל שזו ארץ חדשה, וגם בממדים העמוקים של ארץ חדשה שמתיישבת על חתיכת ישבן או מושב ענקי של גלויות ותרבויות וקטבים שלמים של רצונות וחלומות שיושבים מתחת, ובתורם תובעים את שלהם, כמו שרצונות וחלומות של אדם יושבים מתחת ותובעים את שלהם".

יוסי בבליקי, האגרוף - שירי אהבה (עצמאי).