בין שירת קודש יהודית לנוצרית

איריס ועופר פורטוגלי, צמד מוזיקאי ג'אז מקומיים וזוג נשוי בחייהם הפרטיים, מזינים את סצינת הג'אז המקומית כבר עשרים שנה ברעיונות מקוריים שמבוססים על שיתוף הפעולה הבימתי ביניהם - היא זמרת ומתופפת (!) מדויקת ומצוינת שמגיע לה יותר ממה שהיא מקבלת, הוא פסנתרן ומעבד רב השראה וידע.
 
לצד אלבומים ופורמטים שעוסקים בג'אז "טהור", מנהלים בני הזוג פורטוגלי לאורך השנים, דיאלוג מתמיד ומפרה עם התרבות הישראלית, שעניינם עיבודי ג'אז, רוח מוזיקלית אמריקאית ביסודה, ליצירות מוזיקליות ישראליות אחרות, כמו קלאסיקות עבריות או מוזיקה ים תיכונית.
 
כזה הוא גם המופע "אדון הסליחות", ששמו מסגיר את קבוצת ההתייחסות הנוכחית -  פיוטים, תפילות ומוזיקת קודש יהודית. בביצועם נעזרים השניים במקהלת הגוספל שהקימו לפני יותר מעשר שנים, מתלמידים (אז) ובוגרים של בית הספר למוזיקה "רימון", בו לימדו. רעיון בעל טוויסט כפול ואף משולש: גם חיבור אמריקאי-ישראלי, גם מציאת שפה משותפת בין שירת קודש יהודית לנוצרית, וגם הלבשת שפות מוזיקליות בינלאומיות (ג'אז וגוספל) על טקסטים עבריים.
 
זה מופע רב משתתפים. בקדמת הבמה הרכב ג'אז כמעט לכל דבר, אם כי בעל אוריינטציה אתנית, כשאת הגיטרה החשמלית מחליף עוד ים תיכוני. מלבדו (הנגן יניב טייכמן) עוד ארבעה נגנים בלהקה של הפורטוגלים (פסנתר ותופים, כאמור): טלי רובינשטיין במגוון חליליות בארוק, נעה איילי בצ'לו, עודד גולדשמידט בקונטרבס ותומר צור בכלי הקשה. מאחוריהם, בעומק הבמה, על פודיום מוגבה ניצבים 11 זמרי המקהלה: ארבע סופרניות, שלוש אלטיות, שלושה טנורים וזמר בס אחד.
 
עופר ואיריס מחלקים ביניהם את דברי ההסבר, מתובלים בלא מעט הומור, להבהרת הרעיון והדיאלוג האמנותי שבבסיסו. לב העניין הוא העברת האמונה, האופטימיות ואהבת האדם, שבדפוסי שירת הנשמה השחורה והגוספל האמריקאית, אל התפילות, הזמירות והאמונה היהודיות. וכשהן מוצגות כך, המרחק ביניהן, לגמרי לא רב. 
 

"אדון הסליחות" איריס ועופר פורטוגלי ומקהלת הגוספל (תמונת יח"צ)

ואריאציות ההגשה מרובות, כמעט כמספר המוזיקאים שעל הבמה: מקהלה ושירת סולו. לפעמים הסולו הוא של איריס, לפעמים הוא של מי מזמרי המקהלה. בדרך כלל השירה מלווה על ידי הרכב הנגנים, אך לא אחת היא גם א-קאפלה, ללא ליווי. ובסך הכל: זה שיתוף פעולה שמושתת יותר על שירה נטו מאשר נגינה. ועושר הצלילים מובע בעיקר מצד הקולות ופחות מצד הכלים. ובעצם, חוץ מעופר, שמוביל כבנד לידר, ורובינשטיין שהופכת את הנשיפה לדומיננטית, כל שאר הכלים (גם התופים של איריס) מצטנעים, לא מתעקשים, מפנים מקום לשירת המקהלה.

ג'אז של אמצע הדרך
 
15 קטעים (כולל הדרנים) ב"אדון הסליחות". הוא נפתח במחרוזת תימנית, שבה מככב בעיקר "אם ננעלו", שזוכה, כפי שנהוג בג'אז , לכמה ואריאציות על אותו נושא. כאומרים: בחרו את הגרסה הנראית לכם יותר. בהמשך מבוצעים "שיר למעלות", "אדון עולם" (ללחן של עוזי חיטמן ז"ל), "ידיד נפש", "אערוך מהלל ניבי" ("לכבוד חמדת לבבי, אליהו הנביא") - שבו מככב הטנור אלמוג קפח, הקול המרתק ביותר במקהלה, "צור משלו אכלנו" (יותר רומנסת לאדינו מאשר תפילה, ויש בו גם מעבר אפרו-קובני דווקא, אבל ניחא) וכמובן שיר הנושא (שדווקא הוא קצת צפוי, אבל עדיין מרשים). הם אפשר להגיד המזון הרוחני האמיתי של המופע.
 
האחרים הם יותר קישוטים, אם כי לא פחות מוצלחים. ביניהם משתלבים רומנסה נוספת בשם "התרגעות" שאותה מבצעת איריס ועופר מלווה בפסנתר; ניגונים ארצישראליים שמבוססים על המקורות, כ"אל גינת אגוז" משיר השירים (הפרק הראשון "מסורתי", השני - דואט בין עוד לפסנתר, כשבשיאו עופר יוצא למסע מרוחק ורק קולות המקהלה מחזירים אותו לגינת האגוז)  ו"כי תבואו אל הארץ" (ש"נהנה" מחמת הספק כיון שאינו תפילה מובהקת וגם העיבוד שלו הוא לא גוספלי, אלא יותר ימי ביניימי, הודות לחלילים של רובינשטיין);
 
שני מזמורי גוספל שנתרגמו לעברית: Babylon - שעשה גלגול מעברית ("על נהרות בבל, שם ישבנו גם בכינו, בזוכרנו את ציון") לאנגלית במאה ה-18 וחזר הביתה בעזרת יהודה שרת, ומוכר כבר כשיר עם אמריקאי - ובו מנסה עופר להפעיל את הקהל בשירת קאנון (במקרה שלנו הקהל לא היה עירני ומתמיד דיו), ו"happy day" - שנחשב כהמנון היציג של הגוספל, והיתרגם על ידי אהוד מנור ל"הו, יום גדול". 

עוד חבילה שני להיטי פופ ישראליים מראשית שנות השמונים: "הפרח בגני" (של אביהו מדינה) ו"יום יבוא" (של דן אלמגור ובני נגרי). הראשון בכלל חריג במופע, לא שייך, לקוח ממופע אחר של הצמד, גם מבוצע רק על ידי ההרכב, ללא המקהלה. יותר חופשי ופרוץ, ג'אזי, אבל נאמן לאתניות.

אחרי השירה מגיע פרק אינסטרומנטלי חופשי מתבקש, כשהסיום משתמש כבר במוטיבים של שירה אפריקאית, ג'יברישית. השני, שנכתב עבור המחזמר "אל תקרא לי שחור", מוצג על ידי איריס כגוספל העברי הראשון. לא בטוח שזאת אמת היסטורית ("ויימלט קין" של יחזקאל בראון ולבטח "שדמתי" של ידידיה אדמון, הם גוספלים עבריים מוקדמים יותר) אבל שיהיה, מה גם שהוא זוכה לביצוע קולי מגוון ומרשים של איריס וארבע מבנות המקהלה (האלט יעל מינץ, והסופרניות ליאורה גונזלס, קרן איילנברג וסיגל לוי) שמרשימות מאוד בכוח שלהן.
 
ויש גם יצירה מקורית אחת בשם "אופק חדש", ששורשיה ג'אזיים מובהקים (יעיד תפקידו המשעותי של הקונטרבס בנגינה). בעצם לא תפילה או פיוט, אלא שיר שכולו תהיות וספקות של התחלה חדשה. לכל היותר  אפשר להגדירו כגוספל מודרני, מפני שהוא קרוב יותר ברוחו להמנון רב משתתפים דוגמת "אנחנו העולם", מאשר ל"ידיד נפש" האינטימי. 
 

איריס ועופר פורטוגלי (תמונת יח"צ)


המעלה הגדולה של "אדון הסליחות" הוא שלא חייבים להיות פריקים של ג'אז ולבטח גם לא שומרי מסורת אדוקים, בכדי להתחבר לצד הג'אזי של התפילה היהודית, ולא לצד הגוספלי של הג'אז האמריקאי. נפגשים באמצע. וגם אם לא, ויש סטיות, זה אף פעם לא קיצוני ומבריח, אלא ידידותי ונוח. ג'אז של אמצע הדרך. ותארו לעצמכם שאפשר היה להכניס מקהלות, לא חובה מעורבות, לבתי הכנסת. איזה כיף זה יכול היה להיות.
 
וכל מי שנכח אי פעם ב-service אמריקאי, באחת מכנסיות יום א' בהארלם, יידע להעריך את המאמץ של "אדון הסליחות", אך גם להודות שזה עדיין רחוק מן המקור המלוטש.
 
איריס ועופר פורטוגלי ומקהלת הגוספל. אדון הסליחות. תיאטרון גבעתיים. חמישי 3 בנובמבר 2011