חיפוש של 22 שנה
 
"האם יש רק דרך אחת לדעת/ האם יש רק דרך אחת לגעת/ האם יש רק דרך אחת לאהוב/ האם יש רק דרך אחת לעזוב" ("נשאר רק לרוץ", מילים ולחן: אבי בללי)

נדירים האלבומים שנשארים לי על המערכת אחרי שאני עושה עליהם כתבה. "נשאר רק לרוץ", והאלבום החדש של "נקמת הטרקטור" הוא, לשמחתי, אחד מאותם אלבומים.

גם בלי קשר לגילוי הנאות על עובדת היותו של אבי בללי, מנהיג הלהקה, מוזיקאי שהיה לי הכבוד לשתף איתו פעולה מספר פעמים בעבר, הטרקטור הם, מבחינתי, אחת הלהקות אם לא ה-להקה הכי טובה בארץ, כזו שמקפידה על אמירה אמנותית במובן האמיתי של המילה, ומייצרת מרקם של סאונד שיש בו חוכמה ומנומקות, וביחד עם זה סקסיות וחרמנות, זה לצד זה, וכל אלה, בלי לשקוט על השמרים ובלי לאבד את החיפוש במהלך 22 שנות קיומה, אורך חיים שגם הוא רחוק מלהיות מובן מאליו בגזרת הלהקות הישראליות.

לאלבומה השמיני מגיעה "נקמת הטרקטור" עם שני חברים חדשים בלהקה (גליה חי בוויולה ושירה ועידו זלדניק על הקלידים), ומציגה שבעה שירים חדשים שכתב והלחין בללי, ולצדם ביצוע של יסמין אבן ל"כנפיים שבורות" (פסקול הסרט שהלחין בללי לפני כעשור), וביצועים חדשים לשני שירים ותיקים של הלהקה, "ג'ונגל פיתוח" ו"מתנתקת" מאלבומם הראשון.

אלה עטופים בצליל הטרקטורי האינטליגנטי שמאופיין בחיבור בין פעימה שיש בה מזרחיות לצבעים מוזיקליים אירופאים, כשהוא מהודק וממוקד מתמיד.

בתווך טקסטים שמביאים סיפור אישי של פרידה מהעבר והתמודדות עם החדש, לצד סיפור של מקום וחברה, התואם את המתרחש כאן בחודשים האחרונים, כמעין נבואה מקדימה בהתחשב בזמן בו נכתב והוקלט האלבום.

לחקור את המזרח התיכון

"הרב יברך את הרצח הבא/ ואנחנו נשתה את היין הרע/ הכל פה נשבר הכל נקרע/ אז תכניס את הראש ותספור עד שלוש// כי הכל טוב"  ("הכל טוב", מילים ולחן: אבי בללי)
 
לאלבום החדש מגיעה הלהקה לאחר שמונה שנים של שתיקה מפעילות משותפת, התמודדות שגם היא, מן הסתם, לא קלה ללהקה הקיימת כל כך הרבה זמן.

"שמונה שנים שבהן באמת לא היה שום רעיון", אומר בללי, "והיה גם איזשהו טשטוש כללי על המחשבות שלי על מוזיקה ועל מה שאני רוצה לעשות. הייתי עסוק במוזיקה לסרטים, ואז כשבא לי פתאום הרעיון של דליה רביקוביץ' (שהוביל לאלבום "בללי/רביץ/רביקוביץ'" – ט.ג.) התחברתי והיה לי פתאום איזשהו דבר שהתניע , כי זה היה קונספטואלי משהו.

"מעבר לזה היה לי חסר למצוא את עצמי יוצר משהו שמרגיש לי רלבנטי. לעשות מוזיקה בינונית זו לא בעיה, תמיד אפשר לעשות משהו שיישמע כמו 'נקמת הטרקטור', אבל אני נורא מחפש איזה ריגוש, משהו מאוד חיוני ורלבנטי, דבר שאני מאמין שכל אמן רוצה, אבל יש כאלה שמוותרים, לתחושתי. הרף שאני תולה לעצמי הוא כנראה מאוד תובעני, ואני מאוד מקשיב לו".

מפחיד, כאיש להקה, למצוא את עצמך בתקופה כל כך ארוכה מרגיש ככה?

"אני אגיד לך למה זה לא מפחיד, כי לא אני ולא אף אחד מחברי הלהקה תלויים ב'נקמת הטרקטור'. הערוץ התקשורתי שלנו הוא אירוע חברתי פנימי של קבוצת אנשים, ממש ככה. אנחנו מחפשים את השירים שהם גם מגניבים, גם קליטים וגם יש בהם את החשיבה האמנותית שאנחנו משתדלים להיות נאמנים לה, אז אנחנו נפגשים, וזה קורה או לא. בשמונה השנים האלה פעם אחת נפגשנו, וזה היה קצת משעמם. זה היה עוד הפעם 'נקמת הטרקטור', אבל אפרורי, מנומנם ומלנכולי. זה לא מעניין. בגלל זה הפגישות לא המשיכו ולא הניבו שום דבר".

עד כמה משמעותיים היו חילופי האנשים בהרכב לחזרה של התשוקה לעשייה שלכם כלהקה?

"מה שמשמעותי זה שפתאום נולד לי רעיון איך זה אמור להישמע באופן כללי. נולדה לי איזושהי תחושה של איך הייתי שומע את הטרקטור החדש. בלי להישמע גבוה מדי, פתאום נולד איזשהו חזון מוזיקלי, פתאום נכנסתי לאיזה מצב של 'וואלה, יש לי רעיון. זה צריך להישמע משהו בין הארד קור מתכתי לבין פולק טורקי וערבי'".

באמת?

"כן. זה לא בהכרח נשמע ככה בסוף, לאט לאט זה התפזר, אבל בהתחלה זה התחיל מזה. נורא חיפשתי להיות במקום הזה שחוקר מזרח תיכון עם נקודות מבט של מטאל והארד קור. אם מצליחים ליישם את הרעיון עד הסוף זה פחות חשוב לי, אבל זה משהו שטען אותי במחשבות וליווה אותי כמו איזו נקודת אור שהאירה את כולנו במפגש המחודש שהיה לנו".

מגדלור...

"פתאום היה עניין. פתאום, כמו שאת קראת לזה, המגדלור האיר לכולם. כולנו ראינו שיש מקום שאפשר לשאוף אליו, שזה יכול להישמע הטרקטור החדש, מעניין ועדיין חיוני. ללהקה בת 22 מאוד קשה להישמע משהו אחר ולא להפוך את עורה. לא הלכנו פתאום לאיזה מקום אחר לגמרי, אבל חיפשנו במקום שלנו עוד איזה פינה חדשה".


נקמת הטרקטור (צילום: אריאל ואן סטרטן)

מה שמחזיר אותי שוב לשאלת החילופים בהרכב. האם הצליל הטרקטורי מורכב בעצם רק ממך, מלייבוביץ' ומאביב ברק, וכל שאר המשתתפים מתאימים את עצמם?

"אני חושב שהצליל הזה הוא שלושתנו. זה התופים של אביב, הגיטרות של אופיר והבס שלי. מתופף ובס זה דבר שמאוד מאפיין להקה, איפה הפעימה נמצאת ואיך היא תישמע, ומעליה הגיטרות של אופיר שהן מאוד מינימליסטיות. הוא אף פעם לא מגיע לסולואים, ואם כן, זה סולו של כמה צלילים בלבד. המחשבה המינימליסטית שלו לגבי גיטרה, ועוד גיטרה שהוא דווקא שואב מאיזה מקום של רוק קונבנציונלי, אבל מפרש אותו כנגן ממקום שהופך לגמרי אופיר".
 
"קשה לי להתעלם מהמקום שהחברה הישראלית נמצאת בו"

"לרצות להיות קיים/ בין השקרים/ החלומות/ לטוס מעל הים/ בתוך/ חוברות צבעוניות/ בין ויאגרה לאורגזמה/ בין הסושי/ לסיגר/ דפיקות הלב/ המואצות/ והזמן היקר" ("אדרנלין", מילים ולחן: אבי בללי)
 
נדמה לי שאתה מרשה לטקסטים שלך להיות יותר קונקרטיים באלבום הזה

"החלטתי לסלק את כל הפילטר הזה שנקרא טשטוש שהייתי שם פעם בטקסטים כדי שלא יבינו בדיוק איפה אני נמצא. בדיסק הזה התעקשתי להיות מאוד ברור, מאוד חשוף, ועם זאת לא לוותר על האסוציאטיביות שיש בטקסט, וזה לא היה קל, כי זה בלנס נורא עדין.

"אני, למשל, לא סובל שירים פוליטיים, שירי מחאה, אבל קשה לי להתעלם מהמקום שהחברה הישראלית נמצאת בו, מהפוליטיקה הישראלית, מהיומיום הישראלי, כיוצר בארץ, אז זה נגע בי. שירים כמו 'הכל טוב', 'אדרנלין', עוסקים בחברה, בפוליטיקה, בנהנתנות, בניוון, בחזירות, בזחיחות. מוזיקת מחאה אף פעם לא הגניבה אותי אבל הייתי כל כך טעון בזה שלא רציתי להתעלם מהתחושות וללכת איתן וגם שם מצאתי את המקום הזה של הסקס אפיל שאני מחפש במילה ובטקסט".

מילא אם הייתם להקה עם קו מסחרי מאוד מובהק, גם אז כמעט ואין פה להקות שמגיעות לחגיגות ה-22 שנים שלהן. על אחת כמה וכמה כלהקה שהקו האמנותי שלה לא נועד במהותו לנשוך מצעדים. מה בעצם מזין את הדבר הזה שנקרא "נקמת הטרקטור" כל כך הרבה שנים?

"בשמונה השנים האלה אתה חווה את המוזיקה הישראלית ואת חוסר העניין שיש בחברה שלמה במוזיקה בכלל, לא רק בארץ, גם בעולם. כבר הרבה שנים שמוזיקה ירדה מהמקום של משהו אישי שמגרה וסוחף להעמיק בו, לסוג של אנטרטיימנט. כבר אין את האנשים שיושבים בבית וקוראים את הטקסט ומסתכלים על התמונות. זה נכחד, לצערי.

"והדבר הזה, לאחד שגדל על משהו אחר, תרם גם הוא לייאוש המסוים, ומשם בעצם נולד העניין הזה של 'נשאר רק לרוץ'. לשבת פסיבי, להסתכל סביב ולהגיד 'איזה באסה', זאת לא יצירה. יש את השלב הזה שאתה יכול לשבת ולחשוב עם עצמך, אבל יש את השלב שאתה אומר, טוב, נשאר רק לרוץ. כולם באיזה מרוץ בזמנים האלה, באיזו תחרות ואינטנסיביות אדירה. מה שמטעין אמנים צעירים הוא לגמרי אחר, לא טוב או רע יותר, אבל אני מרגיש שזה משהו אחר".

אז איך אתה מיישר קו עם זה?

"בדרכך. אתה פשוט חושב שלהסתכל מהצד זה סתמי ולא מעניין".
 
האמת שזה גם מרגש להיכנס למרוץ, לא?

"כן. לגמרי כן. זה הרי לא כזה מעניין להוציא כל שנה שנתיים דיסק. אין הרבה דיויד בואי כאלה שהוציאו כל שנה שנתיים אלבום בתקופות הטובות שלהם, ורוב האמנים שמוציאים דיסקים בתדירות כזו זה לא כזאת הברקה. נדיר מאוד שפתאום יש פיק גבוה. אני אוהב פיקים גבוהים. כמו שהתחלנו את השיחה, לבוא ולעשות עוד טרקטור, להיות להקה שיודעים מה מקבלים ממנה ולקבל את מה שציפו, זה לא בעיה. אבל את מי מעניין לחמם חביתה?"

ולשלב החלומות שעדיין לא הוגשמו

"למכור פלטינה. אני חושב שכל מוזיקאי, אפילו הכי אוונגרדיסט, היה מת למכור פלטינה, כי אם אתה כבר מוציא יצירה אתה בטח רוצה שהיא תגיע להרבה אנשים כי אתה אומר משהו. יש לי חברים מוזיקאים שלא מוציאים. הם מקליטים, משמיעים לעצמם ושומרים על זה בקנאות בחדרם, אז אני מאמין להם שאין להם שום חלום כזה. אבל אם אמן כבר מקליט דיסק ומוציא אותו, אני מאמין שהוא רוצה להגיע להרבה מקומות. אז עכשיו אמרתי סתם 'פלטינה', אבל אני מאמין שעוד זהב לטרקטור זה גם יהיה יפה. אבל הדברים האלה כבר לא קיימים היום".


"נקמת הטרקטור" יופיעו ב-19 בנובמבר ב-21:30 במועדון הביט בחיפה, ב-2 בדצמבר ב-21:30 בזאפה ירושלים וב-14 בדצמבר ב-22:00 בבארבי תל-אביב.