בריקוד שמעלה בלט ציריך יש נועם ועוצמה, עולם של עונג חכם. הביקורת של גבי אלדור
יופי כסוג מובן מאליו של קיום
לו היה אפשר לכנות ריקודים בשמות של מצבי רוח, הבלט שיצר היינץ שפורלי ללהקת בלט ציריך שהופיעה אמש על במת המשכן בתל אביב, הוא ריקוד מאושר. לצלילי שלוש סוויטות של באך לצ'לו - 2, 3, 6, יצר הכוריאוגרף השווייצי מחול יפיפה, פשוטו כמשמעו. ללא עלילה ובעיקר ללא ביטוי של סבל, הלהקה בעלת הטכניקה המושלמת יוצרת על הבמה קולאז' מרהיב, כאשר סולו, דואטים, שלישיות והלהקה כולה זורמים זה לתוך זה, משתהים עם הריקוד עוד דקה מעבר למשך המוזיקה, ברמה מדויקת של אנרגיה- לא עזה מדי ולא מתפרצת, לא מתחנחנת ולא מתגאה, כמו ביצוע מוזיקלי מושלם של רעיון כוריאוגרפי שמקבל את אנושיותו לא מתוך מחווה מכוונת אלא מתוך זיהוי של מחווה תנועתי שאנו מכירים בו גוון של רגש, ללא שום מוחצנות והצהרתיות של כוונה. למבט, לכיוון הראש או היד יש משמעות של געגוע או רצון, גוון של תשוקה. כמו על בד ציור ענק רוקדים הגברים והנשים וכולם יפי תואר - הראש דוחה את מלמול הביקורת על אחידות מוגזמת של גובה ודקות הגיזרה, ודמותה של רקדנית ארוכת איברים ליד רקדן חסון אך לא גבוה מנחמת אותנו על מה שבכל זאת כאן אחיד כל כך בעולמנו הרב תרבותי - אך הריקוד, המכונה ניאו- קלאסי (שעל פניו נראה כמו בלט קלאסי אך חוקיו נשברו כבר מזמן), לא מאומץ, לא נראה כפוי, כאילו סוג חדש של אנושיות טובה יותר חוגגת את קיומה על הבמה. הדואטים מורכבים, אך השלישיות מהנות עוד יותר, ובתוכן אפשר לגלות או לנחש סיפורי אהבה עדינים, מרומזים: אל זוג הנראה כצומח זה מתוך זה מצטרף רקדן נוסף וההרמוניה משתנה מיד ללא מעצור או התנגדות, שני הגברים נושאים את הרקדנית כצעיף הכרוך על כתפיהם עד שהיא מתרוממת והופכת מול עיננו לאלה, והשלישייה יוצאת בריצה כאילו כך נוצרו, לתמוך זה בזה ובזו.
"בלט ציריך" (צילום: Joseph Anzar - Barcelona)
הכפלות של סולו, קאנון בו כמו הד קצת מאוחר חוזרת תנועת רקדן אחד אחרי תנועתו הזהה של זה שקדם לו על הבמה, קבוצת רקדנים הזורמת אל הבמה וממשיכה את הנושא התנועתי של מי שיצא- עולם ללא תחרות, של אנשים בטוחים בעצמם, משועשעים אך רציניים באותה מידה. ככל שאני כותבת אני יותר ויותר מתקנאה בעולם הטוב שנוצר על הבמה, ביופי הנובע מתנועה וממוזיקה בלבד, בסוג של צניעות מול ביצועים מרהיבי עיניים שאיש לא נעצר בסופם כדי לקבל מחיאות כפיים, יופי כסוג מובן מאליו של קיום. דקות כגבעול חזקות כפלדה הבמה מוארת באור הצובע אותה בצבעים עזים של כחול וצהוב וכתום מאיר כשמש, כאשר ברקע תלויה אליפסה דקה שגם היא משנה את צבעה, לעתים מדיפה עשן המרחף ברחבי הבמה (תפאורה: סרג'יו קאברו). לנגינת הצ'לו המתמשכת (קלאודיוס הרמן) יש איכות מעבר למוזיקה- היא אכן הופכת לחומר, נראה כאילו האוויר נעשה סמיך יותר והרקדנים עוברים דרכו, הם הופכים להיות המוזיקה העשירה, החמה, של צלילי הצ'לו. התלבושות, שעיצב שפורלי עצמו, הן חלק מן המערכת היפהפייה הנרקמת על הבמה- בגדי ריקוד קצרים במה שנראה כקטיפה באדום עמוק, כחול כהה ושחור משחקים תפקיד של העמקת התחושה. לגוונים יש שפה משלהם, ויחד עם התאורה וצבעי הבמה המתחלפים הם מין כמעט- אמירה שיש בה תחכום רב ואלגנטיות אינסופית.
"בלט ציריך" (צילום: Joseph Anzar - Barcelona)
כאשר כל הרקדניות על הבמה, ובחן ובהומור עדין מנענעות במהירות את זרועותיהן באופן לא ריקודי, הן נראות כעדת ציפורים או אחר כך במה שמחקה את הטיפוף העדין של נעלי הבלט על הריצפה כעדת עופות פלמינגו, או צעצועים שיצאו מכוונונם והם משלחים את גפיהם לכל עבר. הנשים רוקדות אמנם באחידות מופלאה, הן דקות כגבעול וחזקות כפלדה, אך אין לרגע חשש חיפצון, אפילו פחות מאשר בבלט שם הן עדת ברבורים מכושפים או רוחות של כלות מתות- הן נשים רוקדות בשליטה מוחלטת על גורלן, וכאשר נושאים או הופכים אותן הן עדיין נסיכות שנפלה זכות בידי הגברים להפוך אותן על ראשיהן או לגלגל אותן על גביהם, וכאמור, הן יוצאות מהבמה כנסיכות, זקופות גם כשאבריהן מסודרים באופן גיאומטרי כמו פסל מצרי עתיק. הריקוד שבלט ציריך מעלה על הבמה בימים אלו מציג עולם שיש בו נועם ועוצמה, ללא הצהרות, עולם של עונג חכם. מה עוד נבקש. "הרוח בחלל הריק", בלט ציריך, 13 בנובמבר 2011, בית האופרה – המשכן לאמנויות הבמה.
לרכישת כרטיסים
14/11/2011
:תאריך יצירה
|