מוזיקה - " עם פחות סימני קריאה"

רומנטיקן לא קטן ששומע שנסונים, מאמין באלוהים ונותן הרבה כבוד עברית זהו מוקי מודל 2005 . פינת גורדון לרגל האלבום השני, משובח לא פחות מקודמו.

נותן לבייבי שלך לגדול בהופעות

שלוש שנים אחרי ההצלחה הגדולה של הסולו הראשון של מוקי, "שמע ישראל", מגיע "עוקף מלמעלה" ונשמע כמו המשך טבעי של האלבום הקודם מבחינת הצבעים המוזיקליים, התכנים הטקסטואליים, והאוחזים במלאכה: מוקי על הטקסטים והשירה, ופילוני על הלחנים וההפקה.

לתבלינים המוכרים מבית מוקי את פילוני נוספו באלבום החדש אלמנטים "מזרח תיכוניים" כפי שמכנה אותם מוקי, ולחיצה חזקה יותר על דוושת הרוק שקשורה אולי לעובדה שהאלבום הוקלט הפעם עם הרכב מלא, לייב, בניגוד לקודם שנוגן ברובו על ידי פילוני.

"התקליט הזה בא אחרי סיבוב הופעות ארוך שבו גיבשנו להקה שנשמעת נהדר, ורצינו להכניס את זה לאלבום. עשינו שנתיים של סיבוב שבו חרשנו כל פינה בכל סוג הופעה אפשרי, החל מבמות מאולתרות בבסיסים צבאיים ועד הפסטיבלים הגדולים. לכל מקום שרצו אותנו פשוט הגענו והופענו, וזה אחד הדברים הכי חכמים והכי כיפיים שעשינו. אין דבר יותר טוב לאמן מאשר להופיע, למרות שאריק איינשטיין אולי יתווכח איתי על זה... אין יותר טוב מהנסיון הזה. אתה לומד על עצמך, לומד מה אתה שווה, זה מגבש, הבייבי שלך גדל, מקבל נפח ומשמעות וצבע".

תקופה בקופסה

-ואיך כל זה בא לידי ביטוי באלבום?

"האלבום הקודם היה הרבה יותר ביתי. הוא נוצר באולפן ביתי, כשרוב הזמן היינו רק פילוני ואני באולפן, בלי שהיו חסרים לנו אמנים מנגנים אחרים. לעומת זאת הבאנו הרבה חברים שישירו איתנו. באלבום הזה, קולות אחרים דווקא פחות דיברו אלינו, ויותר רצינו להרחיב את היריעה המוזיקלית שעליה אנחנו כותבים את השירים שלנו, אז הבאנו אורחים שהם נגנים, כמו מיטשל שניגן סקסופון, יוסי פיין שהתארח בכמה שירים על הבס, והרכב ערבי מצפון הארץ של חמישה נגנים נהדרים (סאלח היבי, אלפרד ח`ג`ר, מארהן מרעב, דרוויש סאלם, פאדל מנאע) שהגענו אליהם דרך תאמר נאפר והבאנו איתם יום שלם של סשן מדהים.

" מעבר לזה, זה משעמם לעשות את אותו דבר פעמיים. המנוע העיקרי של מה שאנחנו עושים זה לא לעמוד במקום. יצא לי לקרוא ביומיים האחרונים ביקורות על האלבום, ובאמת שאני לא יכול להתלונן, כי בסך הכל מפרגנים, אבל עוד לא ראיתי אף אחד שבאמת קלט את רוח הדברים. כי אם אני קורא באיזה ביקורת שמישהו כותב `איפה הטקסטים של פעם שכל כך אהבתי על בחורות וזיונים`, זה לא ביקורת רצינית, זה מצחיק בעיני. אתה מנסה לנהל איזה דיאלוג משמעותי במוזיקה שצפוי לכשלון מראש, כי תמיד זה ייגמר בשאלות של מה דעתך על המצב ומה דעתך על כוכב נולד, וזה מייאש קצת. אבל אנחנו עושים את שלנו והם עושים את שלהם והכל בסדר".

- ואם אני מבקשת ממך לתאר בעצמך את האלבום שעשית, להגיד מה אתה רוצה שהוא יעשה למי ששומע
אותו, או מה גילית תוך כדי עבודה עליו, מה תגיד?

"אני מבלה חלק ניכר מהזמן בלברוח מהגדרות כי זה מטריף אותי. משום מה אנשים מחפשים לשים הכל דרך משקפיים של שמאלני, ימני, חילוני, מתנחל, וזה נורא. המוזיקה היא מעל הדברים האלה, ולשים אותה בקופסאות זה נזק, ולכן אני לא רוצה להיות שם. אני כן יכול להגיד שהתקליט הזה משקף תקופה, פרק בחיים, שהיו בו דברים עצובים, שמחים, מרגשים יותר ומרגשים פחות, תובנות. זה לקחת תקופה ולשים אותה בקופסה. אבל רק מפרספקטיבה של זמן אני אוכל לראות דרך התקליט הזה איך נראתה התקופה הזאת. היום זה קצת מוקדם".

"זמר לא יכול לחנך אף אחד"

"לא יהפכו אותי לאחוזי צפיה, לכוח קניה, לפוטנציאל למכירה, ולא יכבו אותי שמועות על מלחמה, לא יעצור אותי מכשול, לא תפיל אותי חומה". ("לא נפסיק לחלום")

- אתה אחד האמנים הישראלים הבודדים שהאג`נדה שלהם היא שאמן צריך לדבר, לעורר מחשבה, להגיד
דברים חברתיים, בעוד רוב האמנים פה אמונים על אסכולת ה"רק על עצמי לספר ידעתי".

"אני לא מתנגד למי שמדבר רק על עצמו, יש מקום לכל הדברים, אבל אני מרגיש שאמן שיש לו את היכולת לגרום לאנשים שיקשיבו לו, אם יש לו משהו אמיתי וחשוב להגיד, שבא ממקום טוב, מאהבה, ולא כזה שבא לזרוק חרא על הסביבה שלו - חשוב שיבוא ויגיד את זה. זמר, שיר או מוזיקה בכלל, לא יכולים לחנך אף אחד, אבל מוזיקה יכולה לפתוח לאנשים את הלב ואולי את הראש, ככה שהם יוכלו לחנך את עצמם".

- זה לא פשוט לכתוב אמירות כאלה כשיר מוצלח. לי למשל קרה לא פעם ששמעתי נניח חדשות, (מה שיכול
הרי לעצבן מאד כל אדם שפוי), ישבתי מול המחשב, כתבתי מ"המיית ליבי" על "המצב", אבל יומיים אחר כך,
כששבתי וקראתי את מה שכתבתי, זה נראה לי כמו טור בעיתון ולא כמו שיר.

"יש באמת אמנים שיש באמירה החברתית שלהם משהו דידקטי והיא נשמעת לי כמו טור בעיתון. אם אני קורא בעיתון נניח על כך וכך אחוזי אבטלה וזה מעורר אותי לכתוב שיר, אני לא אלך להגיד בשיר הזה דברים כמו `מה זה המדינה הזאת ואיך אפשר לחיות עם כאלה אחוזי אבטלה`, אלא אני אחפש מה זה עושה לי מבחינת הרגש, ואת הרגש הזה אני אנסה לתרגם למילים, כי אמנותית, מה שחשוב זה הרגש. לא כותרות העיתונים, אלא מה זה עושה לבני האדם. בגלל זה אני נמנע מלאזכר בשירים שמות ספציפיים של אנשים, מאורעות או מקומות, כי זה מקטין את האמירה והופך אותה לנקודתית".

"אמנות בכלל לא על סדר היום פה"

- ואיפה גבול הדיבור? בשירים בלבד, או גם בהפגנות, למשל? זה שוב מחדד את ההבדל בין אמן
שרואה את עצמו כבעל מחויבות חברתית, לבין זה שאומר "אני אמן, תפקידי לכתוב שירים, לא להיות פוליטיקאי
או לוחם חברתי".

"זה עניין של האישיות של האמן עצמו. אני אישית מסתכל בעין די חשדנית כלפי אמנים שהולכים להנהיג המונים בכיכרות. זה נראה לי נורא שטחי, ילדותי, פוזאיסטי. אולי זה היה נכון ללפני ארבעים שנה, אבל היום אמן לא יכול ללכת לכיכר ולסחוף מאות אלפי אנשים שיפילו את הממשלה. זה לא עובד היום, גם בגלל האדישות שלנו והיכולת שלנו לקבל ולחיות עם כל דבר.

"אני לא רוצה להיות חלק מהפוליטיקה ומאותה מערכת ששוטפת לאנשים את המוח בסיסמאות, אלא חלק מהפתרון. אבל יש אמנים שיש להם את זה, למרות שפה בארץ לא נתקלתי בכאלה. כשאביב הולך לשיר בכיכר ולנסות לסחוף המונים עם `רוצים שינוי` וזה, בעיני לא משיג את המטרה שלו למרות הכוונות הטובות, כי זה נשאר בגדר חלק מהשואו, קוריוז אמנותי ולא משהו אמיתי בסדר היום החברתי של מדינת ישראל. אמנות בכלל כמעט ולא נמצאת פה על סדר היום. יש פה הרבה מאד דברים אחרים על סדר היום, לא אמנות".

"אלוהים בעיני זה החיים על כל הרבדים שלהם"

"מאחורי האינסוף ומעבר לפינה, בקיום בר חלוף שרובו המתנה, במכת האגרוף של אובדן האמונה, בסוף הפחד מלמות ומהטעות הבאה, בנטיה להתמכרות ובבדידות שבשגרה, בהזדמנות הקרובה, באפשרות להמראה, אני מכיר אותך. אלוהים, אני לא מפחד ממך, כל כך רוצה לפגוש אותך, אין לי שום ספק בך, אתה בי ואני בך, רק אל תיתן לי לשכוח" ("אלוהים")

אחד השירים החזקים באלבום הוא "אלוהים", שגרם אולי למי שגם ראה את מוקי המזוקן בקליפ לחשוד שגם הוא עומד להימנות על קהיליית החוזרים בתשובה. עיון בטקסט ממחיש שמשפט כמו "אני לא מפחד ממך" המופנה לאלוהים, לא יכול היה להיכתב על ידי דתי במובן המקובל של המילה, חרדי, מה שנקרא.

"קיבלתי תגובות מדתיים שלא אהבו את זה, אבל יש הרבה דברים שדתיים מסרבים להבין. מי שחי בפחד מאלוהים שיפחד, אני לא. נורא מפריעה לי התפיסה של אל נוקם ומעניש שעושה ספרי חשבונות. אני לא מקבל אותה. זאת תפיסה בת אלפי שנים שלא נועדה לגרום לאנשים לאהוב את הדבר הזה שנקרא אלוהים, אלא להחזיק אותם בפחד. דת, כל דת, היא המחסום הכי גדול בין אדם לאלוהים, כי היא לוקחת בעלות על אלוהים, מפרשנת ומסבירה אותו, בלי לדעת באמת למה הוא התכוון. זה שטויות, אני לא מקבל את זה. אלוהים בעיני זה החיים, על כל הרבדים שלהם. פשוט."

"העילגות היא לא מראית הכל"

"זה המבט שלך שמפורר לי את הלב, כמה יופי וכמה כאב ורק לך אני רעב וכותב... תני לי לתת לך אותי, קחי את כל מה שאני...מזל שהגעת, הרי הצלת אותי, עוד לפני שנגעת כבר הכרת אותי... מצאנו מה שכל העולם מחפש, נפתחה לנו הדלת ודרכה ניכנס" ("מה את רואה")

מספיק לראות את מוקי שר, לפני ששומעים אפילו, כדי לזהות את עוצמות הרגש שמאפיינות אותו. ולמרות שהוא באמת יודע לכתוב מצוין אמירות חברתיות, בי הוא נוגע הכי חזק כשהוא כותב אהבה, כי מזמן לא פגשתי גבר שכל כך מוכן להתמסר לאהבה שלו ולתת לה ככה את כל הלב.

- אתה באמת כל כך מתמסר באהבה?

"אני מאמין באהבה. האהבה שלי היא לאותה אשה כבר שמונה שנים, אני מתאהב בה כל יום מחדש, וזה כל היופי והקסם".

- למרות שאתה מייצג ז`אנר צעיר מאוד, שמעתי כמה אמירות שלך ביחס לדלות השפה ולעילגות ששומעים מסביב. מאיפה היחס הזה שלך לשפה? הגם אתה גדלת כמוני עם אמא שנשמעת כאילו יצאה זה הרגע מסיפורי התנ"ך?..

"האמת שאני לא יודע. תמיד אהבתי את זה. נכון שהדור הצעיר היום לא מתאפיין בכבוד מיוחד לשפה שלו, ואני לא אוהב את זה, אבל גם לא צריך לבוא ולהגיד `דברו עברית נכונה`, כי השפה שלנו מאוד צעירה, ומאז שהיא קמה לתחייה, במאה ומשהו השנים האחרונות, היא משתנה כל הזמן, ממציאה את עצמה מחדש, מחפשת את המקום שלה, וחלק מהחיפוש הזה הוא גם ההליכה אל העילגות וההשטחה של השפה, הרדידות.

"אני לא חושב שזה מה שיישאר מהעברית בסוף, זה סוג של פאזה. העילגות היא לא מראית הכל, היא רק חלק מהתמונה. רק בפרספקטיבה של זמן נוכל לשפוט כמה טוב או רע זה עשה לשפה. אבל איך אפשר להתלונן על שפה של אמנים כשרואים את המנהיגים החברתיים/פוליטיים/מדיניים שלנו מדברים בשפה הכי עילגת ומביכה, עוזי כהנים כאלה שלא יודעים לחבר שני משפטים רצופים".

"היום אמן חייב לדעת לעשות עסקים"

- שני האלבומים שלך יצאו בשבק מיוזיק, הלייבל שלך ושל פילוני. בעצם אתה אוחז לפעמים גם כובע של מנהל?

"ברמה של המוזיקה יש את פילוני שמפקח על העניינים ודואג שהם יסתדרו לפי קו מוזיקלי שבחרנו לעבוד בו. עם הטקסטים אני יכול לעזור ולעבוד עם האנשים, אבל כן, יש את העניין של לנהל את האנשים, להשיג להם את החוזים הכי טובים שאפשר, לדאוג להם להופעות, ללוק. אני לא עושה את הדברים האלה אישית אבל אנחנו דואגים לקחת את האנשים שהכי מתאימים לעשות את הדברים האלה.

"מי שבעיקר עושה את רוב העבודה הניהולית זה פילוני, אבל היום אמן חייב לדעת לעשות עסקים. אמן שרוצה לשבת בבית ושיעבדו בשבילו יפול בסוף על התחת. זה לא עובד ככה היום. צריך להיות מעורב, לדעת כמה עולה כל דבר. אמנים שמצליחים היום בארץ מעורבים בכל שלב בעשייה שלהם. אם זה שלמה ארצי ואם זה סאבלימינל. אם אתה רוצה לא לדעת מכלום אתה גומר כמו אמנים גדולים וותיקים שאחרי ארבעים שנה עושים תביעות אחד נגד השני ומחפשים לאן נעלם הכסף".

"בהיפ הופ הישראלי יש יותר חקיינות מתעוזה"

-כשהתחלתם עם שבק ס אמרו לכם שאין דבר כזה ראפ בעברית. היום זה השיא של המיינסטרים. איך אתה מרגיש בתור אחד החלוצים? מבסוט מהפירות, מבואס?

"קודם כל, זה טוב שיש פירות וזה באמת תענוג להרגיש חלק מיצירה של דבר חדש. כשהייתי ילד, בן עשר, שתים עשרה, היו מביאים לי קסטות מארה"ב, כל מיני ביסטי בויז וראן די אם סי חדשים שיצאו, וכשהייתי שומע את זה עם עוד שני חברים שלי היינו יחידי סגולה, אף אחד לא שמע על זה. זה היה הסוד שלנו. היום זה לא ככה, העולם התהפך בהכל. דרך האינטרנט אתה יכול להגיע לכל מקום. זה סוג אחר של קסם.

"מעבר לזה, כמובן שיש לי גם הרבה ביקורת על דברים שקורים בסצינה. אני לא אחראי על הסצינה הזאת, אני לא האבא או האמא שלה, אבל אני חושב שיש הרבה יותר מדי חקיינות ופחדנות מאשר באמת תעוזה. אבל העובדה שאתה יכול היום להכנס לכל כיתה בכל תיכון בארץ ולמצוא אנשים שמתעסקים בראפ זה באמת דבר גדול לדעתי, בהגדרה.

"כרגע יש הייפ סביב ההיפ הופ, וזה בדיוק הזמן שבו ייבחן אם זה ייעלם כמו אופנה, או משהו שבאמת יישאר. אני מאמין שזה יישאר אם תהיה בהיפ הופ אמירה אמיתית, יצירתיות, התפתחות. ואני מאמין שזה באמת כאן כדי להישאר. זה מחלחל לתוך שאר התחומים של המוזיקה הישראלית והופך למשהו לגיטימי וברור".

" שומע יוסי בנאי בטירוף"

- דיברת קודם על הצורך בהתפתחות, אז איפה אתה רואה את עצמך מוזיקלית בעוד עשר שנים? אתה מאמין שגם אז תעשה היפ הופ?

"אני כבר היום לא רואה את עצמי כאמן היפ הופ אלא כאמן מוזיקה ישראלית שמשתמש בהיפ הופ כפלטפורמה. מה שאנחנו עושים יותר גדול מהגדרה מוזיקלית זאת או אחרת. פילוני ואני משתמשים גם בהיפ הופ וגם ברגאיי וגם בסוגי מוזיקה שונים כדי להגיד את מה שאנחנו רוצים להגיד.

" כבר היום אני מרגיש שאני מתעניין בדברים שפעם לא דיברו אלי, כמו שנסונים למשל. קיבלתי לפני שבועיים את האלבומים שיוסי בנאי עשה עם שירים מתורגמים של ברל וברסנס ואני לא מפסיק לשמוע אותם בטירוף. בעיניי זאת המהות של מוזיקה: שבא אדם ושם אותך בדקה וחצי באיזה עולם ואתה פשוט נמצא שם.

"הגדולה של הכותבים הצרפתיים היא שהם לוקחים נקודה אחת קטנה ודרכה פותחים בפניך עולם דרך סיטואציה של שתי דקות. זה סוג מדהים של כתיבה, אני אמנם לא עובד ככה, זה לא הסטייל שלי, אבל אני נורא אוהב לשמוע את זה. לקחת נקודה בחיים, לשים עליה ספוט, ולהראות איך היא המיקרוקוסמוס של העולם. אמנות, בכלל, זה קודם כל רגש, כשאתה מנקה את זה מכל מה שמסביב, זה מה שזה. והשנסונרים הצרפתים, במקום הזה, אין להם מתחרים".

"הייתי בסיסט רע"

בימים אלה עובדים מוקי, פילוני והרכב ההופעות שלהם על מופע חדש שאמור להתחיל לרוץ בסביבות פסח.

- התחלת בכלל כבסיסט בשבק. לא מתגעגע לנגן, להלחין?

"הייתי בסיסט רע.. ממש לא משהו... והלחנה, בהיפ הופ זה אחרת. אני יכול לבוא עם פזמון שאני שר, יבוא פילוני ויעשה איזה טוויסט, ומבחינתי זה לחן חדש. זה לא חד משמעי. הלחנתי, אבל אני לא מחזיק מעצמי מלחין גדול. מי שמלחין גדול זה פילוני. יוצא לו להפעים אותי כל פעם מחדש".

- שלוש שנים עברו מאז “/שמע ישראל”, שזכה להצלחה ענקית, מה שבטח קצת שינה אותך במשהו. במה?

"בגדול אני מרגיש שאולי הייתי יותר נאיבי באלבום הקודם. לא נאיבי מחוסר ידע, אלא ממקום של המון אמונה ותקווה, ואולי באלבום הזה אני קצת פחות כזה. פחות חד משמעי, פחות סימני קריאה. אין מה לעשות, ככל שאתה גדל אתה מבין שכמה שחשבת שאתה מבין, אתה בעצם לא מבין כלום".

מוקי, עוקף מלמעלה, התו השמיני.