קומדיה דל ארטה בשטייטל

"תנו ליידיש לגסוס עוד חמש מאות שנה," ביקש חתן פרס נובל, הסופר יצחק בשביס זינגר ז"ל. וזוהי בדיוק משימתו של תיאטרון היידישפיל הישראלי מאז נוסד בשנת 1987 בתל אביב– לטפח ולשמר את השפה והתרבות שסוכניה המקוריים הולכים ומתמעטים, וכמות המספידים אותה הולכת וגדלה.

אחת משחקניות תיאטרון היידיש הבולטות בארץ היא אנאבלה, נציגת דור הוותיקים של היידישפיל, המככבת בימים אלה במחזמר הקומי של התיאטרון "די וויַיבערשע קניפּלעך" (קופות הסתרים של נשות העיירה). הסיפור עליו מבוססת ההצגה נכתב בסוף המאה ה-19 על ידי המלמד והמחנך ישראל-מאיר וואהלמאן; גירסת היידישפיל, שהיא ככל הנראה ההפקה המבוימת הראשונה של הסיפור, בוימה ועובדה על ידי מוטי אברבוך, ושוזרת אלמנטים מן הקומדיה דל ארטה בהווי העיירה היהודית הטיפוסית במזרח אירופה.

אנאבלה, המגלמת את אשת הרב בהצגה, היא בוגרת הסטודיו למשחק בבוקרשט, רומניה. עם עלייתה ארצה, בתחילת שנות ה-60, השתלבה בתיאטרון היידי בישראל ובין השאר מילאה את תפקיד לאה בהצגה "הדיבוק" בפעם היחידה שההצגה עלתה בארץ ביידיש. אנאבלה שיחקה באופן קבוע בלהקתו של שמעון דז'יגאן בכל הפקותיו בישראל והשתתפה בתוכניות טלוויזיה ובסרטי קולנוע. בשנת 1992 הצטרפה לתיאטרון היידישפיל והופיעה במרבית הצגותיו, וכן שיחקה בהפקה המשותפת לתיאטרון יידישפיל והבימה – "הקומיקאים".

בתור עולה וותיקה, למה הגבלת את עצמך לתיאטרון היידיש?

"אני לא רואה את זה כך. השפה אצלנו בבית ברומניה הייתה יידיש, זו שפת האם שלי. גדלתי בשכונה יהודית כשמסביבי אנשים שמזכירים הרבה מהדמויות של מנדלי מוכר ספרים או שלום עליכם.

"המשפחה שלי הגישה בקשה לעלות לארץ כבר ב-48, אבל המשטר הקומוניסטי ברומניה לא נתן לנו אישור. לקח להם 15 שנה לתת לנו לעלות. ולא שהיו להורים שלי סודות מדינה או משהו כזה. אבא היה בסך הכול כנר ואמא עקרת בית. בסופו של דבר עלינו בשנת 63', אני כשחקנית בת 22 ואבא כנגן מקצועי, ושנינו חיפשנו עבודה.

"התגלגלתי לכל מיני הפקות פרטיות ושיחקתי בכל מיני שפות. למדתי עברית ועבדתי בתיאטרון השדרה של מנחם גולן, לצד יעקב בודו, הייתי אפילו מועמדת לפרס כינור דוד, אבל באופן טבעי רציתי לשחק בשפה ובתרבות שהיו מוכרים לי. שיחקתי בהפקות של דז'יגאן שהיו מאוד פופולריות אז ובסופו של דבר ואחרי הרבה גלגולים מצאתי את עצמי במקום שהכי טבעי לי, ביידישפיל".
 
אחוות נשים בעיירה
 
ההפקות של היידישפיל מחיות גם את התרבות, לא רק את השפה?

"בהפקות ביידיש יש בדרך כלל הומור, ההומור היידישאי המיוחד, שבזכותו התרבות הזו שרדה. וכן, יש כאן עניין תרבותי. ההצגה הנוכחית, 'קופות הסתרים של נשות העיירה', משחזרת הווי ייחודי של עיירה יהודית.

"במרכז העניין נמצאים ה'קניפלעך', קשרים ביידיש, שהיו מעין כיסים חבויים שבהן שמרו פעם הנשים כסף קטן ליום סגריר, אם זה מעבודה צדדית כמו תיקון גרביים, או מעודף, או כל דבר אחר. בהצגה מסופר על איש אחד, שתיין וקלפן, שהפסיד במשחק והיה צריך להשיג כסף. הוא ממציא סיפור שהפריץ בא לעיירה וצריך לשלם לו. ואז, בעצה אחת עם הרב, מאשרים לגברים לקחת יותר מאישה אחת כדי לקבל את כספי הנדוניה. הנשים מתמרדות ומגיעות למסקנה שיתנו את הכסף של הקניפלעך".

יש כאן מסר פמיניסטי? 

"אפשר לומר. הנשים עושות מחאה וחושבות ומתייעצות איך לא לתת לגברים לשאת יותר נשים. באחת הסצנות רואים את הנשים מסתודדות במקווה וזוממות מזימה ביחד. יש אחווה של נשים וזה מאוד יפה. זו הצגה עם המון קסם.


"קופות הסתרים של נשות העירייה" (מקור: אתר תיאטרון היידישפיל)

"מוטי אברבוך עשה עבודת עיבוד ובימוי מצוינת, הוא מצא את החומר ועיבד אותו לזמנים קצת יותר אקטואליים, כולל פזמונים בעיבודים של מישה בלכרוביץ', המנהל המוזיקלי של התיאטרון. זה תענוג גדול ואנשים מאוד נהנים. יש בזה נאיביות ויופי".

את לא מודאגת מכך שהיידיש הולכת ונעלמת?

 "קודם כל היא לא נעלמת כי יש אוכלוסיה שלמה שעדיין משתמשת בה – החרדים. באשר לעולם החילוני, אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי שהשפה לא תיעלם. למה היא צריכה להיעלם? אנחנו צריכים להשלים את העבודה של היטלר? למה? מה פתאום? יש כזה עושר של ספרות ומחזאות ביידיש – בשביס זינגר, שלום עליכם, גורדון, מאנגר, מנדלי מוכר ספרים. אסור שהם ייעלמו מן העולם. זו השליחות שלנו".

אבל הקהל מורכב ממבוגרים דוברי יידיש בלבד?

"בבסיס יש קהל קבוע של אנשים מבוגרים, אבל יש גם אנשים יותר צעירים, דור שני ושלישי, שמתעניינים בשפה ובתרבות. העלייה הגדולה מברית המועצות הביאה קהל של שוחרי תרבות שהיידיש הייתה שפת הסתר שלהם, והם באים ונהנים, זו מתנה גדולה בשבילם. גם הדור החדש של השחקנים הצעירים בתיאטרון לומדים את השפה ומביאים קהל צעיר יותר.


"קופות הסתרים של נשות העירייה" (מקור: אתר תיאטרון היידישפיל)

"אנחנו מופיעים גם בבתי אבות ומוסדות גריאטריים ברחבי הארץ, מול חולי נפש יוצאי שואה, ואנחנו מביאים להם קצת שמחה.

"חוץ מזה יש פרויקטים מיוחדים שמיועד לצעירים, לתלמידים. הם באים, לפעמים אחרי שהשתתפו במצעד החיים, וחווים קצת, טועמים קצת, מהתרבות הזו. יש בה כל כך הרבה עושר. למה לזרוק הכול לפח?"

היידישפיל ישתנה כעת, עם פרישתו של שמוליק עצמון מתפקיד מנהל התיאטרון ומינויו של ששי קשת?

"ששי קשת נכנס לנעליים ענקיות, ואני מאחלת לו הרבה הצלחה. שמוליק כל כך מזוהה עם התיאטרון ועם השפה, ואת מה שהוא הצליח לעשות בעשרים שנה אף אחד אחר לא היה מצליח. להחזיק ולקיים תיאטרון בתנאים בלתי אפשריים, בלי בית, עם תקציבים בעייתיים והרבה כתפיים קרות. ובכל זאת, הוא כבר בן למעלה משמונים וממש קשה לו כבר. כל אחד מגיע הזמן שצריך להחליף אותו. אני מקווה שששי קשת יצליח, כי ההצלחה שלו היא גם ההצלחה שלנו".

איך היו החיים שלך נראים ללא היידישפיל?

"אני לא רוצה לחשוב על זה. התיאטרון הוא החיים שלי. היחסים בין השחקן לקהל, יש בזה משהו מאוד חי, מיידי, אין לזה תחליף. כשהאורות כבים כבר במה ואין שחקן. נשארת רק החוויה. בשביל השעתיים האלה אני חיה".
 
ההצגה הקרבה של "די וויַיבערשע קניפּלעך" תעלה ביום חמישי, ה-24 בדצמבר 2011 ב-20:30, בבית ציוני אמריקה בתל-אביב.  הצגות נוספות יועלו ברחבי הארץ .

לרכישת כרטיסים