גיבורים קשי יום

"קוולריה רוסטיקנה" (אבירות כפרית) של מסקאני ו"ליצנים" של ליאנקוואלו, שתי היצירות הפותחות את העונה החדשה באופרה הישראלית, נחשבות ללהיט בטוח.

שתי האופרות עומדות במרכזו של סגנון אופראי שהחל את  דרכו בשלהי המאה ה-19 וגווע זמן קצר אחר כך. הסגנון הוא ה"ווריזמו" שמשמעו אמת על הבמה או בלשון אחרת "דרמה ריאליסטית".

המקור הספרותי של "קוולריה רוסטיקנה" של מסקאני הוא סיפור קצר של סופר איטלקי ושמו ג'ובני וֶרגָה מתוך אסופת סיפורים שנקראת "חיי השדות". בניגוד למקובל באופרות עד אז – כאן כבר אין  גיבורים בני המעמד העליון או מעמד הביניים שהלך וכבש את מקומו - אלא איכרים קשי יום בסיציליה. עם זאת הנושאים נשארו דומים: אהבה, קנאה, רצח. ההבדל הבולט הוא שאותן תחושות הן תחושות של בני המעמד הנמוך.

ב"קוולריה רוסטיקנה" הגיבורים הם טורידו, חייל ששב לאחר ארבע שנות שירות לכפר בסיציליה, ושב לחזר אחרי לולה מי שהייתה אהובתו ובינתיים נישאה לאלפיו, עגלון אמיד. מי שעוקבת אחריהם מן הצד היא סנטוצה, "דרת רחוב" צעירה המוצאת מקלט בביתה של אם החייל וככל הנראה גם נכנסת להריון מאותו חייל. הצעירה עוקבת בקנאה אחרי מעללי החייל ומספרת עליהם לעגלון. הוא מזמין את החייל לדו קרב, החייל מת. לא לפני שהוא נפרד מאימו, ומבקש ממנה לשמור על הצעירה. סוף.

מה אם כן מחדשת הסוגה האופראית הזאת? החידוש הוא בהיות האופרה דחוסה מאוד - זמן התרחשות העלילה על הבמה זהה כמעט לחלוטין לזמן שבו הדרמה מתרחשת במציאות.


"ליצנים" - "פליאצ'י" (צילום: יוסי צבקר)


באופרה השנייה, "ליצנים" הורג קניו, בעל להקת שחקנים את נדה, אשתו השחקנית לאחר שאחד משחקניו מספר לקניו שלנדה יש מאהב. הבעל המקורנן מחכה לסוף ההצגה שבה הוא מופיע לצד רעייתו ובתוך הדרמה הוא שולח סכין לבטנה של רעייתו וגם לבטנו של מאהבה שקם לנסות ולהציל אותה.

בשתי האופרות יש אם כן אלימות שלא נראתה קודם על במות. החייל באופרה הראשונה דוחף את הצעירה המאוהבת בו ומפיל אותה בכוח. באופרה השנייה הבעל רוצח את רעייתו על הבמה.

"זו המציאות בכל מקום" אומרת אֶלֶנָה קַלַאבָּאקַס, במאית המשנה בהפקה החדשה, העובדת מזה שנים כשותפה בהפקות של הבמאי ג'אן-קרלו דל מונקו צוקרמן. "זו הייתה גם המציאות באופרה הזאת. שהיא לפי מחברה ליאונקוולו מבוססת על אירוע שאביו, שהיה שופט חוקר, עסק בו".

היום יש חוקרים המשוכנעים שלמרות טענותיו של מחבר האופרה, הוא קרא את העלילה בסיפור כלשהו והפך אותה לדרמה האופראית, כשכתב לה את המלים והמוזיקה

 "ייתכן, אבל הרי המציאות טופחת על פנינו. בעלים הורגים את נשותיהם. זה קורה גם כאן, אבל לא רק כאן. התופעה הזאת תופסת עוצמה בכל מקום. זהו סוג של וריזמו".

לאלתר תך כדי חזרות
 
אלנה קלאבאקס נמצאת על הבמה מאז שהיא זוכרת את עצמה. לא כל כך מפתיע כשמגלים שהסבא של סבא שלה היה פייטרו מרזוני, הכוריאוגרף שעיצב את המחולות בהצגת הבכורה העולמית של "אאידה" בשנת 1871 בקהיר. מאז זורם המחול במשפחה.


"ליצנים" - "פליאצ'י" (צילום: יוסי צבקר)

"גם אני הגעתי לעבודה באופרה ולעבודה עם ג'אן-קרלו בעקבות כוריאוגרפיה שלי שהוא ראה ברומא".
קלאבאקס, נולדה בצרפת למשפחה איטלקית-יוונית,היא במאית אופרה בעצמה והעמידה כמה וכמה הפקות בבתי אופרה גדולים ובתקופה מסוימת נמנתה כבמאית בית עם צוות  בית האופרה בניס שבריוויירה הצרפתית.

"הקביעות הגבילה אותי ביכולת לעבוד עם במאים גדולים, ולכן אני עדיין  עובדת עם בית האופרה וגם מתגוררת בניס" היא אומרת.  אבל הבית האמיתי שלה הוא עולם האופרה והיא מונה את המקומות הרבים שבהם היא עובדת באירופה, באמריקה, בדרום מזרח אסיה. "יש לי בת אחת, לשנייה או לשני כבר לא היה זמן", היא מציינת במהלך השיחה.

התפקיד של במאי משנה לצד במאים מפורסמים כמו אלה שאת עובדת איתם הוא אינו  מתסכל? הרי  התהילה נופלת בחלקו של הבמאי?

"לא, אני לא מוטרדת. אני שותפה מלאה ברוב ההפקות מן הרגע הראשון שהבמאי מתחיל לעבוד על ההצגה. כאשר יש חידושים, לפעמים אני באה לבית אופרה ומביימת את ההצגה שלו והוא עסוק בינתיים במקום אחר. גם זה קורה. אבל השותפות היא אמיתית כולל חלוקה ברעיונות".

האם זו הפעם הראשונה שדל מונקו מביים את צמד האופרות הזה?

"הוא הגיע לאופרות האלה יחסית לפני זמן לא רב וזו הפעם השנייה".

מקובל להעלות את שתי האופרות האלה ביחד, כי בהצגת הבכורה של "ליצנים " היא הוצמדה ל"קוולריה", אבל יש במאים שיוצרים צמדי אופרות שונים עם אחת משתי היצירות או שלמרות העובדה שמדובר ביצירה קצרה מעלים אופרה אחת בלבד.


קוולריה רוסטיקינה (צילום: יוסי צבקר)

"ג'אן-קרלו הוא במאי שמרבה לאלתר תוך כדי החזרות והבעיה הזאת של הצמדת שתי האופרות יחד הטרידה אותו ואז הוא העלה רעיון חדש", מספרת קאלבאקס. "בתחילת 'ליצנים' עולה  טוניו, אחד הליצנים ושר את הפרולוג, שבו בעצם מוסבר הז'אנר של ה''וריזמו' אנחנו כאן לא סתם שחקנים שמזילים דמעות תנין, אלא מה שאתם רואים הן דמעות אמיתיות וכו'.

"דל מונקו הוטרד מכך שההנמקה האמנותית המפורסמת הזאת, פותחת את האופרה השנייה והעביר את הפרולוג של ליאונקוולו לפתיחה של הערב כולו, כלומר קודם הפרולוג אחר כך 'קוולריה' ואחרי ההפסקה 'ליצנים' הוא ממשיך באותו קו ומשנה גם את סוף האופרה השנייה.

"האופרה מסתיימת כאשר קניו מנהל להקת השחקנים הורג את רעייתו ואת מאהבה ומשמיע את המשפט הידוע  'לה קומדיה א פיניטה' (הקומדיה נגמרה). כאן אותו טוניו שמרצה את דבריו המושרים בפרולוג, מסיים את ההצגה במשפט הנודע וכאילו ההדגמה של הסוגה האופראית הזאת הושלמה".

עד כמה נשאר דל מונקו צמוד לעניין האלימות והסנטימנטליות המאפיינים את הווריזמו?

"למעשה בנוסף למיקום של הפרולוג, יש עוד שינוי אחד לכיוון הווריזמו אם תרצה. סצנת הדו-קרב שמתרחשת בדרך כלל מאחורי הקלעים ורק קולה של אחת הדמויות הזועקת 'רצחו את החבר טורידו (החייל)' נשמע. כאן הדו-קרב מתרחש על הבמה.


קוולריה רוסטיקינה (צילום: יוסי צבקר)

"את הזעקה מפקיד דל מונקו בידי הגיבורה סנטוצה והצעקה למעשה אומרת שהיה כאן משפט של כבוד והכבוד ניצל. אווירת מאפייה תואמת סיציליה. אבל התפיסה הכוללת של האופרות. נטועה בשני ממדים. תקופת ההתרחשות היא אמצע המאה העשרים, משהו שמזכיר את הסרטים של פליני. הצבע השולט על הבמה הוא לבן כמו הצבע שרואים בדרום איטליה, ביוון. והדמויות שחורות, כי במקומות האלה חיים בין מוות אחד למשנהו, תמיד זקוקים לשחור של האֶבל במקומות שבהם המאפייה והרצח שולטים.

"במקביל משָווה העבודה הזאת לאופרות מימד קלאסי. כך סנטוצה היא מעין דמות של מדיאה הקלאסית. היא רואה שחורות ונמצאת על הבמה כל הזמן. המקהלה המאוד פעילה ב'ליצנים' הופכת מקהל המתבונן בהצגה למקהלה יוונית, מצד אחד סטאטית יותר ומצד שני המפרשנת".

השיחה עם אלנה קלאבאקס, מתנהלת בהפוגה שבין חזרה עם צוות הזמרים השני (באופרה יש תמיד שני צוותי זמרים) לבין חזרת תאורה "תחזיק לנו אצבעות", היא אומרת כשאצבעות שתי כפות ידיה מבקשות את ההצלחה והמזל, "מחשב התאורה יצא היום בחזרה לעצמאות ולא תאם לכוונות שלנו".

הדברים נאמרים בשקט וברוך ואני תוהה איך מי שמופקדת על ארגון כה מורכב העובד משנייה לשנייה מסוגלת לנהל את העניינים בשקט כזה. אלנה קלאבאקס אומרת בחיוך שאולי דווקא השקט מצליח יותר בין דוברי הרוסית, העברית, האנגלית והאיטלקית שצריכים לתפקד כצוות. ממני היא ביקשה להחזיק אצבעות. מה לא עושים למען והאמנות?  

צמד האופרות יעלו החל מיום חמישי, 1 בדצמבר 2011 ב-20:00 בבית האופרה – המשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב. מחירי כרטיסים: 428-175 ש"ח. להזמנת כרטיסים בטל': 03-6927777, ובאתר בית האופרה.

לרכישת כרטיסים