אפרוג'אז אתיופי

מוזיקה, כמו אוכל, הופכת יותר ויותר מסקרנת ככל שהיא מתרחקת ממטבח המקור שלך, מה שהופך את המוזיקה האתיופית למסקרנת במיוחד בעבור אחת כמוני שגדלה על שילוב של צימס והמבורגר, אם להמשיך את האנלוגיה.

את הסקרנות הזו כדאי להביא לפסטיבל הולגאב (באמהרית: רב פנים) השני המתקיים ברחבי ירושלים, שבוע שלם (19-13 בדצמבר 2011) המוקדש ליצירה אתיופית ישראלית בתחומי התיאטרון, המחול והמוזיקה, ומציג שתי הצגות, מופע מחול ושלושה מופעים מוזיקליים.

מופע הפתיחה של הפסטיבל הוא "לא גבה לבי", של ההרכב "שבתה" שבהנהגתו של נגן הסקסופון אבטה בריהון, המוגדר כמופע אפרוג'אז אתיופי, ומבצע יצירות ג'אז אתני ומשלב מקצבי ג'אז מערביים עם מוזיקה אתיופית מסורתית.

במופע שילוב של טקסטים ממזמורי תהילים, מוזיקת נשמה יהודית, שירי עם אתיופיים וג'אז מקורי.

"אני מגיע למופע עם חמישייה", מספר בריהון, "קונטרבס, תופים, פרקשן, פסנתר, ואני על סקסופון ושירה. נבצע חומרים מקוריים, ולצדם פיוטים כמו 'לא גבה לבי', 'ירושלים', 'מזמור לדוד' שחיברתי לו מנגינה.

"יש פה שילוב של גרוב מאתיופיה והמזרח התיכון ביחד עם ג'אז".

מהם המאפיינים של המוזיקה האתיופית? מאיפה בעצם היא מתחברת לג'אז?

"באתיופיה יש כ-103 שבטים, בפועל סופרים 89 כי היתר שבטים כל כך קטנים שאפילו לא סופרים אותם. אמהרה זה השבט של האמהרים, יש סומליה, יש תגרים, יש עפר, יש כל מיני. לכל שבט יש מוזיקה אחרת, שפה אחרת, תרבות משלו, ומה שמחבר אותם זו התרבות. הדת באתיופיה לא גבוהה יותר מהתרבות. באתיופיה לא מעניין אם אתה יהודי, מוסלמי או נוצרי. התרבות שם חזקה יותר מהדת. אני למשל שר באמהרית, אבל אם יבוא מישהו וישיר בתיגרית, אני מכבד אותו והכבוד הדדי.

"המוזיקה העממית של אתיופיה בנויה על ארבעה סולמות אופייניים: באטי, תזטה, אמבסל ואנצ'יהוי", מסביר לי בריהון, ומעניק לי הדגמה טלפונית שמציגה שילוב יפהפה של אדמה ובלוז, תוך שהוא שר ומנגן. "מוזיקה אתיופית קרובה מאד לבלוז ולגוספל. אם את הולכת לבית כנסת את שומעת כשהם מתפללים שזה כאילו שירה של בלוז וגוספל, כי גם המוזיקה באיסט אפריקה וגם הבלוז עובדים עם סולם פנטטוני. ממש חבל על הזמן כמה זה דומה". 
 
"לנגן עם מוזיקאי כזה, מה זה אוכל ליד זה?"

את הכשרתו המוזיקלית רכש בריהון (42) – שנגינתו מושווית לא פעם לזו של ג'ון קולטריין – באדיס אבבה, בירת אתיופיה. ליד ביתו שכנו בית הספר למוזיקה ומחנה צבאי. "לומדים שם מוזיקה מערבית", הוא מספר, "יש אקדמיה, יש מוזיקה קלאסית. הייתי בתזמורת בצבא".


אבטה בריהון וההרכב "שבתה" (מקור: אתר "שבתה")

לפני 11 שנים עלה לארץ ומצא עצמו בסביבה מקצועית שונה לחלוטין מזו שעזב, תוך שהוא מתמודד עם קשיים שיכולים לפרנס טלנובלה, ואצלו הופכים לשתי פסקאות קצרות ובלתי מתבכיינות בעליל.

"אני לא גדלתי בכפר אלא בעיר, באדיס אבבה. אחר כך למדתי במזרח, אחר כך חזרתי, והייתי באתיופיה ממש מפורסם מפורסם. הייתי עם ראש ממשלת אתיופיה בצפון קוריאה, בקובה, ניגנתי מוזיקה עם אמנים גדולים, הייתי בתזמורת הלאומית של אתיופיה, ניגנתי עם הזמרים הכי מפורסמים שם. 13 שנים הייתי הסקסופוניסט של הזמר האתיופי הכי מפורסם בעולם, מחמוד אחמד. בסוף הגעתי לארץ, בלי הסקסופון, כי הוא היה של התזמורת. בארץ התחלתי לעבוד בשמירה ולמדתי ב'רימון'".

מה היה לך ללמוד ב"רימון" אחרי ההישגים שהגעת אליהם באתיופיה?

"בארץ המוזיקה יותר מפותחת, המוזיקה פה היא דוגמאות של מוזיקה מכל העולם ויש פה המון סוגי מוזיקה טובים. למדתי פה מה ששם לא למדתי. הייתי שנה וחצי ב'רימון'. בסוף לא ידעתי להחזיק כסף, לא הבנתי כלום. קניתי בית ולא שילמתי שנה, הסתבכתי פה בגלל שלא ידעתי ולא הבנתי, ובסוף הייתי צריך להחזיר את הכסף שלא שילמתי. צריך לעבוד. אז נכנסתי לעבוד בשמירה, ולעבוד במסעדה בניקיון, ושם החומרים פגעו לי באצבעות. בסוף פגשתי את משה בר-יודא (יו"ר עמותת תרבות ומורשת יהודי אתיופיה – ט.ג.) שעזר לי, ואת אריאל זילבר שעזר לי".

בר יודא קישר בין בריהון למוזיקולוג שלמה ישראלי, וזה שידך בינו לבין הפסנתרן יצחק ידיד, לחיבור שהתקרא "אנסמבל ראס דשן". אלבום הבכורה של האנסמבל הוגדר כאחד משני אלבומי הג'אז הטובים בארץ. שנה לאחר מכן, ב-2005, השתתף בריהון באלבומו של אריאל זילבר, 'אנבל', אשר את שיר הנושא שלו אף כתב והלחין.

"בשנת 2002 הייתה כתבה ב'הארץ'" ,מספר בריהון, "סיפרתי שאין לי סקסופון. קיבלתי לפני כן סקסופון ממרכז קליטה שהביא מאיזה בית ספר, ואמרו לי להחזיר אותו. בן שלו כתב על זה בכתבה ב'הארץ',  ואני עד עכשיו לא שוכח איך משפחה מהגליל, משפחת רונן, קנו לי ב-25,000 ₪ סקסופון! משפחת רונן מעמוקה. ממש תודה תודה תודה! הם עזרו בכל מיני דברים. מאז אותה שנה הם עזרו לי הרבה".

צריך להיות אדם נורא חזק כדי להתמודד עם הדברים כמו שאתה עושה

"עד עכשיו אני חזק. את יודעת, הפרנסה פה לא קלה. צריך לחכות עם כל תשלום שלושה חודשים, אחרי ששים ימים, אחרי תשעים ימים, אף אחד לא עוזר. לפעמים גם היום אני עובד ככה באיזה עבודה כדי למלא את הבית. יש לי ילד עכשיו, צריך להתמודד. אין ברירה. צריך להיות חזק".

אתה מצטער שעלית לארץ?

"בכלל לא. אני לא עושה משקל לחיים פה ולחיים שם. מבחינה מוזיקלית ומבחינת מנטליות אני כן עושה את המשקל, ופה המשקל יותר גבוה משם. יש המון מה לראות כאן, המון מוזיקאים טובים, יש להם לב מדהים. המוזיקאים פה חבל על הזמן. ככה אני רואה את זה".

אתה מרגיש שכמוזיקאי יש לך מה לקבל ממה שנחשב פה תרבות ישראלית?

"יש לי הרבה מה לקבל מהתרבות הישראלית ומהסביבה פה. אני שומע הכל, יש המון סולמות, יש פה אמנים כמו אבישי כהן, עמוס הופמן, עומרי מור, פסנתרן מדהים שמנגן איתי בדואט בפסטיבל. לנגן עם מוזיקאי כזה, מה זה אוכל ליד זה? יש לי בופה במוזיקה... אני אף פעם לא הסתכלתי מה אכלתי שם ומה אני אוכל פה. זה לא מעניין אותי. אני חי במוזיקה. השיר, התקווה שלי, וזהו. אני חי בזה".

 
המופע "שבתה – לא גבה לבי"יתקיים ביום שלישי, 13 בנובמבר 2011 ב20:30 בסינמטק ירושלים. על הבמה: אבטה בריהון - שירה וסקסופון, דוד עדה -קלידים ושירה, אסף חכימי - בס, ירום איטה - כלי הקשה ושירה, אלון יופה - תופים ושירה.  פסטיבל הולגאב השני ליצירה אתיופית ישראלית יתקיים בין התאריכים 19-13 בדצמבר 2011  באולמות בית הקונפדרציה, סינמטק ירושלים, מרכז ז'ראר בכר והצוללת הצהובה.