"דרך חיבור לשורשים אפשר ליצור קומוניקציה"

יש לא מעט ישראלים יוצרים במדינות שונות ששמם לא נישא בפינו ועבודתם כלל לא מוכרת כאן. וחבל. יובל פיק נמצא הכי הרבה זמן בחוץ, 16 שנה עברו מאז עזב את בת שבע וזוהי הפעם הראשונה שהוא הוזמן לבוא לכאן ולהעלות עבודה שלו במסגרת "פוקוס צרפת"- שבוע של מחול צרפתי עכשווי במרכז סוזן דלל בשיתוף המכון הצרפתי בישראל.

למה לקח לך כל כך הרבה זמן לחזור לכאן?
 
"שאלה טובה. לא יודע מה להגיד. היה איזה שלב  שהחלטתי להישאר באירופה ולפתח את הקריירה שלי ואת היצירה שלי ופה בצרפת נתנו לי את האפשרות ואת התנאים אז הקשרים עם הארץ נכנסו קצת לתרדמה. אני מאוד קשור לארץ", הוא אומר, "אני יכול לתרום לפיתוח המחול בה, אבל הייתי שמח אם אנשים יגלו יותר פתיחות ויסבירו פנים לאמנים ישראלים שמצליחים בחו"ל".

יובל פיק נולד ב-1970 בפתח תקווה. הוא החל לרקוד בלהקה העירונית לריקודי עם, ומאוחר יותר בבית הספר של להקת המחול "בת דור" בניהולה של ז'נט אורדמן. ללהקת בת שבע התקבל לאחר סיום שירותו הצבאי במסגרתה רקד ביצירותיו של אוהד נהרין ושל כוריאוגרפים מובילים נוספים כמו וויליאם פורסיית ויירי קיליאן. ב-1996 החל פיק לעבוד במשותף עם הכוריאוגרף הפיני הנודע, טרו סרינאן.


"Scroe", צילום: Laurent Philippe

שנה לאחר מכן יצר את "מותר", עבודת ביכורים שעלתה במסגרת סדנה של להקת בת שבע. עם רקדני בת שבע דאז, חופש שכטר ונועה צוק, יצר את "כבדים", עבודה לשלושה רקדנים שזכתה ב- 1997 במקום שני בתחרות גוונים במחול. שנה אחר כך העלה את "יום טוב וחתונה לבנה" דואט עם שרון אייל במופע מחווה- חמישים שנה למדינה. אחרי כמה שנים על קו תל אביב-הלסינקי- צרפת ב-1999 התקבל פיק כרקדן מן המניין בלהקת הבלט של בית האופרה של ליון. בתחילת המילניום החדש החליט פיק שהגיע הזמן להקים להקה משלו וכך נולדה ב- 2002, The Guests, שזוכה עד היום לתמיכה של העיר ליון ומשרד התרבות הצרפתי.

לפני כמעט שנה מונה פיק לתפקיד המנהל האמנותי של ה-CCN- המרכז הלאומי לכוריאוגרפיה ברלה-לה-פאפ, מפרברי העיר ליון. תפקיד שמשמעו בית ללהקתו של פיק, אולמות לחזרות ותקציב שיאפשר לה להופיע, אך גם לבחור ולארח להקות עצמאיות מצרפת ומחוצה לה וללוות אותן בתהליכי היצירה של עבודות מוזמנות חדשות.
 
"אני מחויב ליצור בארבע השנים הקרובות שלוש  יצירות חדשות כחלק מהתפקיד, אבל לצד זה המרכז הוא מקום שהלהקה החדשה תחלוק עם עוד יוצרים ועוד אסתטיקות תנועתיות כדי להרחיב את קשת היצירה", אומר פיק, "אתגר משמעותי נוסף הוא להמציא או למצוא את הקהל מחדש ולפתח דרכים שיגדילו את הגרעין הקיים של קהל המחול. יש לי רצון לפתח פרוייקט אמנותי עם ילדים, בני נוער, או אנשים שמתאגדים בשביל פרויקט. ליון היא עיר שיש בה 72 לאומים ואני חושב שדרך חיבור לשורשים אפשר ליצור קומוניקציה".

טבע אורבני

לישראל מגיע יובל פיק עם Score עבודה עם שלושה רקדנים צעירים ואנרגטיים. פיק שנודע כמי שדוגל במחול שבו לתנועה נטו מקום מרכזי. הוא מספר ש Score היא עבודה מאוד סיזיפית. "ניכרת בה השפעה של קונטקט והרקדנים נמצאים במגע בחלק ניכר מהמופע, או כמעט יחד, כגוף תזזיתי, חסר נשימה שמושפע מפסקול מאד מעניין שמורכב מפיסות זעירות של קולות שהקליט במהלך ביקור בן עשרה ימים בארץ. המון רעשים, קריאות קולניות, דיבור רחוב, קולות תנועה, בעיקר רעשים אורבניים בין תל אביב לירושלים. יש בעבודה הזו משהו שמתפוצץ כל הזמן".

“אפשר לקרוא לזה טבע אורבני”, אומר פיק, “ויברציות של הארץ, של האדמה. בדרך כלל כשאני מגיע לארץ אני בא לראות משפחה וחברים אף פעם לא מעבר לזה ואילו הפעם חזרתי לפגוש את הישראלים. ביקרתי במקומות שהכרתי מהצבא ובית הספר, הייתי עם איש הסאונד בירושלים ובכפרים דרוזיים. על שפת הים ביפו ראינו יהודים וערבים, אנשים שחולקים את אותו מרחב. זה היה חזק, כביכול בלי גבול, אבל עם הפרדה חזקה ומדויקת. ג’אז בתל אביב, אזעקה, צעקות, תחושת חירום חזקה, קלטנו הכל וחזרנו עם 40 שעות סאונד. זו היתה חוויה יוצאת דופן בשבילי לחזור לצרפת ולשמוע שם את קולות הארץ”.
 
איך אתה עובד, דרך אימפרוביזציה, מביא את החומרים מוכנים מהבית? 
 
"אני תמיד מנסה ליצור את אותה מולקולה שמחזיקה מעמד לאורך זמן, דרך ארכיטיפים שעליהם הלבשתי תנועה ואירגון בחלל שמשדר את זה. הדבר הכי משמעותי מבחינתי בתהליך הוא הרקדנים. הם הדבר שמפעיל אותי ולכן כל כך חשוב לי עם מי אני עובד וחוקר". 

מה זה מחול בשבילך?

"אני עוסק במחול  ‘טהור’ החוקר את התנועה, זוהי סוגה שמתחרה על תשומת הלב של הקהל החדש עם מחול קונספטואלי, נון-דאנס ועיבודי במה על בסיס היפ-הופ שהפכו מאד פופולרים. אני אף פעם לא הבנתי למה אני צריך ללכת נגד התנועה. מחול הוא אמנות שלא למדנו כמו ספרות או תיאטרון בבית ספר. מחול מתקשר באופן שאינו ורבאלי, וכדי לתת לו מקום משמעותי, צריך להגן עליו, דווקא כיוון שהיום יש זליגה בין תחומי האמנות השונים.
 
"אני מנסה לפצח את הקודים שגדלתי איתם ולמצוא איזו דרך מחוספסת ולא מעובדת כדי לדבר על האופן שבו אני מרגיש את העולם. התנועה שלי מאוד אימפולסיבית, מאוד אקספרסיבית ומאוד לא מסותתת למרות שהיא עברה כוריאוגרפיה".
 
אז מה, המחול "הטהור" זקוק להגנה?
 
"המחול הטהור כיוון שהוא שביר ובזה יופיו זקוק להגנה. העולם שבו אנו חיים הוא אינדיבידואליסטי בצורה קיצונית והמחול, שיש בו פיזיות שיוצרת קרבה, יכול להציע סולידריות ואוניברסאלית שחסרה לנו. מחול הוא ארגון של הזכרונות שקיימים בגוף, זכרונות שאספנו מהיום שנולדנו וזו תחושה כימית שעוברת הלאה לקהל". 
 
הגוף הוא כמו טרנזיסטור

חלק מהתפקיד של פיק כמנהל אמנותי הוא להזמין להקות עצמאיות להתארח "הנטייה הטבעית שלי היא להזמין אמנים שעוסקים בשאלת הגוף התחושתי ולא הגוף הפלסטי האטום. אני נמשך ליוצרים שבשבילם הגוף הוא כמו טרנזיסטור או משדר, משהו שמקבל אינפורמציה בשביל להוציא אותה החוצה. הפנימה החוצה התמידי הזה, האורגני. זה קצב החיים, זה מעיף אותי הכי גבוה. זה גם יכול להיות משהו שלא זז במשך חמישים דקות".


"Scroe", צילום: Laurent Philippe

יש הבדל בין היחס לגוף בישראל ליחס אליו בצרפת?
 
"יש הבדל משמעותי מאוד בעיני. היצירה הצרפתית בעיקרה פלסטית והרבה פחות מחוברת לגוף. אני חושב שזה קשור לכך שלקתולים יש תפיסה שונה של הגוף וכל צורת ההסתכלות שלהם עליו היא איקונית, צורנית, אסתטית. אצלנו, אולי בגלל שהאלוהות שלנו אבסטרקטית, אנחנו מחוברים לגוף כדי להרגיש את הקשר לאלוהים, לעבור חוויה תחושתית דתית. כשהייתי בארץ נסעתי לכותל וראיתי את החבר'ה הדתיים מתפללים ופתאום עלה לי משה פלדנקרייז לראש וזה היה מעניין לראות שדרכי תנועה פנימיות כמו הפלדנקרייז נוצרו על ידי יהודי". 

"אני מאמין בויברציות של האדמה בכל מקום, ובטח ובטח בישראל, בארץ המובטחת, יש משהו בתנועת הרקיעה שקשור בעיני למחול הפולקלורי שניסה ליצור כאן יהודי חדש . בישראל אנחנו מאוד מחוברים לאדמה ויש משהו בהווי הישראלי באופן כללי שמתרגם לאנרגיה פיזית מאד משמעותית. אני חושב שהמחול שלי מציע הוא שעטנז, שילוב של כל מיני שפות תנועה שאספתי ועשיתי להם טרנספורמציה ובשילוב עם חקירה מעמיקה של הקודים שגדלתי איתם, הגעתי לנקודת האפס כדי לדבר אל העולם בשפתי שלי". 
 
כיוצר מחול היום מה הם האתגרים שעומדים בפניך?
 
"ליצור מחול שהוא מופשט ועובד על דיאלוג דרך תנועה היא עבודה מורכבת. כשמדברים על הבמה זה יכול להיות מעניין, ושובר את הקיר הרביעי באופן פרונטלי וזה נהדר אבל במחול הטהור אין את זה. וכשאין קומוניקציה ורבלית אנחנו נשארים עם קומוניקציה שנעה דרך זרמים תת קרקעיים.
 
"יש משהו שהפך הרבה עבודות היום למין עבודות מקדונלד 'כבר עשוי, וכבר מוכן לאכילה'. הכל מהיר, ורבאלי ומוצף באינפורמציה. והקהל מבקש את האימפקט המיידי. אני לא מתחבר לזה למרות שגם לא מעט פעמים יוצאות עבודות מעניינות. זה אפילו קצת מפחיד אותי הסיפוק המיידי הזה בתור 'אזרח העולם'. לכן האתגר הגדול שלי זה למצוא את אותו יהלום שידבר בצורה אקטואלית, מודרנית, דרך תנועה, קומפוזיציה וטרנספורמציה של החלל. משהו שיביא אל הבמה את אותם רבדים שאנחנו לא רגילים לראות".

לא מפסיק להתפעל מהמחאה החברתית
 
כמה חשוב לך לתת מקום למציאות בתוך העבודות שלך?
 
"אני לא יכול להגיד שאני אמן פוליטי. אני מאוד מושפע ממה שקורה אבל אני לא רוצה שהעבודות שלי יהיו סוג של אצבע מאשימה. אני יותר מתחבר לתהליך של לעכל דברים ויצירה של מוצר אקספרסיבי שהוא תגובה. בעיקר כשאתה מתעסק בתנועה ובקומפוזיציה של תנועה המציאות לעולם לא תקבל מקום חד משמעי. התנועה יכולה להכיל בו זמנית דבר והיפוכו. בכלל אין סיכוי לדבר על המציאות כמו שהיא כי כל עבודה עוברת המון ידיים- תאורן ומוזיקאי ורקדנים".
 
עד כמה ישראל דומיננטית בתוך העשייה שלך?
 
"יותר אולי בחיפוש של זהות, הגבולות המאוד תחומים ומוגדרים לעומת הגבול האירופי. אני זוכר שבגיל 20 אחרי הצבא הייתי עם בת שבע בפסטיבל מונפלייה ורציתי להמשיך לטייל באיטליה ואני זוכר כשחציתי ברכבת את הגבול בין צרפת לאיטליה הייתי בשוק. לא הבנתי איך זה יכול להיות כל כך פשוט. וגם לתחושת האדמה יש נוכחות חזקה, אני בעצם עשיתי מהלך הפוך מהסבים והסבתות שלי, שעזבו את אירופה כדי להגיע לארץ ישראל. גם היום שאלת היהודי באירופה נוכחת מאוד".

פיק לא מפסיק להתפעל מישראל ומהמחאה החברתית שהיתה כאן בקיץ האחרון שגרמה לו להזיל דמעות. ההתאגדות של החברה הישראלית היא עוצמה בלתי רגילה מבחינתו. "יש תחושה שהעם מתחיל לגדול ושיש מקום לשאול שאלות מעבר לשאלה ההישרדותית היומיומית." ההתאגדות בלי להיטמע בתוך רעיון אחד מאוד קוסמת לו.


"Scroe", צילום: Laurent Philippe

אתה חושב שהמרחק שלך מכאן הכרחי בשבילך כדי ליצור?
 
"אני חייב לומר שאני לא יודע. על פניו אני דווקא חושב שאולי היה לי יותר קל להמשיך ליצור בארץ. אני מאוד ישראלי במהות שלי. מה שכן אין לי ספק שאם הייתי יוצר בארץ זה היה ממקום אחר לגמרי. כאן אני לעולם אהיה זר ולא שייך. הלוואי שהייתי יכול לשמור על שתי האופציות שיהיה לי גם את האופציה לבוא וליצור בארץ עם רקדנים ישראלים. זה משהו שהוא קריטי מבחינתי והייתי מאושר אם זה היה קורה. כל פעם שאני יוצר עבודה חדשה אני חושב לעצמי שאם הייתי יוצר אותה בארץ היא היתה נראית אחרת. אני לא מתנדנד אבל אין לי ספק שביצירה שלי אני נע בין ישראל לצרפת".
 
ריקודים בחתונות
 
פיק עובד בימים אלה על יצירה חדשה שנקראת "לא להיות גיבור" הוא מתאר את העבודה החדשה כנסיון לחשוב על הגוף כשקית תה שכשמכניסים אותה לכוס מים קורים לה כל מיני דברים.

כשאני שואלת אם הוא יודע להגיד מתי היה הרגע שהוא הבין שמחול יהפוך להיות בשבילו דרך חיים הוא נזכר בשטיח האדום בחדר שלו בפתח תקוה רוקד לצלילי להקת הבי ג'ייז  "אני זוכר את עצמי בגיל שש או שבע ילד שהולך עם הוריו ואחיו המבוגרים לחתונות, כל כך אהבתי את זה וכל הערב הייתי מחכה לחלק של הריקודים אחרי האוכל, ושם, על הרחבה הייתי מוצא את עצמי רוקד, לא בשביל להוציא משהו אלא להתחבר פנימה".    

מה החלום שלך?

"לעבוד עם קבוצה יותר גדולה של רקדנים. עד עכשיו עבדתי עם מספר שהוא גרעיני קטן וראשוני ועכשיו הגיע הזמן לעבוד עם קבוצה יותר גדולה ולהכנס לתוך תנועה שיש בה מכניקה של מכונה".

עם מה היית רוצה שהקהל  הישראלי יצא?

"עם תחושת חוויה, התחברות למשהו".

אתה מפחד לאכזב אותנו?
 
"לא יודע, לא יותר מכל קהל אחר. אני בעיקר מתרגש כמו לפני כל קהל או כל הופעה".

Score של יובל פיק תעלה בימים רביעי וחמישי, 15-14 בדצמבר 2011  ב-21:00 במרכז סוזן דלל במסגרת עבודות "פוקוס צרפת"- שבוע מחול ( 18-12 בדצמבר 2011 ). טל' להזמנת כרטיסים: 03-5105656 .  

לרכישת כרטיסים