אם כבר ללכת, לפחות עם "הילדה הכי יפה בגן"

"אמרתי בגן שאני הולכת לפסטיגל", הפטירה כשחזרה אתמול מהגן, "בטעות. פשוט שכחתי איך קוראים לדבר הזה שאנחנו הולכים אליו". "אין בעיה", הפגנתי גם אני אדישות לא אופיינית, שתגיד בגן מה שהיא רוצה כל עוד אני יכולה לדחות בעבורה את שלב הבגרות המינית בעוד שנה. לקחתי אותה ל"מותק של פסטיבל 4".

אחרי שנה שבה אני רואה את הקטינה עומדת בסלון ומסננת בתנועות של פרחה מקצועית בת 15: "יהיה פה לילה מצ'ורף, צ'ו-רף, או יה", החלטתי לנקוט עמדה ולהתעלם מטענותיה שהפסטיבל זה לקטנים והיא – עם כל הכבוד לי – כבר לגמרי בגדולים (חמש וחודשיים, כן?), וכך שמנו פעמינו להיכל נוקיה, כדי לעבור ביחד את החוויה המפחידה הכוללת מיליון אנשים, ווליום היסטרי, פיצ'פקס של שני שקל שעולים 35 שקלים וחרדה היסטרית לאבד אחת את השנייה בתוך ההמון.

פרט לאלה חיכה לנו – כמצופה – ערב מתוקתק להפליא, הפקה מקצוענית נטולת תקלות טכניות ועתירת כוכבי ילדים ולצדם רקדנים, אביזרים, אפקטים בימתיים, מסך וידאו ענק, בובות ענק, וצעצועי ענק, על במת ענק המעוצבת בצבעוניות המתקתקה שנותנת – עדיין – תחושה מסוימת של תמימות, ושירים שהשאירו אותי בכל זאת, עדיין, בתמונה.

מול כל מרימי הגבה ומתווכחי הדיון הדי מיותר מבחינתי על "איך הפסטיבלים של פעם היו הרבה יותר איכותיים וכמה הכל מסחרי להחריד היום" - מה שנכון –  אני מודה שלא אני היא זו שתנתק את הקטנה מפסקול התקופה שעובר בין חברי הגן כתורה שבעל פה מחנוכה אחד לשני, ואם כבר ללכת, לפחות שיהיה עם "הילדה הכי יפה בגן", "כובע קסמים", "צ'יק צ'יק הרכבת", ושירים שכבר שכחתי שאני זוכרת כמו "אמא תכסי אותי", ו"אבא'לה בוא ללונה פארק". ב"אלוהים שמור על אמא" אני כבר כמעט בוכה, ומה שיותר חשוב, עם הרפרטואר השירי הזה אני שומרת מולה בקלות על עליונותי ההורית. 

בחלק השני מסתבר שעד עכשיו ראינו בעצם את "סיפור ממלכת הצעצועים" ועכשיו מתחיל חלקו של הפסטיבל, מה שאומר מסיבת תחפושות במקום ממלכת צעצועים, ושירים כמו "חסקה", "הרקדן האוטומטי", "לו הייתי פיראט", "קפטן ג'ק", ו"אלף כבאים".

המצחיק הוא שדווקא הפסטיבל בוחר לחרוט על דגלו את מסר האותנטיות הפשוטה והביתיות החמימה והתמימה, כשהוא ממקם בתפקיד הרע את הברון דה לה מחשב (יש! שלמה בראבא! כיף גם לי!) המנסה לשדל את הילד איתי להעיף את צעצועיו הישנים כדי לפנות מקום למשחקי המחשב החדישים והמשוכללים. בחסות הפסטיבל וכמובן, הבובה יעל בר זוהר, לומד איתי שגם בצעצועים פשוטים כיף לשחק ולא נכנע, כמובן, לרוע הממוחשב שכמעט וכבש אותו...

בסוף, אגב, לא התאפקתי, ושאלתי לגיל הילדים שישבו לידינו. "חמש וחצי ושש וחצי!" בישרתי בגאווה לקטינה, (למרות שבינינו אפילו לי היא כבר נראית בשלה לפתוח חשבון בנק משל עצמה) והצטרפתי למילים של שירים שאני עדיין מכירה יותר טוב ממנה.

לגילאי 6-2 (אבל אפשר יותר...).

"מותק של פסטיבל 4 בממלכת הצעצועים", חנוכה 2011. מחזאית: נועה ברנר, במאי: צדי צרפתי, משתתפים: רינת גבאי, יעל בר זוהר, טוביה צפיר, שי ורועי, מיכל צפיר, דפנה דקל, גילי בא לבקר, גיא פרידמן, שלישיית כוח הקצב, שלמה בראבא.