צלילים בזיכרון

בסופו של געש הצלילים שפקד את האנגר 11 בנמל תל אביב יישארו כמה רגעים של צליל יפה במיוחד בזיכרון, ועל אלה כדאי להרחיב את הדברים ברגעים של סיכום.
 
תחילה דווקא לזכרונות חוץ-מוזיקליים, כמו למשל היעדרותו הרועמת של המנצח גוסטבו דודמל, נציגה של ונצואלה על בימות הקונצרטים בעולם. דודמל בחר להיעדר מנימוקים שונים (בריאות זה תמיד נימוק טוב) דווקא מחגיגתה של התזמורת הפילהרמונית, התזמורת שהניחה לרגליו שטיח אדום והרעיפה עליו הרבה חום ואהבה כשהוא היה פחות מדודמל ב"ד" רבתי.
 
את עניין האקוסטיקה נשים בצד . האולם הזה לא נולד  אמנם לקונצרטים סימפוניים, אך כאשר המוזיקה טובה, היא נשמעת טוב גם אחרי שנים ולבטח בזיכרון. אין חולק על כך שבאולם צריך לשמוע מוזיקה בתנאים מיטביים, אחרת אפשר להסתייע במכשור ביתי משוכלל. אבל בשלב מיון הפריטים לזיכרון, ניתן להניח זמנית לעניין הזה.   
 
הכנר גיל שחם התנדב לנגן במקומו של יפים ברונפמן פגוע היד, וניגן את הקונצ'רטו של ברוך ואת זה של צ'ייקובסקי בניצוחו של ולרי גרגייב בצליל מבוגר, נזירי  ובשל יותר.  הוא יצר גוונים מאופקים גם לקונצ'רטו  המתפרץ והסוער של צ'ייקובסקי וגרגייב "הלך איתו" בכיוון השונה.  
 

מימין: גיל שחם וולרי גרגייב (צילום: דן פורגס)


צליל כינור אחר, יפה במיוחד, היה לפנחס צוקרמן, בקונצ'רטו של בטהובן. הרבה איפוק היה שם שאיפשר למוזיקה לזרום וכאן כמובן האחריות נופלת על זובין מהטה שתוארו כ"מלווה"  המיטבי לסולנים עדיין תקף ותחושת הביטחון והנינוחות ניכרת.

הסולן השני בקונצרט היה הפסנתרן דניל טריפונוב, זוכה תחרויות רובינשטיין בתל אביב וצ'ייקובסקי במוסקבה בשנת 2011.  הברק, האישיות והמוזיקליות בנגינת הרפסודיה של רחמנינוב על פי נושאים של פגניני, סיפקו את ההצדקה לכך שמקומו בצמרת העולמית מובטח.
 
כיתת אמן ל-2,000 איש

הקונצרט הבולט שילך למקום טוב בזיכרון הוא הרסיטל של מאריי פרחיה. תכניתו הייתה היהלום שבסדרת קונצרטי יום ההולדת הע"ה של התזמורת. כשפרחיה מנגן באך, אינך מהרהר בנגינת באך בכלים "אותנטיים" או בדומיהם. כשכל פרק בסוויטה הצרפתית מזכיר לנו את אפיו הריקודי ובה בעת אינו גס באינטימיות, הרי  שבאך שלו הוא ראוי.
 
הסונטה ה-27 של בטהובן עם הולכת קולות המתנהלת בקלילות ונחשפת לאוזן, ארבעת הקטעים אופ' 119 של ברהמס,  בנשימה שונה, בפסיעות מרווחות  ובמגע שקול ומחושב בקלידים, ואחריהם מבחר יצירות של שופן באווירה אחרת  ובאווריריות מתחכמת. כל אלה הפכו את הרסיטל לפרק מופתי, ל"כיתת אמן" שצופים בה אלפיים איש לפחות. כבר היה כדאי לבוא.

מאריי פרחיה (צילום: שי סקיף)

במבחר הסימפוניות של בטהובן ששמעתי ראויות לציון השלישית בניצוח גרגייב, שהמשיך גם לאחר רדתו של גיל שחם מן הבמה לשמור על קו מאופק, שבלט במיוחד בפרק השני. לביצוע משובח זכתה גם הסימפוניה השביעית בניצוח ג'אנאנדריאה נוזדה. כאן שלטה האיכות הריקודית, שמאד הולמת את היצירה ולכן אישית הפריעו לי משכי ההפסקות שבין הפרקים השונים, שניתן היה לקצרם. 

בין תחכום לניצוצות
 
יצירתו של הישראלי בוריס פיגובט "מוזיקה של צער ותקווה" בניצוחו של מהטה, נשמעה בעיקר כמס ליצירות הישראליות, מוזיקה לריצוי הקהל. את רגעי התקווה ביצירה מספקים איזכורים  למוזיקת להקת קרקס נודדת, כמעט כמו הבהוב החיים האחרון ששומעת ויולטה, גיבורת "לה טרוויאטה" של ורדי, רגעים ספורים לפני מותה על הבמה. מוזיקה רומזת לקהל החוגג??
 
צבעים אחרים, שונים לחלוטין סיפקו המנצח אילן וולקוב והפסנתרן והזמר שלומי שבן, ואיתם גם מקהלת העפרוני מעמק חפר. שהביאו קהל שונה לאולם. הקהל שירוץ לשמוע את שלומי שבן בכל מקום שבו הוא יופיע ועם הפילהרמונית על אחת כמה וכמה.

דניל טריפונוב (צילום: שי סקיף)

וולקוב שהיה הכוכב הנסתר על הבמה, הוביל את התזמורת ואת שבן ברצף מוזיקלי תוסס שבו היו  גם רגעים של קלאסיקה קטעים מתוך קונצ'רטו של ראוול וחמישיית הפסנתר של שוסטקוביץ' והרבה ציטוטים של מוזיקות אחרות. בכל אלה מצליח שבן לחשוף את מיקומו הייחוד על במת המוזיקה. בין התחכום לניצוצות הוא יושב היטב על קו התפר וללא ספק זה היה הקונצרט שהלם את ה"האנגר", כאשר המוזיקה מוגברת והקירות חוגגים.