היוצרת הראשונה של תיאטרון-מחול בארץ

במקומות חבויים, אולמות  סגורים  של אוניברסיטאות ומכללות, מוזיאונים וספריות ובתי קפה מתקיימת תנועה שהיא ההיפוך של התיעוב הכללי של מה שעל פני השטח- חדשות בענייני שעה,  מדיניות ואזרחות מעוררות סלידה ותמיהה שזה מה שיוצא מן העם הנבחר, שפרסי הנובל לנבחריו נראים כמו שארית מימים אחרים.
 
מסגרות לימודיות חדשות, קורסים וסמינרים וסופי שבוע  בכל תחום שיעלה על הדעת, בפילוסופיה והיסטוריה ואמנויות ומדעי החברה יוצרות רשת אלטרנטיבית של שפיות. אחת מהן, לרגל מאה שנה להולדתה של שרה לוי תנאי (1911-2005), עלתה בשבוע שעבר ביוזמת ויקטוריה חודורובסקי  מהספרייה למחול  בבית אריאלה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב.
 
סיפור  להקת ענבל, היווצרותה, הצלחתה ושקיעתה והניסיון להחיותה מחדש ידועים, אך סיפורה של הדמות המופלאה, מי שהקימה ויצרה וחקרה והלחינה- ידוע פחות.
 
שרה לוי תנאי הייתה נערצת והייתה דחויה. בשלב מסוים היא הפסיקה לעניין את הצופים ואת המבקרים בגלל שחול  ומדבר  ותנועת הגמל ומזרחיות תימנית ומשוכללת נחשבו זרים לעירוניות ולמה שנחשב מודרני במחול והרי כבר "עברנו" את עניין קיבוץ הגלויות. למרות כל אלו לאט מתחיל להתעורר עניין מחודש ביצירות היפות להפליא של להקת ענבל ושרה לוי תנאי שהייתה היוצרת של התיאטרון-מחול הראשון בארץ.

                שרה לוי תנאי (יח"צ)

כותבת, מלחינה, חוקרת

לכנס גויסו מרצים ורקדנים ליומיים רצופים של הרצאות, שיחות הדגמות והקרנות, שבהם מתגלות פנים נוספות של היוצרת, וחרטה על ההחמצה. משום שלוי תנאי לא הייתה רק כוריאוגרפית מקורית, ולא רק ייצוג של מזרחיות שנעשתה לגיטימית, אלא מישהי שכל הזמן הרחיבה את גבולות עבודתה ואישיותה.
 
 לא ידענו למשל שהייתה סופרת ובהרצאה מרתקת של יפה ברלוביץ, מהחוג לספרות של אוניברסיטת בר אילן מתגלים סיפורים קצרים שכתבה, מכתבים ורשימות.
 
לא זכרנו ששירים שאנו שרים באופן מובן מאליו, כמו עכשיו בחנוכה "באנו חושך לגרש" ו"ליצן קטן שלי" , ועוד עשרות שירים שכביכול נולדו מעצמם, הולחנו  על ידי שרה שמילים ולחנים נבעו ממנה בשפע לא רגיל, רק שחתימתה לא נזכרה, אולי משום שהפכו בדרך לנחלת כולם כמו בזמר העממי, או בגלל שאשה לא נחשבה להיות ראויה לכבוד להימנות על מלחינות הארץ.
 
ד"ר אבנר בהט המוזיקולוג שכתב את המחקר המקיף ביותר על עבודתה ועל המורשת התימנית והמוזיקולוג פרופ' אדווין סרוסי ניתחו את יצירתה הייחודית, וסרוסי השמיע  את הגלגולים  העכשוויים של לחניה וסיים בשיר הילדים המפורסם "ליצן קטן שלי", בביצוע  מרתק של ארקדי דוכין.  
 
פרופ' תמר אלאור דיברה על המרחק המאוד מסוים שגילה האנתרופולוג פרנץ בועז בין  פולקלור, מעשה  אמנות והתהליך הפלאי המצמיח את היצירה מתוך אותו שורש.
 
עוד רבים וטובים פתחו דלתות וחלונות אל היצירה העשירה של  שרה לוי תנאי,  אל הסגנון  הענבלי  בתנועה, אל הפתיחות שלה למוזיקה מודרנית ולעיצוב ולתפאורה חדשנית. בניגוד לדעה המקובלת הייתה  שרה לוי תנאי אשה משכילה  בתרבותה ובתרבות המערב, חוקרת סקרנית, מחדשת, אמיצה. 

הייתה לה ילדות  קשה שעברה בבית היתומים בצפת דרך הפנימייה של שפיה שם למדה מהמורים הייקים על מוזיקה קלאסית וספרות העולם, דרך סמינר לוינסקי למורים וגננות והסטודיו למשחק של הבימה (לתיאטרון לא  התקבלה בגלל המבטא…). אחר כך היה מסע הצלחה בארצות הברית.  עבודתה משמשת אתגר לחוקרים עד היום ומעלה שאלה שהייתה גם כותרת המשנה של הכנס שערכה ד"ר  ליאורה מלכא ילין, על "העתיד שבעבר" -  האם אפשר לשמר? לשחזר?  האם לוותר על  יצירות מופת? 


שרה לוי תנאי (יח"צ)
 
בסמינר הקיבוצים קיימת כבר שנתיים תכנית ללימוד חלקים נבחרים מהרפרטואר של ענבל בעזרת כתב התנועה אשכול- וכמן (בהנהלת תרצה ספיר ושרון רשף), ורקדניות צעירות מצליחות ללמוד מה שנראה כשייך לחלוטין לכוכבות ענבל- מלכה חג'בי, אילנה כהן ושרה זארב. ולמרות שמדרך הרגל הייחודי הוא בלתי ניתן לחיקוי, בכל זאת הריקודים קורמים עור וגידים על הבמה, והמורכבות והיופי שבהם מתגלים מחדש.
 
בהמשך לכך - בפאנל שנערך לקראת סוף הכנס עלתה השאלה של "המורשת הענבלית"  ונראה שיוצרים צעירים כמו רננה רז וברק מרשל מגלים שמורשת היא בסיס ממנו אפשר להפליג הלאה, ליצור ניסיונות בשפה עכשווית, ושאין צורך לדחות את הישן מפני החדש בתהליך מכאיב של  השכחה.

זיכרון המחול
 
שרה לוי תנאי הייתה מחדשת ואמנית מופלאה. הזיכרון הקצר של התרבות הישראלית  קיבל תזכורת על גודל האבידה שיש בשכחה גסת הרוח, שדוחה מפניה  כמעט בפאניקה  יצירות בכל התחומים, מפני רודנות העכשיו.
 
יש קבוצות מחול בעולם אשר הצליחו לשמר ולהמשיך לחיות- אלווין איילי בארה"ב וביל. ט. ג'ונס ששינה את פני המחול האמריקאי בפתיחות שלו ובמלחמתו המתמשכת נגד דיכוי, בעיקר דיכוי השחורים שאת עברם אינו שוכח, ואפילו הביקור האחרון של להקת  מרתה גראהם בארץ שאת עבודותיה כבר שימרו כמוזיאון ואת  דרכה כבר ביכו  וביטלו, אפילו הסגנון המיושן כביכול של האמנית הגדולה הזו, נראה עכשיו מרתק.

 
                         שרה לוי תנאי (יח"צ)

השאלה מה לעשות  כאשר אמן במה גדול הולך לעולמו, כאשר העולם שאותו יצר הולך ונדחה, חוזרת שוב ושוב. רבים נשכחו, אך אחרים חוזרים אחרי  דור אחד או שניים  ומתגלים שוב בתפארתם. וכך זכה בלט רוס לתחייה ואת נ'יזנסקי חוזרים ומצטטים שוב ושוב בריקודים עכשוויים בתכלית, ובלטים גדולים מתחדשים  ואפשר אולי גם כאן לשנות כבר את הגישה המתנשאת לגבי העבר ולענות שהעתיד אולי גלום בעבר, אפילו במחול.
 
ועוד מחשבה מאוחרת-  ההווה שאותו חוגגים אוהבי המחול כמימד היחיד שיש לו קיום - גם אז  ברגע היוולדו- מיד נעלם והופך לזיכרון, ופרטיו מיטשטשים וצריך  מאמץ  כדי לזכור  באמת - מה ראינו עכשיו, מה זה היה?