"אלגר- האיש שמאחורי השפם" (אנגליה 2010)

סרטו של ג'ון ברידקאט " אלגר- האיש שמאחורי השפם" (במקור "האיש מאחורי המסכה")  מתחיל לכאורה במתכונת המקובלת של סרטי הביוגרפיות על היוצרים הגדולים: סיפור חיים השזור בהערות של חוקרי אמנות, מחברי ביוגרפיות, קטעים מצולמים של היוצרים בעבודתם.

אבל עד מהרה מתברר שברידקאט אינו מתכונן לספר לנו סיפור חיים של התחלה אמצע וסוף. הוא בונה את דמותו של אדוארד אלגר, הנחשב לראשון בין גדולי המלחינים האנגליים לאחר הנרי פרסל, כלומר לאחר שתיקה מוזיקלית של יותר ממאתיים שנה, מתוך החומרים המוזיקליים ומתאר יוצר המחפש את דרכו בעוצמות שמלמדות לא רק על קירבה למוזיקה של ברהמס, קירבה שבה "הואשם" אלגר עוד בימי חייו, אלא על עוצמות בשיעור קומתם של מאהלר וריכרד שטראוס.

מן הביוגרפיה המוזכרת נחרטת מייד בזיכרון "יוצאות הדופן" של אלגר שנולד למשפחה קתולית, אמונה שהכתיבה את עשייתו המוזיקלית הראשונה ובה בעת החריגה אותו מן הממסד הבריטי. חריגות שנמחקה בהמשך כשאימץ את התרבות האנגליקנית.  חריגה שנייה מקורה במוצאו החברתי הנמוך, בן לבעל בית ממכר כלי נגינה, עסק שהיה המקום שבו למד אלגר הצעיר לשלוט בכלי נגינה רבים, אם כי הלחנה הוא בעצם לא למד מעולם. זה כמובן לא הפריע לו ליצור יצירות גדולות.

ברידקאט שומע את גדולי המנצחים הבריטיים ומוזיקולוגים המדברים על אישיותו על הסבל, התשוקה ביצירות הכליות וביצירות המושרות. הוא מקצה מקום ליצירות פחות מנוגנות בהן "השליחים" יצירה מוזיקלית שבה יש לשופר תפקיד מאוד משמעותי, גם בסיפור של היצירה וגם במרקם הצלילי. הוא מקדיש מקום נרחב ליצירתו "חלומו של גרונטיוס" יצירה מורכבת שלא זכתה את מחברה בהצלחה.

הסרט מזכיר לצופים שאת סדרת שירי הלכת "הוד והדר" שהיו לסמלו המסחרי של אלגר, ניתן לשמוע רחוק מאוד מן ההוד וההדר שמזוהים איתה כמעט אוטומטית ולשמוע בתוכה הרבה נימות אישיות שעליהן מדבר המנצח ולדימיר אשכנזי . בתוך כך הסרט מדגיש את העובדה שנעימת השיר "ארץ ההוד והתקווה" (Land of Hope and Glory)  המופיעה בחלק האמצעי של השיר הראשון, הייתה גם היא ביטוי אישי לפני שהפכה לסמל.

בשלב מסוים מניח ברידקאט את הקלף הגדול, הג'וקר שמניב תגובות מופתעות משלל מרואייניו. הוא חושף את קשריו של אלגר עם נשים, אשתו אליס, בת למעמד גבוה שלא זכתה להכרת תודה מבני משפחתה, כאשר החליטה להינשא לבן מעמד נמוך ממנה. היא זנחה קריירה של סופרת לטובת טיפוח אלגר. לאחר שהיא הלכה לעולמה היה אלגר בקשר עם ידידה קרובה של המשפחה, אליס סטוארט וורטלי. לשניים היו קשרי ידידות עמוקים שתרמו את חלקם לקונצ'רטו לכינור ולסימפוניה השניה.

אבל והקלף המפתיע הוא סיפור קשריו של אלגר עם ורה הוקמן, נגנית באחת התזמורות עליהן ניצח. הוקמן אימא לשני ילדים בשנות השלושים לחייה, שחיה בנפרד מבעלה צדה את עינו של האלמן שכבר עבר את השבעים. בין השניים מתפתחת רומן, שמזכיר בעוצמתו את הקשרים של המלחין הצ'כי ליאוש יאנאצ'ק לקמילה שטסלובה שהיתה צעירה ממנו בעשרות שנים.

התגלית הגדולה היא מכתב  שכתבה הוקמן לאלגר ליום הולדתו השבעים ושבעה, זמן קצר אחרי מותו. אהבה רומנטית של איש צעיר על כל סממניה מאפיינת את איכות הקשר שבין השניים. אהבה שבעקבותיה נכתבת הסימפוניה השלישית (שהושלמה מתוך טיוטות רק לאחרונה). סיפור אהבה שמביא את מייקל קנדי, מכותבי הביוגרפיות המובהקים בבריטניה (חלק מספריו ראו אור בעברית) לומר, "ניאלץ לערוך את הביוגרפיות מחדש".

זה סרט מרתק  רווי במוזיקה היפהפייה והפחות מוכרת של אלגר.

"רוסטרופוביץ' – הגאונות שבצ'לו" (אנגליה 2011)

שתי נקודות מבט מרכזיות רצוי שניקח לקראת צפייה בסרטו הנפלא של ג'ון ברידקאט על מסטיסלב רסטרופוביץ'.  

 הראשונה היא טכנולוגית. בסוף הסרט, ויסלחו לי הקוראים על הספוילר, מגלה הבמאי במהלך הכנת הסרט, סרט נשכח ברוסיה ועליו מצולמת ללא קול נגינת הבכורה של רוסטרופוביץ' לסימפוניה לצ'לו שחיבר בנג'מין בריטן. בריטן ניצח על ביצוע הבכורה במוסקבה.

במאי הסרט ערך את הסרט מול ההקלטה של אותו קונצרט שביצע הרדיו הרוסי. לאחר הפיכת שתי ההקלטות להקלטה חדשה זומנו כמה מתלמידיו ידידיו של רוסטרופוביץ' לאולפן לצפות ולהאזין.
ההתרגשות למראה בריטן מנצח, רוסטרופוביץ' מנגן ובקהל יושב שוסטקוביץ' המקשיב ומייד אחר כך הצופים החיים את היצירה נרגשים לחוויה המיוחדת במינה, די היה בהם למלא את הסרט. אבל ההתרגשות כולל זו של כותב שורות אלה, אינה מסתיימת בחוויה הטכנולוגית. שני משפטים שאמר רוסטרופוביץ' למקורביו מרגשים לא פחות.

האיש שהיה פצצת אנרגיה מהלכת, מי שהסתפק בשעתיים שלוש שינה ביממה, מי ששינה את מעמדו של הצ'לו מכלי סולני בעל רפרטואר מוגבל לכלי בעל אישיות ובעל נוכחות באולמי הקונצרטים, היה מודע היטב לכך שיומו יגיע והוא לא היסס לדבר על העולם הבא.  שתי הערות חמות ואנושיות שמיטיבות להציג את האיש. "כשאגיע לשמים אחפש את הצ'לנים שניגנו יצירות של מוצרט בזמנו של מוצרט. יהיה לי הרבה מה לומר להם, איך ייתכן שהוא לא חיבר אפילו יצירה אחת לצ'לו סולני. הם כבר ישמעו ממני".

משפט שני הוא על תקוותו להיפגש בשמים עם ידידו המלחין בנג'מין בריטן. בין השניים האלה הייתה ידידות אמיתית וקרובה שהביאה לחיבור כמה יצירות ענק לצ'לו וכן להקלטה  נדירה באיכותה כשהשניים מנגנים את הסונטה "ארפג'ונה" של שוברט. 
  
זה ביצוע שנחשב לחד פעמי, אפילו רוסטרופוביץ' צמא ההופעות לא שב כמעט לנגן את היצירה, כי ידע שמפגש כמו זה של שניהם בביצוע יצירה זו הוא מפגש נדיר.

ועדיין לא אמרתי דבר על הסרט ועל האיש. ברידקאט מעלה לסרטו את הרגע המזעזע שבו מנגן רוסטרופוביץ' באולם "אלברט" בלונדון את הקונצ'רטו לצ'לו של דבוז'ק המלחין הצ'כי עם תזמורת רוסית וברדיו מודיעים על הפלישה הרוסית לצ'כיה ובאולם בלונדון החלה מפגין נגד הנציגים הרוסיים שיושבים על הבמה.

מה יכול היה רוסטרופוביץ' לעשות? נפשית הוא מתקומם כנגד מעשיה של מדינתו; רשמית הוא שליחה של אותה מדינה. הכלי היחיד שלו הוא המוזיקה. "רוסטרופוביץ' נשמע באותו ערב כמי שהפך את היצירה של דבוז'ק לתפילת אשכבה, לרקוויאם!" אומר מאזין שהיה נוכח באולם באותו קונצרט.  תפילה כואבת על מצב שבאותו רגע לא היה בשליטתו.

כהדרן הוא ניגן "סרבנד" לצ'לו ללא לווי של באך. גם יצירה זו הייתה אצלו לסמל. "זו אינה יצירה שמוזיקאי מנגן לקהל. זו יצירה שמוזיקאי מנגן לעצמו והוא מתיר למאזינים להאזין בסתר, להקשיב לשיחה לא להם!".
בין הקצוות האלה מדברות שלוש הנשים בחייו, רעייתו הזמרת גלינה וישנבסקיה, שהייתה עם רגליים על הקרקע בניהול חייהם המשותפים ושתי בנותיו, על האיש, על התופעה, בבית, בעולם ובכלל.  אלו הן רק טעימות, כדי לדעת יותר ולנסות לפענח את הצופן שנקרא רוסטרופוביץ', צריך לראות את הסרט במלואו.      
 
"ריגולטו של מנטובה" (איטליה 2010)

הפקת "ריגולטו" המדוברת שבה שר פלאסידו דומינגו את תפקיד הבריטון, בהפקה קולנועית בעיר מנטובה, בבימויו של מרקו בלוקיו, היא בסך הכל אכזבה.

אוהבי ורדי ואוהבי דומינגו  לבטח לא יוותרו על צפי הנוסח החדש, בסדרת ההפקות של אנדריאה אנדרמן שכבר בעבר העביר אופרות לאתרי התרחשותן. אבל יפי התלבושות והארמונות המשוחזרים, צילומי האווירה המוצלחים אינם מסייעים לדומינגו להעביר אל המסך את הדמות האדירה, מעין שיילוק שקספירי. הוא שחקן מצוין אבל הדרמה בזמרה אינה עוברת.

נוכחותו מגמדת את כל ההפקה. וזאת למרות כמה מעמדים מוצלחים של ג'וליה נוביקובה בתפקיד ג'וליה  וויטוריו גריגולו שנשמע טוב יותר על בימת היכל התרבות בתל אביב מאשר בסרט.  

"ארתור רובינשטיין" (צרפת 2010)
 
נקודת המבט המרכזית בסרטה של מארי-קלר מארגוסיאן "ארתור רובינשטיין" היא של ילדיו, כולם מבוגרים מאוד כיום.  הסרט בוחן איך האב הכתיב את אורח החיים בבית. ילדיו הם גם הקול המדבר המסביר את הקטעים הדוקומנטריים הרבים המשולבים בסרט.

אלא שאין בסרט חידושים רבים שכן רובינשטיין תועד בימי חייו ובשיתוף פעולה מלא שלו עצמו. ובכל זאת עדיין מרגש לשוב ולראות אותו נוטש את קלידי הפסנתר ועובר לנצח. זה קרה בפעם אחת בימי חייו, כאן בתל אביב כאשר זובין מהטה הציע לו להגשים חלום. הפילהרמונית הישראלית נעתרה בשמחה וארתור רובינשטיין ניצח על סימפוניה של ברהמס.

פרט ביוגרפי אחר שנחשף בסרט  ומקבל משמעות ומשנה תוקף הוא אהבתו הגדולה לספרדים ולמוזיקה הספרדית והדרום-אמריקנית. אהבה שהביאה לכך שהוא עצמו יהיה השגריר החשוב ביותר ליצירות של מלחיני ספרד, ארגנטינה וברזיל בעולם הגדול. הרבה נוסטלגיה סימפטית. 
 

"דייב ברובק: בדרכו המתוקה" (אנגליה 2010)

נוסטלגיה סימפטית ומאוד אוהבת מובילה את סרטו של ברוס בייקר "דייב ברובק: בדרכו המתוקה". סיפור חייו של אחד מגדולי מוזיקאי הג'אז של המאה העשרים מסופרים צעד צעד, בהנחייה צנועה של קלינט איסטווד, בעצמו איש מוזיקה פעיל בסרטיו וגם מחוץ לאולפנים.

הנקודה המעניינת בסיפור חייו של דייב ברובק נפתחת בכך שהכניס אל הג'אז האמריקני צבעים של מקצבים שלא היו מקובלים. נעימתו המפורסמת Take Five שבה מוביל נגן הסקסופון פול דזמונד את הלחן הנודע בעוד ברובק משמיע את המקצב בפסנתר לצד התופים והבס, הם כבר אייקון תרבותי מוזיקלי ששייך לנצח.

מה שפחות זכור הוא שדווקא הוא היה מוזיקאי הג'אז הראשון שהופיע על שער המגזין "טיים" למה ברובק ולא דיוק אלינגטון או לואי ארמסטרונג שקדמו לו במעמד ובהיסטוריה.  האם ברור שהתקשורת האמריקנית של שנות החמישים של המאה שעברה הייתה נגועה בגזענות?

בין שני הקצוות, המוזיקלי והפוליטי, מתנהלים חייו של ברובק שבדרכו נאבק בגזענות. כאשר מדינות הדרום סרבו לקבל את ההרכב (השני) שלו שכלל את נגן הבס יוג'ין רייט השחור, הוא ביטל את הופעותיו המתוכננות באותן מדינות.

מצד שני הוא, דזמונד רייט והמתופף האגדי שלו ג'ון מורלו, ייצגו (במקביל לאלינגטון ואחרים) את הג'אז האמריקני במדינות הגוש הקומוניסטי, גם בעידן המלחמה הקרה והתקבלו בהצלחה מרובה.

לתוך מסע החיים המוזיקלי נשזר הסיפור המשפחתי התאהבות בגיל הנעורים, אהבה שנשמרה לאורך עשרות שנים, ארבעה מששת ילדיו גם הם מוזיקאי ג'אז "אני לא רציתי שתהיו מוזיקאים" אומר אבא דייב למתעדים. כאמור - הרבה חום והרבה סימפטיה בסרט ששמו הולם אותו "בדרכו המתוקה".  

פסטיבל אפוס יתקיים בין התאריכים 4-1 בפברואר 2012 בשלושת אולמות הקולנוע של מוזיאון תל-אביב לאמנות. מבחר מסרטי הפסטיבל יוקרנו בסינמטק בירושלים, בסינמטק חיפה, במוזיאון לאמנות בחיפה ובאולם זיידן במרכז המחול בעמק המעיינות (בית שאן).מחירי כרטיסים: 48 ₪ לכרטיס רגיל; 40 ₪ לפנסיונרים, סטודנטים וחברי איגודים; 24 ₪ לחיילים. טל': 03-6077020, אתר הפסטיבל .